חידושי מהרי"א על כתובות פח

לא חזי' לביאה לית לן בה, ועוד לפירוש הר"י במרדכי והג"א דמבע"ל רק בלא ידע החתן שהיא נדה דה"ל כמו בטעות אבל נודע לו מקודם שהיא נדה שפיר קונה אף דלא חזי' לביאה ע"ש אם כן ה"ה בחופה קודם קדושין שפיר קונה ולק"מ. ה"ה רפ"י מאישות תמה על הרמב"ם שפסק ביאה ארוסין עושה והוא אבעי' דלא איפשט' בקדושין י' ונ"ל דהקשה הב"ש סי' ס"א להר"מ דחופה היינו יחוד א"כ מאי מבעי' לי' כלל בסוגי' בפירסה נדה הרי קודם שבעל הו"ל יחוד של איסור ופשיט' שאינו קונה כמ"ש הר"ן סברא זו ותי' דמיירי שקידשה בביאה וליכא תו איסור יחוד ע"ש ואי ביאה נשואין עושה הרי נשואה היא מחמת הביאה שקדשה בה ומאי מבע"ל תו אי מהני חופה דל"ח לביאה ועכ"ח בדרך את"ל דביאה ארוסין עושה מבע"ל אי מהני החופה דל"ח לביאה ואם כן הר"מ לטעמי' דס"ל חופה היינו יחוד ע"כ סוגי' דהכא מבעי' לי' בקדשה בביאה ובדרך את"ל ביאה ארוסין עושה והרמב"ם לטעמי' שפסק בכ"מ את"ל הלכתא היא וא"ש פסק הרמב"ם ודוק. דף נ"ז:

אמר עולא ד"ת ארוסה ב"י אוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה וכו' והאי נמי קנין כספו הוא, ולכאו' קדשה בכסף דוקא הו"ל קנין כספו וה"ה קדשה בביאה דהו"ל הנאת פרוטה לדידה, אבל קדשה בשטר שאין בו ש"פ לאו קנין כספו היא והול"ל מדאו' אינה אוכלת ולא שייך בזה אתקוש הויות להדדי דהא ע"י שטר לאו קנין כספו היא, ובאמת ממתני' הכא מוכח דד"ת ארוסה אוכלת דאל"כ הגיע זמן ולא נשאו אמאי אוכלת הא ודאי מדאו' הגעת זמן לא משוה לה כנשואה גם לענין חיוב מזונות אפי' למ"ד מזונות דאו' משארה ועונתה ילפינן לה ואחר הנשואין דוקא כתיב לא יגרע דומי' דעונתה אבל בהגעת זמן ולא נשאו לכ"ע רק מדרבנן אוכלת משלו ולא מדאו', ומכ"ש איסור אכילת תרומה מדאו' לא פקע בהגעת זמן לבד אע"כ גם ארוסה אוכלת מדאו', ומתני' סתמא קתני בכל ענין שקדשה בין בכסף בין בשטר וכו' אוכלת בהגעת זמן בתרומה, ומנ"ל הא מקרא ולפימ"ש תוס' בב"מ ובאס"ז שם ובתוס' ערובין דף פ"א:

דרוב קניינים דקרא הן בכסף כמו אוכל בכסף תשבירני וכן נתתי כסף השדה וכו' י"ל ה"נ קנין כספו יאכלו בלחמו דיבר הכתוב בהוה עפ"י הרוב הקניינים שהן בכסף ולאו דוקא, ועדיין קשה מנ"ל להקל באיסור דאו' ודלמ' קנין כספו דוקא התירה תורה ונ"ל מדהול"ל וכהן כי יקנה נפש בכספו וכתיב קנין כספו הוסיף הכתוב קנין אחר כגון שטר שהוא ככספו ומ"מ עולא מיהת לא הול"ל והאי נמי קנין כספו הוא דהא ודאי בשטר אם קדשה אינה קנין כספו והול"ל רק קניינו הוא וצ"ל עולא נמי לשנא דקרא נקט כנ"ל, ועפי"ז ניחא מאי דק"ל לכאורה להט"ז דהיתר מפורש בתורה אין ביד חכמים יכולת לאסרו ואיך אסרו תרומה לארוסה הרי מפורש התירו בתורה קנין כספו יאכלו בלחמו, ולפימ"ש י"ל דארוסה בקדושי שטר מיהת אין ההיתר מפורש בקרא ושפיר גזרו עלי' ושוב ע"כ גם בקדושי כסף גזרו משום אתי' לאחלופי ואי לא הא לא קיימ' הא וכה"ג מודה הט"ז דיכולים חכמים לאסרו כיון דעיקר גזירתם לא הי' על המפורש בתורה כנ"ל, איברא דגם בקדושי כסף ניחא להט"ז גם בלא"ה דקנין כספו דקרא איכא לאוקמי כשכבר קניינו בביתו הוא וברשותו ובקיבל עליו בפירוש כל מומים דתו לא שייכו הני גזירות שמא ימזגו לה וכו' ומשום סמפון ולק"מ, שוב ראיתי ברש"י לקמן דף נ"ח. בד"ה והאי וכו' הרגיש בזה וזה לשונו דקדושי ביאה מאכילין בארוסה דאתקוש הויות להדדי וכו' ולי צ"ע כנ"ל ולי נר' כמ"ש. מ"ט אמרו אינה אוכלת שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה וכו' והרמב"ם פ"ו ה"ג מהל' תרומות כתב וז"ל גזירה שמא תאכיל תרומה לאביה וכו', ותמוה טובא על ששינה רבינו טעם ולשון הגזירה דבגמ' משתי' לאכילה ונ"ל דבגמ' גופא טעמ' בעי מ"ש דנקט הגזירה על השתיה הול"ל שמא תאכיל והא ודאי דאפי' את"ל דלשמא תאכיל אין לחוש מ"מ גזרו גם שלא תאכל משום דשתי' בכלל אכילה הוא ולא פלוג, אבל קשה הא ודאי לשמא תאכיל נמי איכא לחוש. ולכאורה י"ל מדנקט שמא ימזגו לה וכו' בלשון רבים משמע דלא היו גוזרים משום חשש מזיגת הארוס בלבד דא"כ הול"ל שמא ימזוג לה וכו' אלא שמא ימזגו לה וכו' גם כהנים דעלמא והוא בשתי' דוקא דרך כבוד וארעי דאין קבע לשתיה משא"כ אכילה אין לחוש לאחרים דמהי תיתי יתנו לה כהנים אחרים אפי' מזון סעודה אחת אלא על הארוס יש לחוש ודוכתא מיחד לה לאכילת קבע משלו וליכא חששא אלא דרש"י פי' לקמן דוכת' מיחד לה לפי שזן אותה תמיד וכו' משמע דבשביל סעודה אחת לא, וכן רמב"ם עכ"ח הכי ס"ל שהרי כתב שמא תאכיל והדק"ל על הגמ', ונ"ל משום דעל תרומה דרבנן לבד לא הוי גזרינן דגזירה לגזירה הוא אלא משום תרומה דאו' גזרו והוא דגן תירוש ויצהר וכיון דתרומה דאו' רובה משקים תירוש ויצהר הם לכן ניחא לש"ס טפי לגזור מה"ט שמא תשקה והא תינח אם תרומת פירות דרבנן הוא ועולא מצי סבר הכי דהא סוגי' הש"ס פליגי בזה עי' במל"מ ריש פרק ב' מתרומות, אבל הרמב"ם לטעמי' שם תרומות פירות דאו' ס"ל נהפוך הוא רוב תרומות דאו' באוכלים הם דגן ושאר כל פירות האילן לכן נקט טפי גזירה שמא תאכיל וכו' כנ"ל. ועוד נ"ל דק"ל לטעם שמא ימזגו לה כוס וכו' הרי חמרא דלא דרו על חד תלת לאו חמרא הוא ואם כן הרי כתבו תוס' בב"מ דף נ"ג ובכ"מ הא דתרומה עולה בק"א רק מדרבנן הוא אבל מדאו' חד בתרי בטל ואם כן יין דרך מזיגה על חד תלת ליכא תו אי' דאו' דכבר בטלה התרומה ולמה גזרינן שמא תשקה וכו' הא הו"ל גזלג"ז, אמנם נ"ל דהרי תוס' בחולין דף כ"ה:

בד"ה המתמד וכו' ור"ש סוף מסכת מעשרות והמרדכי סוף פ"ק דחולין סי' תקצ"ט מ"ט דרבנן דר"י דפטרי ממעשר ותרומה שמרים שיש בו טעם יין והרי קיי"ל טעם כעיקר