חידושי מהרי"ו וידקר ט

סימן א. מג"א ס"ק ח' העלה דמשו"ה כ' הטור וש"ע עולה קודם משום דמכפרת אעשה ואין לך אדם מישראל שאינו מחויב עשה ע"ש וע' ש"ס מנחות (ד' ב') וברש"י שם דביולדת העולה מכפר והחטאת מכשיר ע"ש משא"כ חטאת לא מצינו בשום מקום שיהי' מכשיר ומשו"ה י"ל קצת דעולה קודמת:

מג"א ס"ק י"א במ"ש בשם הטור דאחר אשם יאמר יה"ר. וע' א"ר ומחה"ש בשי' הרמב"ם דאשם בעי ידיעה בתחלה אבל הטור ס"ל דאשם לא בעי ידיעה בתחילה ול"ה כחטאת ע"ש וצ"ע מהש"ס זבחים (י' ב') והאיכא אצבע ואיכא חודה וכו' ואמאי ל"ק הא דחטאת בעי ידיעה ולא באשם ומוכח לכאורה כשי' הרמב"ם דגם באשם בעי ידיעה בתחילה אבל י"ל דהתם לא קאמר רק החילוק דבשניהם כשהם באים אבל החילוק במה דזה בא ולא זה לא קאמר וע' כה"ג תוס' נזיר (ד' א') לענין נזיר סתם ונזיר שמשון תי' כה"ג ע"ש. ומ"ש בשם מהר"י ומהר"ח וב"י דהכונה אשם נזיר טמא דבא בנדבה. ע' כריתות (כ"ו א') אמר רשב"י אין לך דבר שבא לבטלה אלא אשם נזיר טמא בלבד ע"ש וצע"ק וע' תוס' נדה (ע' א') ד"ה למחרת חקרו אי ספק נזיר טמא מביא גם אשם או לא ע"ש וע' מנחות (צ' רע"א) הקשה הש"ס אשם נדבה מי איכא וכו' ע"ש ול"ק האיכא בנזיר טמא וע' זבחים (פ"א ב') מנין לרבות תודה ושלמים מרבה אני תודה ושלמים שבאים בנדר ונדבה מנין לרבות את האשם וכו' ע"ש וע' ירושלמי נזיר פ"א סוה"א ובפ"מ שם. ומה שהקשה המג"א דא"כ גם חטאת באה בנדבה דנזיר טהור מביא חטאת י"ל עפמ"ש תוס' מנחות (ג' סוע"ב) דחטאת נזיר ל"ה רק כעולה ע"ש וע"ע נדרים (ד' רע"ב) בזה וע"ע זבחים (ט' ב') חטאת נזיר ומצורע הני כעולות דמי ע"ש ומיושב קו' המג"א:

מג"א שם הביא שי' רש"י שבת (ע"א) דחטאת ל"ב ידיעה בתחלה ע"ש. ורש"י לשיטתו דס"ל לענין ידיעה לחלק בין ההעלמות דאם הי' רק שהות לידע אף דבאמת ל"ה ידיעה מ"מ השהות לבד חשוב לחלק כמו הידיעה ול"ב ידיעה וע' שבת (ק"ה א') אבל תוס' שם חלקו על רש"י שם באמת וס"ל דגם ידיעה בין העלמות לחלק בעי' ידיעה גמורה ולא בשהות תליא מלתא ע"ש. וא"כ גם בחטאת בעי' ידיעה גמורה בתחילה. ובמק"א הבאתי מש"ס כריתות (י"ח ב') והא בין אכילה לשתי' א"א דל"ה שהות ביום דיתיידע לי' וכו' ע"ש דמבואר שם דלא כרש"י שבת (ק"ה) הנ"ל וע"ע ירושלמי ברכות פ"א ה"א ובמרה"פ שם שהיא בעיא בירושלמי ופשיט שם דבעי' ידיעה גמורה וכתוס' ע"ש:

סעיף ט. ופרשת סימני הקטרת וכו'. בהברייתא דקטרת בכריתות ו' פרס בשחרית ופרס בה"ע. הפרס הוא רק מדרבנן דמה"ת אינו חייב להקריב רק כזית ומשו"ה ביחיד שעשה כזית קטרת חייב כרת וכן העלה הרש"ש בחי' לזבחים (ק"ט) ע"ש וע' כריתות (ו' רע"ב) וברש"י שם ויש לפלפל בזה ולא באתי רק להעיר:

סימן ב. סעיף א. לא ילבש חלוקו וכו'. ע' ש"ס מנחות (מ"ג א') מוכח דאינש צניעא אינו פושט הגלימא כולא יומא רק בלילה ע"ש:

מג"א סק"ה כ' דמ"מ ראוי לקטנים שיכסו ראשם. ע' שבת (קנ"ו א') דהוא סגולה שלא יהיו בגדלותם גנבים ע"ש:

סימן ב. כשיכנס לביה"כ וכו'. ע' ירושלמי ב"ק פ"ג ה"ה דאם פגעו הרוצה לכנוס לביה"כ להרוצה לצאת יתן כבוד לנכנס (והרוצה לצאת ימתין עד שיכנס הרוצה לכנוס משום נקיות) ואם פגעו זב"ז במרחץ יתן כבוד אל הרוצה לצאת (משום עיפות) ע"ש:

סעיף ג. וכן אסור לישן בין מזרח למערב וכו'. וע' ש"ס ברכות (ד') דאם נזהר בזה הו"ל בנים זכרים ואין אשתו מפלת נפלים ע"ש:

מג"א ס"ק י"ד הביא מתוס' שהקשו ברבותא דרבי שלא:

הניח ידו מלמטה מאבנטו דהרבותא הוא דאע"ג דהי' נשוי מ"מ הי' מחמיר ע"ע ע"ש וע' תוס' ע"ז (כ' ב') ד"ה בהא דיחזקאל הנביא אמר שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי קרי בלילה והקשו דמאי רבותא דיחזקאל דהרי כל אדם אסור בהרהור ותירצו דשאר בנ"א א"י לזהר והוא נזהר ע"ש וא"כ נסתר לפ"ז הוכחת תוס' בהא דרבי די"ל דאע"ג דלכל אדם אסור מ"מ הוא הי' נזהר במה שאין כל אדם יכולין לזהר וצ"ע:

סימן ד. רמ"א סעיף א' וי"א גם אשר יצר אפי' לא עשה צרכיו. ע' תוס' ברכות (מ"ו א') ד"ה כל הברכות וכו' מבואר להיפך ע"ש וצע"ג:

בשע"ת סק"ז כ' בשם שלמי ציבור דלנט"י שחרית אין להקפיד על מים מגולין אפי' במקום דשכיחי נחשים דלא אסרום אלא לשתי' וכו' ע"ש והדברים תמוהים דבזמן הש"ס דחיישי' לגילוי גם לנט"י אסור כמבואר בטור יו"ד סי' קט"ז ובש"ס ע"ז ל' ע"ש ובזמנינו דאין נחשים מצוים גם לשתי' מותר כמבואר בש"ע יו"ד סי' קט"ז סעי' א'. גם מ"ש בשם באה"ט סי' קט"ז בשם הגאון מו"ה שעפטיל ז"ל לא נמצא שם וצע"ג:

סימן ח. בש"ע סעיף א' יתעטף בציצית וכו'. ע' ב"ח סי' תרכ"ה והובא במחצה"ש שם דבמצות ציצית יכוין במצותן גם לנס יצי"מ כמו בתפילין ולא סגי בכונה למצוה לבד ע"ש וצ"ע לפ"ז למה לא נדפס בסידורים בהלשם יחוד קודם מצות ציצית רק בהלש"י לתפילין וצ"ע. וע' מג"א לקמן סי' תרל"ט סקי"ז כ' דאם בירך על הטלית ונתכוין לפטור עד חצות היום אי צריך אח"כ לברך מחדש לפטור חצות היום שלאחריו ע"ש שמחולק בזה עם הא"ר וע' מחצה"ש שם וע' תוס' ברכות (י"ג ב') דהא דקורא ק"ש בלא תפילין דהוי כאלו העיד עדות שקר בעצמו דזה ל"ש גבי ציצית ע"ש אבל ברע"מ פ' שלח (ד' קל"ה) מבואר דגם בלא ציצית הוי עדות שקר ע"ש וע' מג"א סי' כ"ד בזה:

סעיף יג. ש"ע הלובש ט"ק ומברך עליו וכשהלך לביהכ"נ מתעטף בט"ג צריך לברך עליו דהליכה מביתו לביהכ"נ חשובה הפסק והטו"ז חולק. נ"ל ראי' לזה מש"ס זבחים (ק"ה א') בעי ר"א פרים ושעירים הנשרפין מהו שיטמאו בפנים כבחוץ מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי או לא וכו' מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי ע"ש. ומבואר דיציאה לחוץ הוי מעשה וא"כ הוי הפסק ויש קצת ראי' גם להמג"א סקי"ז דרק הליכה מביתו לביהכ"נ הוי הפסק אבל מחדר זה לחדר זה ל"ה הפסק ולשון הש"ס הנ"ל מחוסר יציאה משמע יציאה דוקא מבפנים לחוץ ולא בבית אחד מחדר לחדר וי"ל:

מחה"ש סק"כ כ' דה"ה בנפלה הט"ג מעליו אם נשאר ט"ק עליו א"צ לברך כמו בפשטה סתם דמהני נשאר ט"ק עליו ע"ש והוא דבר חדש ומסתימת הפוסקים ל"נ כן אבל סברת המחה"ש הוא דהדברים ק"ו דמה, אם פשט בכונה הט"ג מהני מה דנשאר עליו הט"ק שלא לברך בשלבשו מכ"ש בנפלה שלא במתכוין דמהני בנשאר הט"ק עליו שלא לברך וס"ב להקל:

סימן ט. מנ"א סק"ז כ' דהיכי דהי' האיסור בימיהם רק משום גזירה היכי דאין שייך