הלכות ברכות לריטב”א רז

שינוי מקום אין צריך לחזור ולברך כשאינו נמלך לשתות אע"פ שנמלך ביין זה ואע"פ שהאחרון משובח מן הראשון אלא שמברך הטוב והמטיב על רבוי היין אם יש שם בני חבורה ובני הבית ששותין עמו ואם אין שם אלא הוא שישתה אומר שהחיינו. פרק חמישי

א' כל הברכות שהם חובה על האדם וחבירו שהוא גדול חייב באותה ברכה כמוהו מוציאו ידי חובתו אע"פ שכבר הוציא עצמו והטעם לפי שכל ישראל ערבין זה לזה וכשחבירו חייב הרי הוא כאילו הוא עצמו חייב ולפיכך יחיד מוציא לחבירו בברכות של ק"ש אע"פ שאין חובה ובאמת יחיד אינו מוציא. לחבירו ביחיד אבל בצבור מוציאו ונפטר בברכתו אע"פ שהוא בקי חוץ מק"ש עצמה שראוי לשונה לעצמו וכן בתפילה אין יחיד מוציא לחבירו ביחיד ולא בצבור כשהוא בקי לפי שכל אדם ראוי להתפלל על עצמו אבל שליח צבור מוציא לשאינו בקי או למי שטעה בתפילתו שהיה צריך לחזור וכן בברכות של ראש השנה ויום הכפורים של יובל במלכיות זכרונות ושופרות של מוסף לבד כמו שביארנו בהלכות ראש השנה

ב' המברך לנשים בברכות שאין חייבות אע"פ שיצא. מוציא אבל במצות שהן פטורות אע"פ שיש להם רשות לעשות ולברך עליהן אין אחר שיצא מברך כשהוא מוציאן כדין ברכת הנהנין

ג' המחוייב בדבר כשם שאם עשה מצותו כבר מוציא לחברו כך מוציאו קודם שיוציא לעצמו כגון בן כרך מוציא לבן עיר שעדיין לא הגיע זמנו

ד' אבל ברכות של רשות כגון ברכת הנהנין אין אדם מוציא לחבירו אלא כשמוציא לעצמו שהרי אינו ערב לו בברכה זו וכל שמברך ברכת הנהנין צריך שיהא מברך לעצמו ויטעום ממנו ואף כשמוציא לעצמו. אינו מוציא לחבירו עמו לא בפח ולא ביין ולא פירות אלא אם כן עשו מתחי' צירוף. והוכחה שהם חבורה אחת כגון שהסבו על שלחן א' או שאוכלין במפה אחת או שזמנו עצמם לאכול ולשתות ובכך מוציא לחבירו עמו בין יחיד בין רבים ואעפ"י שכל א' וא' אוכל מככרו חבירו יוצא בברכתו ואפי' לא ענה אמן אחריו אבל חייב הוא לענות אמן

ה' בורא פרי הגפן או המוציא של קידוש או בורא פרי הגפן של הבדלה וכן המוציא של אכילת מצה אעפ"י שיצא מוציא שהרי אכילה ושתייה זו חובה

ו' אין צירוף מועיל לצאת אדם בברכת חבירו. אלא בברכת הנהנין שלפני אכילה ושתייה אבל בברכה שלאחריו אין צירוף מועיל וכל אדם חייב לברך לעצמו אלא אם הוא בור שיוצא בברכת חבירו וזהו שאמרו אין זימון לפירות חוץ מן האוכל פת שיש עליו שלש ברכות שמועיל לו צירוף וזימון ואם עשו הוכחה לחברותם כמו שאמרנו מזמנין ביניהם על הדרך שנזכיר

ז' ומפני מה יש זימון לפת לבדו יותר משאר מיני דגן ופירות טעם הדבר לפי שאין הצירוף הוכחה ועושה חיבור אלא לפני אכילה שהחבורה קיימת אבל לאחר שאכלו או שתו כיון שאין חייבים לברך אחריהן במקומן מכיון שגמרו לאכול ולשתות וראוי כל אחד ללכת לדרכו בטל השיתוף והצירוף ונתפרדה החבילה אבל לחם שחייב לברך אחריו במקומו שאפי' אם אכל כזית כאן ושכח והלך לדרכו קודם שיברך וגמר שם סעודתו חייב לחזור למקומו הראשון ולברך אע"פ שגמרו מלאכול צירוף והוכחה שעשו מתחילה הרי הוא קיים כמות שהיה

ח' וכיון שכן ראוי היה שיהא יחיד מוציא לחבירו בברכת המזון שברכה שלאחר המזון כבר היא חובה אלא לפי שלא נטעה בזה בברכה שלפניו לפי שדומה לברכת הנהנין אמרו חכמים שאף בזו לא יוציא לחבירו אלא כשמוציא לעצמו ודין זה מדבריהם לפיכך כל שאכל כזית דגן שאין חיובו אלא מדבריהם מוציא את הרבים שאכלו לשבעה וחייבין מן התורה מה שאין כן בשאר ברכות שאין המחוייב מדבריהם מוציא ידי חובה את המחוייב מן התורה והטעם כמו שאמרנו שאין דין זה אלא מדבריהם שאילו מן התור' אע"פ שלא אכל כלל מוציאו

ט' וכן מן התורה יחיד מוציא לחבירו בברכת שלאחריו שהיא חובה בכל שבעת המינין אלא לפי שכבר נהנה וחיוב ברכתו מן התורה אמרו חכמים שיברך כל אחד לעצמו וסמכו זה בירושלמי למה שכתוב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך אלא בשעשו זימון בפת כדינו שמוציא יחיד לפיכך יחיד בור יוצא בברכת תלמיד לכתחילה כדין תורה וזהו שאמרנו שהבן מברך לאביו והאשה מברכת לבעלה כשהאב והבעל בורים שהתלמיד מברך ובור יוצא אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו על הדרך הזה אבל בזימון כראוי תבא לו ברכה כשמחנך בניו במצות ובלבד שיהא גדול שחייב מן התורה אבל קטן שהגיע לחינוך אף ע"פ שמצטרף לשלשה אינו מוציא לחבירו כלל וכן שני חלמידים שבירך א' מהם לו ולחבירו יוצאין שניהם בדיעבד בין בפת בין בפירות

יו"ד אין זימון בפת בפחות משלשה וסמכו חכמים זה למה שכתוב גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו

י"א ואין זימון עד שיאכל כל אחד מהם כזית ואין זימון אלא כשאכלו דבר שהיה אפשר לחבירו לאכול ממנו אבל אם לא היו יכולין לאכול מככרו של אחד כגון שהיו כלן מודרין הנאה זה מזה אין זימון ביניהם ואם השנים אינן מודרין משל אחד מהם ואף עפ"י שהוא מודר משניהם יש זימון ביניהן שהרי היו כולם רשאים לאכול משלהם לפיכך שני כהנים שאכלו תרומה וישראל חולין מצטרפין שהרי הכהנים מותרי' בחולין וכן אפי' אלף כהנים וישראל א'.