הליכות אליהו על השולחן ערוך קד

יעוי' ב"ק ס"ח בתוס' שם מ"מ הוי כמו בהתירא אתא לידיה דמעיקרא כמו דלא אתא לידיה דמיא אבל הלא מוכרח מהתוס' דס"ל דאין ע"א נאמן להעיד על אבידה בשכבר באו ליד מוצא ועי' בריטב"א גטין כ"ז שכתב דאף צורבא מרבנן דנאמן על אבידה בט"ע היינו דוקא להחזיר לו אבידתו אבל להעיד על אבידה של אחר אינו נאמן והוי כשאר אינש דעלמא אם אמר על אבידה של פלוני הוא לא מהדרינן על פיו יעו"ש

ועי' בתשובת הר"ן לענין צואה לתן לאחד מד' חבורות שכ' ג"כ להאמין ע"א מטעמא אחרינא ומשמע דאף היכא דליכא חזקה אין ע"א נאמן ועוד יש להעיר מדברי השו"ע ח"מ סי' רכ"ח לענין אם ע"א נאמן לאמר פלוני יורש הוא ויש להאריך בכ"ז ולהתבונן בדבר ויעוי' בש"מ שכ' בשם גליון תוס' דבתגר שלקח כיון דבאיסורא אתא לידיה ל"ק וצריך להחזיר וצ"ע במ"ש למעלה ויעוי' בש"מ שכתב דאם סימנין דרבנן ע"א יכריע והיינו משום תקנתא דרבנן ונ"ז אינו מוכרח ומשמע מהשט"ח שם דלענין ממון גם באבידה אין ע"א מהני כלום רק לשבועה האמינתו תורה יעו"ש. סימן טז

אה"ע סי' ל"ה ח"מ ס"ק ג' ואפ"ל דעד שיש לו הנאה אינו פסול רק מדרבנן כו' ואפשר עוד לאמר דהכא אין כאן נגיעה גמורה דהא גם עתה צריך שבועה כו' ועד שנשבע דפסול אינו רק מדרבנן כו' שמעתי מקשים דאי אין כאן רק פסול מדרבנן א"כ לפי שיטת הרשב"א שבועות ל"ב דבפסולי עדים דרבנן מהני תפיסה א"כ האיך אמרינן בקידושין מ"ג והשתא דתקון רבנן ש"ה כו' משתבע מלוה דלא שקיל ליה ופרע לוה למלוה יעוי"ש ובתוס' הלא כיון דלוה מוחזק יהיה מהני נגדו פסולי עדים דרבנן להוי כמו תפס

והנה לבד שי"ל דלק"מ דהלא ע"כ סברת הרשב"א דפסולי עדות דרבנן לכה"פ משוי הדבר כמו שאם היה ספק לב"ד ובכה"ג תפיסה לאחר שנולד הספק מהני ולפ"ז בשטר שאף אם הדבר ספק לשניהם הלה גובה שטרו ויעו' בש"ך סי' קכ"ב דאף אם ספק להמלוה בלא הו"ל למידע והלוה טוען ברי (ובזה סרה קושית הקצות בסי' פ"ב ס"ק ה' על הט"ז בדין נשתטה המלוה שכתב הקה"ח דהלא הוה כטוען א"י דלפי דברי הש"ך בודאי ל"ה גרע מלא הו"ל למידע ובגוף דברי הב"ח שכתב לדמות נשתטה לחשוד לענין טוען פרעתי עי' בסי' פ"ב שם סעי' ח' ובסמ"ע וש"ך שם אכתוב אי"ה במק"א ואכ"מ) מ"מ גובה שטרו עי' בס"ק ס"ב שם מ"ש בשם המבי"ט ומ"ש הש"ך בסי' קכ"ו ס"ק מ"ג דהיכא דהוי ספיקא דדינא יכול הלוה לומר קים לי שא"ה דהוה הפירעון בודאי דהרי המחהו אצל אחר רק דהספק הוא אם לא הוה מחאה בטעות משו"ה הוי כספיקא דדינא י"ל דפטור אבל אם הספק הוא בפירעון בודאי חייב לזאת בכה"ג בודאי הרשב"א לא קאמר דליהני פסולי עדות דרבנן וע"כ צ"ל כן דהלא הלכה פסוקה ופשוטה דא"נ פסולי עדות אף דרבנן לומר דהשטר פרוע עי' בכתובות י"ט לזאת ברור דאין כאן קושיא כלל

אבל בעיקר דברי הח"מ שדחק למה הוי ספק קידושין צ"ע דהלא מפורש הדין ברשב"א בחידושיו קידושין מ"ג שכתב וז"ל ירושלמי א"ר בון ב"ח נראין דברים בשקדשה בשטר כו' אר"י וכיון שהאמינתו תורה אף קדשתו בכסף אינו כנוגע כו' וטעמא דר' יוסי לא הבינותי שמא להצריכה גט קאמר שהיא מקודשת ד"ת אע"פ שהוא נוגע בעדותו מן התקנה כו' יעוי"ש גם מ"ש הח"מ עוד ועד שנשבע דפסול אינו רק מדרבנן צ"ע דכיון דמודה הח"מ דקודם השבועה היה פסול א"כ גם אחר שנשבע הלא א"נ שוב לחזור ולהעיד משום דעביד אינש לאחזוקי דבורו ובפרט שבועתו כמו שהארכתי בזה לקמן והבאתי מת' הרא"ש כלל י"א סי' ב' והובא בסי' ל"ד לענין נשבע נגד עד אם יכולים לחזור ולפוסלו ואכ"מ וי"ל דע"כ לא כתב הח"מ רק לענין הקידושין שהיו מתחילה וע"ש שהביא דעת הר"ן לענין אם מהני הקידושין אם אין כאן הכחשה. סימן יז

קידושין ט' ע"ב צ"ע על שיטת התוס' בגיטין כ"ב דס"ל דהא דבעינן ציווי הבעל בכתיבת הגט הוא מטעם דבלא ציווי הוי כשלא לשמה א"כ מאי טעמא דקמיפלגי רבא ורבינא ור"פ ורב שרביה בקידושין ט' ע"ב בכתבו לשמה ושלא מדעתה דאמר ר"פ אימא טעמא דידהו דכתיב ויצאה והיתה כו' מקיש הויה ליציאה כו' ואימא טעמא דידי ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה בעינן דעת מקנה

והנה לשיטת התוס' תמוה דהלא גם ביציאה לא בעינן דעת מקנה והא דבעינן דעתו הוא רק משום לשמה א"כ ממ"נ אם כתיבת הסופר שטר קידושין שלא מדעת האשה הוי כשלא לשמה א"כ מפ"מ הוא כשר לרבינא ורבא הלא מודו דבעינן לשמה וגם אין שייך הקיש בזה לר"פ ור"ש דמהיכן שפשוט לנו ביציאה דבעינן מדעתו כן גם בקידושין ניבעי מדעתו ומדעתה דאל"כ לא יהיה לשמה והוא תמוה בשלמא להנך פוסקים דס"ל דבעינן שליחות בגט ניחא דזהו חידוש שחידשו לנו ר"פ ור"ש דבקידושין בעי ג"כ שליחות האשה וכ"כ הריטב"א (וכ"ה בב"ש אה"ע סי' ל"ב) אבל לדעת התוס' צ"ע

והנה לר"מ דס"ל עדי חתימה כרתי ניחא דהלא העדים ברור דבעינן דעת המקנה אף בלא טעמא דאל"כ הוי שלא לשמה דהלא לא גרע מכל השטרות דא"י לכותבו שלא מדעת המתחייב וא"כ יהיה ג"כ חידוש זה גם בשטר קידושין אף דהבעל כותבו מ"מ א"י העדים לחתום בלא דעת האשה והיה מקום לאמר דלר"א דאמר עדי מסירה כרתי לדידיה קאי כתיבת הגט במקום חתימת העדים כיון דהכתב עושה הכריתות ול"ה עליו דין שטר רק אם נכתב מדעת המתחייב רק דלא בעי דיני שליחות אבל אם כתבו בלא דעתו ל"ה שטר כלל

ולפ"ז שפיר יתיישב חידוש דר"פ ור"ש דבשטר קידושין בעינן ג"כ דעת האשה ולא שליחותה ומרוחנא בזה ליישב דעת הרמב"ם בפ"ג מהל' אישות שכתב דאם מקבלת קידושיה ע"י שלוחה בעינן דעת השליח וכבר הושג ע"ז מהרמב"ן דהלא אומר אמרו פסול בגט וקידושין ילפינן מגירושין ויעוי' בר"ן מ"ש בזה, אבל לפי הנ"ל ניחא דהלא הטעם באומר אמרו כתב הרשב"א בגיטין פ' האומר שהוא מטעם שלא לשמה דכיון שלא שמעו מפי הבעל הוי כשלא לשמה ולא שייך זה אלא בגט אבל בשטר קידושין כיון דהבעל כותבו סגי כששמעו מפי הבעל והוי שפיר לשמה רק הא דילפינן קידושין מגירושין אינו אלא דבעינן דעת מקנה ולא במינן דעתה משום לשמה א"כ סגי בדעת השליח ועולה דעת הרמב"ם לפמ"ש בדעתו דלא בעי גם בגט דיני שליחות יעוי' בב"ש סי' ק"כ וקכ"ג ובאחרונים

רק לפ"ז יהיה להרמב"ם שיטה אחרת משיטת התוס' דלאו משום לשמה בעינן דעתו אלא דלבד זה בעינן דעתו בכתיבת השטר דכיון דהכתיבה הלזו היא ההקנאה