חידושי מהרי"א על כתובות צד

להעדפה או אין הלכה כת"ק ה"ל להקדים קושי' זו ולפימ"ש א"ש כיון דלא לכ"ע קאי קושי' זו רק אליבי' דרבא לקמן ס"ו בס"ד כנ"ל לכן נקטו קושי' זו באחרונה, שוב ראיתי דז"א דגם על פירש"י בד"ה כי אמר וכו' קשה שכתב דהמ"ל סוף סוף מעשה ידיה לא בא לעולם ומאי קושי' הא שפיר י"ל בהעדפה שלא ע"י הדחק עבידי דאתי הוא ס"ל מקדיש דשלב"ל ומתני' דהכא בהעדפה שע"י הדחק מוקי לה הלכה כריה"ס, אבל אם כן גם עדיין השתא נמי מאי מקשה ש"ס ונימא הלכה כר"ע הא י"ל לחלק כנ"ל ועכצ"ל דאם כן לא הול"ל כי אמר שמואל וכו' להעדפה דהא כ"ש דשפיר אמרה שמואל למעשה ידיה גופא דעבידי דאתי טפי ומעיקר' מאי רומי' כלל שמואל אדשמואל ואיפכא הל"ל כי אמר שמואל הלכה כריה"ס להעדפה שע"י הדחק קאמר דלא עבידי דאתי, וע"כ ה"ט משום דאם כן מ"ט דר"מ דאמר הקדש הא לא עבידי דאתי ר"מ מודה דאין מקדיש דשלב"ל אלא במותר שלא ע"י הדחק פליגי ואמר שמואל הלכה כריה"ס. ע"ב תוס' בד"ה קונמות וכו' וא"ת כל אדם יפקיע חובו וכו' וי"ל דל"ד שעבוד דבעל אלמוה רבנן וכו' כדמוכח ס"פ המדיר וכו' אלא ודאי דאלמוה נמי לשעבודא דאשה עכ"ל, והכה הרמב"ם השמיט שינוי דש"ס לקמן ר"פ המדיר באומר לה צאי מ"י במזונותיך ותירץ הר"ן דה"ט דס"ל קושי' תוס' דהכא לאמת קונם מפקיע מ"ש וש"ס קאי לקמן אליבי' דהני תנאי דלית להו כן היינו ת"ק ורע"ק דהכא ע"ש, וק"ל דהא דתוס' מייתי ראי' הכא לתירוצם כדמוכח בריש המדיר וכו' ע"כ כונתם משום דיש מקום לחלק דוקא הכא מעשה ידיה לבעל מדרבנן אלמוה לשעבודי' עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה בנדרים שם בהדי' וגם בחיבורו הל' נדרים פרק י"ב הלכה י' אבל בע"ח דשעבודי' דאו' ולמ"ד של"ד נמי עכ"פ שעבוד גופו דאו' מצות פריעת בע"ח לא עשו חיזוק לכן הוכרחו התוס' לראי' דגם שעבודה דאשה להנות ממנו שאר כסות ועונה שהוא דאו' נמי אלמוה רבנן כנ"ל, והרמב"ם דס"ל במדיר את אשתו קונם מפקיע מ"ש ולא ס"ל אלמוה רבנן לתי' הר"ן הנ"ל ע"כ ה"ט דרמב"ם לטעמי' מזונות דאו' ס"ל, וא"כ לדידיה הדק"ל קושי' א' דתוס' הכא כל בע"ח יפקיע חובו ע"י קונם וצ"ל דרמב"ם ס"ל תי' תוס' ישנים ותוספת הרא"ש לקושי' זו דהדר בע"ח ולוה מאחרים והוא יפרע להם בע"כ משום שעבודא דר"נ. דודאי לא יחזור ויאסרו בקונם גם על אחרים עש"ה. ולכאורה ק"כ אם כן לעיל דף י"ט. דמשני אביי לעולם דאמר מלוה אמנה הוא זה ומ"מ אין נאמן כגון שחב לאחרים וכדרבי נתן וכו' והקשו תוס' שם להימן במיגו הא בעי מחיל לי' ותירצו היטב ע"ש. אבל ק"ל להימן במיגו דאי בעי מלוה זה אוסר על המלוים שלו נכסיו בקונם ול"ל אינהו נמי יחזרו וילוו מאחרים כנ"ל דמ"מ סוף סוף משט"ח זה שטוען עלי' אמנה הוא לא יכלו לגבות ממנו ולהימן א"כ במיגו כנ"ל וצ"ע לכאורה אליבי' דרמב"ם דלא ס"ל אלמוה לשעבודא דאו' כנ"ל, ונ"ל דהתם אביי לטעמי' דס"ל בע"ח למפרע גובה איהו לא ס"ל קונם מפקיע מ"ש דעדיף משעבוד הוא דהרי מכרו או הקדישו מלוה מהני וכמ"ש רש"י הכא ותוס' הרא"ש והרשב"א בחי' גיטין דף מ"ם דרבא לטעמי' דוקא איהו קאמר קונם מפקיע מידי שעבוד, ומה"ט ניחא דרבא לטעמי' לעיל דף י"ט משני לעולם דקאמר לוה וכו' משום דרבא לטעמי' דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה קאמר קונם מפקיע מידי שעבוד אם כן באמר מלוה נאמן באמת ס"ל משום מיגו כנ"ל. אמנם כן קשי' כיון דאנן קיי"ל כרבא דמכאן ולהבא גובה ואם איתא דאביי לטעמי' קאי כנ"ל לא הו"ל למיפסק כוותי' בהאי אוקומת' דלעיל דף י"ט, והרמב"ם פ"ב ממלוה ולוה דין ה' פסק אוקומת' זו דאביי ותמוהי להרמב"ם לטעמי' לפי מ"ש הר"ן הרי לית ליה אלמוה לשעבוד' דאו' להימן מלוה לומר אמנה הוא אפי' חב לאחרים נמי במיגו כנ"ל, ולכאורה י"ל לפמ"ש תוס' לעיל סוף ע"א על קושית הש"ס הכא אין בידה לגרש עצמה דרצה לשנוי' אליבי' דר"ל א"כ לרב דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה א"צ למסקנ' זו כלל דקונם מפקיע מ"ש גם לריב"נ ולעיל דף י"ט אליבי' דרב קאי שינוי' דאביי דרב הוא דאמר האומר שטר אמנה הוא זה אין נאמן ולדידי' לטעמי' ל"ל מיגו זה דאי בעי מפקיע חובו ע"י קונם ולק"מ, אבל מ"מ הרמב"ם לטעמי' אע"ג דפסק כרב יכולה לומר איני נזונת וא"ע הרי פסק נמי קונם מפקיע מ"ש וכתירוץ הר"ן הנ"ל אליבי' בטעם השמטתו לשנוי' דגמ' ר"פ המדיר והדק"ל איך פסק כשנוי' דאביי דף י"ט מלוה דאמר אמנה הוא זה אין נאמן בחב לאחרים וכו' להימן במיגו כנ"ל וצ"ע, ונ"ל עפי"ז ראי' ברורה לדברי ה"ה פ"ב ממלוה דין וי"ו הנ"ל דהרמב"ם ס"ל כהרמב"ן דמייתי ה"ה בפ"א דין ד' לתרץ קושית תוס' כתובות י"ט הנ"ל להימן במיגו דאי בעי מחיל או שריף משום מיגו במקום חזקה מה שביד אדם הוא שלו לא אמרינן עש"ה אם כן גם קושייתי לק"מ מה"ט, ועל קושי' תוס' דהכא ס"ל לרמב"ם כתי' תוס' ישנים ותוספת הרא"ש הנ"ל. דף ע'. מתני' המדיר וכו' ס"ל לרש"י בלשון מליהנות לו נכלל נמי הנאת תשמיש רק לא חל על תשמיש ותוס' הקשו עלי' דאם כן כי פריך הש"ס על מזונות אדמייתי ראי' מקונם שאני עושה וכו' הל"ל טפי מגופה דמתני' וכו' ותי' מהרש"א מזונו' דרבנן אבל תשמיש דאו' הוא ע"ש ולענ"ד אי משום הא עדיין תקשה מתרי טעמא א' דאחר שכבר תקנו חכמים מזונות תנאי ב"ד הוא ואדעת' דהכי נושאה ולא מבעי' בדכתב לה כתובה דכה"ג כתב הש"ך בחו"מ רסי' ל"ט אף למ"ד של"ד אם כתב השיעבוד בשטר בפי' הוי דאו' ה"כ במזונות ואפי' בלא כתב לה נמי תנאי ב"ד הוא וכל הנושא ע"ד חכמים הוא נושא וחל השיעבוד אנכסים אף מדאו' והדק"ל ועוד מטעם אחר דהרי גם כסות הוא בכלל להנות לו כמו תשמיש ואפי' לתוס' דפי' דלא משמע רק הנאת מזונות מ"מ כסות