חידושי מהרי"ו וידקר יג

לברכת ק"ש ויכול לומר ברכת פסד"ז קודם זמן ק"ש אם ירצה ע' רש"י ברכות (י"א ב') ד"ה יוצר וכו' ע"ש:

סימן נג:

ש"ע סעיף ד'. ש"ץ צריך שיהי' הגון ואיזהו הגון וכו'. ע' תוס' ב"ק (פ"ב ב') ד"ה דאם עבר על מה דאמרו חז"ל בארור לא מקרי עבריין בשביל זה ע"ש ופשי' דלמנותו לכתחלה אסור אבל לסלקו בשביל זה צ"ע. ואם גזל מחבירו פשי' דכ"ז דהגזילה תח"י הוי רשע ואסור להיות ש"ץ וצריך להחזיר הגזילה לבעליו וגם יעשה תשובה וע' הגהות רב"פ לחו"מ סי' ל"ד העלה דהא דצריך לעשות גם תשובה ול"מ במה שהחזיר הגזילה זה רק אם הגזילה כבר אינו בעין ואין מחזיר רק שויו אבל אם החזיר גוף הגזילה אז מהני אפי' בלא תשובה ע"ש ויש ראי' לדבריו מהש"ס חגיגה (ט' א') במשנה שם וא"ת בגנב וגזל יכול הוא להחזיר הגזילה ויתקן וכו' ע"ש ומוכח כן:

מג"א סק"ח ומזה הלשון משמע אפי' עבר עבירה פ"א במזיד ושב שרי וכו'. ע' תוס' יבמות (כ"ב ב') ד"ה כשעשה וכו' מבואר דאם עשה עבירה דבר שחייב עליו נידוי אע"ג דעשה תשובה מ"מ ל"מ לפטרו מהנידוי ע"ש וא"כ לענין ש"ץ י"ל דפסול כ"ז שלא נתנדה אבל בס' מ"ח מהפר"ח על הרמב"ם פ"ו מת"ת כ' דאין זה מוסכם ע"ש ומצאתי בשו"ת מהר"מ שיק יו"ד סי' רי"ט דד"ז הוא מחלוקת בין הרמב"ם ורי"ף ע"ש:

מג"א שם בשם מ"צ דש"ץ שיצא הרבה פעמים טריפות מתח"י מסלקין אותו מש"ץ וכו' והטעם דצריך הרבה פעמים דבפ"א יכול לומר שוגג הייתי וע' ירושלמי סוטה סופ"ג מבעי"ל שם בהא דנמכר בגניבתו דהדין דרק בגניבה אחת נמכר אי גנב מהרבה שותפים בפ"א אי אזלי' בתר האנשים והוי הרבה גניבות או בתר הגניבה והוי רק פ"א ע"ש ובנ"ד אין נ"מ אם הי' הבהמה של הרבה שותפים דליהוי יצא טריפות הרבה פעמים דכיון דהטעם הוא משום דפ"א יכול לומר שוגג הייתי א"כ אין נ"מ אפי' הי' של הרבה שותפים וז"פ:

מג"א ס"ק י"א בשם רש"ל דאין כבוד צבור למנות סרים לש"ץ וכו'. ע' רש"י סנהדרין (ל"ו ב') דמשו"ה א"י להיות סרים מסנהדרין משום דאין רחמני ע"ש (וע' רש"י הוריות (ד' ב') תמה בזה ע"ש ותמי' דהרי מבואר כן בתוספתא בסנהדרין הנ"ל) וא"כ בלא"ה מי שאין רחמני אין ראוי להיות ש"ץ מי שאין מרחם על הבריות כדי שיהא מרחמין עליו מן השמים. ואע"ג דאמרי' התם דגם זקן היי כן מ"מ לענין ש"ץ לא פסול זקן דלא כל זקן שכח צער גידול בנים משא"כ סרים דל"ה לו מעולם צער גידול בנים והוי אינו רחמני וע' סנהדרין (צ"ג ב') דאם נסתרס ע"י אדם הוי מום קבוע א"כ הרי כתב המג"א סק"ח בשם הזוה"ק דבע"מ אסור להיות ש"ץ קבוע ע"ש ואולי רק במום נגלה משא"כ באין נגלה לי"ל בה:

סעיף טו. ש"ץ קבוע יורד לפני התיבה מעצמו ולא ימתין שיאמרו לו וכו'. ע' עירוכין (י"א א') והגהות מהריעב"ץ שם הוכיח מהש"ס דשם דגם ש"ץ קבוע צריך לאימלוכי מקודם ע"ש:

סעיף כה. בהג"ה וש"ץ שהוא שוחט ובודק לא יתפלל בבגדים הצואין ומסריחין וכו'. ל"ד ש"ץ שמתפלל לפני התיבה רק כל אדם בשעה שמתפלל לעצמו צריך להחליף בגדיו המסריחים בעת התפלה ע' אבן עזרא עה"ת (בראשית ל"ה ב') ע"ש:

שם בהג"ה אם ממלא מקומו בשאר דברים בנו קודם לכל אדם. אעתיק כאן מ"ש בענינים אלו בתשובה בעת שישבנו כסאות למשפט בעיר אחת בנידון חזקת הרבנות דשם והעובדא יבואר מתוך התשובה וז"ל שם בדבר חזקת הרבנות שם הנה הבכור הרב ר"ץ נ"י לו הי' מוכשר לזה הי' באמת מגיע לו החזקה מאביו הרב המנוח ז"ל אבל ידוע לכל כי אינו מוכשר לזה ובעצמו הודה לפנינו כי לא יכול לקבל עליו הרבנות והאחריות המונח בזה וע' ש"ע חו"מ סי' רע"ח סעי' ח' דבכור שסלק עצמו מחלק בכורתו מהני במחילה לבד ע"ש ומה שרצה להשתתף עם ב"א וליתן לו חלק בכורתו הרי מבואר באו"ח סי' קנ"ג סעי' י"ב בשם המרדכי דא"י ליתן או למכור זכותי לאחר וע' טו"ז שם דאם קנה הזכות יש לו רשות למכור או ליתן ע"ש ועמש"ש בזה לקמן שם אבל בנ"ד אין נ"מ מזה כי גם אביו ז"ל לא קנה הזכות הזה רק ירשהו וא"כ פשי' דיורש שלו לא יכול למכור זכותו לאחר או ליתן אפי' לב"א או להשתתף עמו וע' רמ"א חו"מ סוף סימן קמ"ט ואם כן לא נשאר לנו לדבר רק בין בן הרב הזקן ובנו נגד נכדו של הרב הזקן בן המניח ר"ב בנו של הרב הזקן ע"ה:

והנה בשנת תרפ"ט כאשר ראה הרב ר"ח כי מזה המחלוקת לא יוכל ליתן טרף לב"ב ע"כ עקר דירתו לפי שעה משם ונשאר העיר גלמוד בלי מו"צ ומורה כי גם המו"ץ שהי' שם הוכרח לנסוע לבקש תרופה על עיניו אשר לא נתרפא מזה עוד והי' מכשולות רבות בעיר בלי מי"ץ אפי' שאלה קטנה וע"כ התאספו ראשי הקהלה והסכימו לקבל עליהם מו"צ שיורה להם באו"ה ובד"מ כנצרך בכל ערי ישראל וכאשר גם אחרי ההחלטה הזאת נשאר הדבר כמקודם ולא עשו כלום וע"כ חתמו בע"ב קאנסום של פ"ט אנשי ושלחו אחרי הרב ר"ז בן הרב ר"ח ובא עם ב"ב לשם והנהיג כל עניני הוראה הן באו"ה והן בד"מ וברח"ש ובדורונית ובלימוד תורה ברבים ולדרוש בשבתא דרגלא כנהוג לכל מרא דאתרא. והנה הגם כי לא הי' רק פ"ט חתימות ול"ה רוב מנין עכ"ז כיון דהעיר עצמם נוכחו לדעת כי נצרך למו"ץ מחמת שלא הי' שום איש להורות להם אפי' שאלה פשוטה ובכל יום ויום יוכל להיות מכשולות רבות ח"ו ומשו"ה ל"צ בזה רוב מנין ובנין וכבר הביאו בזה מפיאה פ"ד ה"א אפי' צ"ט אמרו לחלק וא' אמר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה ע"ש דהרי ל"ה הענין נוגע למו"צ זה או לאחר רק למו"ץ יהי' מי שיהי' וא"כ זכה הרב ר"ז הנ"ל בכל חזקת הרבנות דמו"צ בעיר ההיא ואע"ג דבא אח"כ המו"ץ הישן לביתו וההחלטה מאנשי הקהלה הי' רק עד שיבא המו"צ לביתו לקבל מו"ץ מ"מ זה לא מקרי ביאה דכונתם בהחלטה עד שיבא לביתו ויוכל להורות הוראות ולא סתם ביאה ובכה"ג ל"ה ביאה דהרי גם אחר ביאתו ל"ה יכול להורות שום הוראה מחמת חוליו וגם לא ראה בעיניו ל"ע וביאה כזאת ל"ה בכונתם. וכה"ג כתבו תוס' כתובות (ט' ב') ד"ה כל שהקשו בהא דכל היוצא למלחמת בי"ד גט כריתות. כותב לאשתו והרי אורי' בא לביתו ונתבטל הגט ותי' דהכונה שיבא לבסוף המלחמה ולא יצטרך אח"כ לחזור להמלחמה משא"כ בנ"ד אע"ג שבא מ"מ הוצרך לחזור למלחמה לא מקרי ביאה ע"ש וע"ע טור אה"ע סי' קמ"א בשם תשו' הרא"ש בהתנה עם השליח אם תבא אשתו לעירו וכו' דאע"ג שבאתה מ"מ ל"ה ביאה כיון דמקודם שבאתה היא הוצרך הוא לילך משם ול"ה בעיר כשבאתה ול"ה בכלל כונתו בביאה שלה ע"ש והוא ג"כ כה"ג דה"נ אע"ג שבא לעיר אח"כ מ"מ כיון שלא עשה שום דבר הצריך הוראה ולא יכול לעשות מחמת חוליו ל"ה ביאה וממילא זכה הרב ר"ז בחזקת דיינות דעיר ההיא וע' שו"ת אמרי אש חיו"ד כ' דאע"ג דכל שכירות הרב הוא דשלבל"ע והוי רק ממנהג בעלמא מ"מ אם הביאו להם רב ממק"א הוי לכ"ע שכירות גמור והוי ק"ג ואסור להשתתף עמו אחר ע"ש וע' דע"ת למו"ר הגאון סי' א' סקפ"ו הביאו והסכים לזה ע"ש (ובאמת כי ל"ד בעניני הקהלה ובהסכמת הדין כן דה"ה בכל תנאי שבין אדם לחבירו אין דנין על הלשון רק על הכונה וכמ"ש הש"ע חו"מ סוס"י ס"א בשם מהר"מ ע"ש ובזה תמהתי על הנה"מ סי' רל"ב סק"ד שחולק