חידושי מהרי"א על כתובות פו

וכו' וק"ל התינח לראב"ע דמתני' דס"ל תוס' מן הנשואין שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל ת"ק דמתני' ע"כ ס"ל דתוס' נמי אדעת' דכתובה כתב לה א"כ הדק"ל בהני נשים דל"ל כתובה אמאי י"כ תוס' ונ"ל בהני נשים רבנן נמי מודו דמחמת חיבת לילה ראשונה כותב לה ולא גבי' מן הארוסין התוס' ועפי"ז ק"ל לשון רש"י נ"ה ד"ה בתר אומדנא וכו' אלא לחיבת ביאה עכ"ל והוא תמוה דלקמן בעי לה הש"ס ופשיט חיבת חופה ע"ש במסקנא וח"כ איך פי' רש"י נגד מסקנא וגם להס"ד לא פשיטא לי' דחיבת ביאה רק מספקא לי' והי' מקום אתי לומר דהאי טעמא דחיבת חופה סגי לי' משום דהכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה ואף שלא נבעלה עדיין מ"מ סופה שתבעל לו לכן אם נתאלמנה או נתגרשה שזה אין בידה למניעת הבעילה עי"ז י"ל תוספת משום חיבת חופה שדעתו הי' ע"מ שתבעל לו פ"א אחר החופה אבל ממאנת שזה בידה הוא ודאי מה"ת שיכתוב לה תוס' אדעת' דחיבת חופה דמה לו חיבה בחופה אם מיד ברגע אחר החופה תמאן בו ולא יבא לכלל ביאה כלל וא"כ הרי מתני' סתמ' קתני בכל הנשים אף בממאנת ולכן פי' רש"י חיבת ביאה, אמנם לפימ"ש ע"כ בהני נשים גם רבנן מודו לראב"ע ומתני' דפליגי רבנן ע"כ לא מיירי מהני ג' נשים ממאנת ושני' ואיילונית והדק"ל על רש"י וצ"ע ונ"ל דהרא"ה והר"ן הביאו הכא בשם ירושלמי דאפי' תוס' שכותב לה אחר נשואין א"צ קנין אלא סגי ונקני באמירה לבד והר"ן והרא"ה דחאוהו מהלכה ע"ש ולענ"ד י"ל ראי' דגמרן לא ס"ל הכי דאם כן כי חשיב כל הני מילי דנ"מ דתנאי כתובה ככתובה וכתב הר"ן בשם הר"ח מדחשיב כל הני ע"כ תו ליכא ואמאי לא חשיב נמי הא דתנאי כתובה ככתובה דנקני באמירה בלא קנין משא"כ שטר מתנה בעלמ' בעי קנין ונ"ל משום דתוספת של אחר נשואין בעי קנין והכא חשיב רק כל הני שהן ככתובה בין שכתב לה קודם נשואין. בין אחר נשואין והיינו דלא כהירושלמי, אמנם נ"ל אם כותב לה בין חופה לבעילה גם גמרן מודה דא"צ קנין דהרי חיבת ביאה ודאי עדיפ' לקנות ע"י מחיבת חופה רק דמבעי' לי' אי סגי בחיבת חופה לבד ואם כן אם כתב לה קודם חופה י"ל תוס' לכ"ע אף לראב"ע אפי' לא נבעלה כלל ואפי' בלא קנין מכ"ש אם כתב לה אחר החופה קודם הבעילה שע"מ חיבת ביאה כותב לה דהרי חופה כבר עברה ק"ו שא"צ קנין כמו בשטרי פסיקת' ואם כן בכותב לה קודם חופה מסקי' דע"מ חיבת חופה לראב"ע ואם כותב לה אחר חופה ע"כ משום חיבת ביאה הוא ואם אח"כ לא נבעלה אין לה תוס' לראב"ע דאזל בתר אומדנ' ונכונים דברי רש"י כנ"ל. ועוד נ"ל דק"ל למסקנ' דתרווייהו אית להו אומדנ' ורבנן ה"ט משום דאיכא נמי אומדנא להיפוך ולו יהי' האומדנא כמו אנן סהדי ה"ל ב' אומדנות דסתרן כמו ב' כיתי עדים המכחישים זה את זה דלאותו עדות פסולים ולא מוציאים ממון מספק ונ"ל דקשה לראב"ע הרי תוספת א"צ ונקנה באמירה ובכתיבה וכל קנין מעכשיו הוא וצ"ל ע"י האומדנא ה"ל כמו קנין על תנאי על מנת לכונסה וקשה הרי דברים שבלב לא הוי דברים והרי לא התנה בפירוש וקנין באמירה הוא מעכשיו כשאר הקניינים וצ"ל לראב"ע הו"ל אומדנ' דמוכח טפי דכה"ג הוי דברים שבלב דברים כמ"ש תוס' והרא"ש נדרים כ"ח ואם כן י"ל רבנן ס"ל דהוי רק אומדנ' בלחוד ודברים שבלב לא הוי דברים ולכן מוציאין ממון ע"י אומדנ' להיפוך דהרי כתב לה ונקני באמירה מיד ואם כן י"כ ה"ט דראב"ע דס"ל חיבת חופה משום דחיבת ביאה על זה ליכא אומדנ' דמוכח טפי מחיבת חופה רק שלא כתב לה על ארוסין אלא ע"מ לכונסה זהו אומדנ' דמוכח הוא דלא שדי זוזי בכדי כמ"ש רש"י אבל על חיבת ביאה הו"ל רק אומדנ' פשוט והו"ל דברים שבלב ואינם דברים ומוציאין ממון עפ"י אומדנ' להיפוך דודאי אקרובי דעת' הוא אחר חופה וזהו למסקנ' דרבנן נמי אזלי בתר אומדנ' אבל להס"ד דרבנן לא אזלי כלל בתר אומדנ' א"כ ע"כ נחית דרגא בדברים שבלב אפי' אומדנ' דמוכח לא מהני ואם כן י"ל זה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה הו"ל אומדנ' דמוכח ומ"מ לא מהני וה"ה לראב"ע איפכ' אפי' אומדנ' לבד נמי מהני אפי' בדברים שבלב דס"ל כדעת הי"א ברמ"א חו"מ סי' ר"ז ס"ד דבמתנה דברים שבלב הוי דברים ואם כן דאזלינן בתר אומדנ' גריד' מנ"ל להוציא ממון משום חיבת חופה דלמ' ניזל בתר אומדנ' דמשום חיבת ביאה וכרש"י וכמ"ש הסמ"ע סי' ר"ז שם סק"י בהדי' כלשון רש"י דהכא ולכן כתב רש"י חיבת ביאה ודוק. ודע די"ל קושית תוס' ר"פ הנ"ל על פי מ"ש בסמוך דתוס' אין צריך קנין אלא נקנה באמירה כשטרי פסיקת' והר"מ דס"ל אין אדם מקנה דשא"ק כתב בעצמו לתרץ מתני' דר"פ הנושא פוסק לזון בת אשתו דחייב אף דשא"ק ה"ט משום חיבת נשואין כיון דהן הן הדברים הנקנים באמירה ע"ש פי"א ממכירה והאחרונים כבר דימו דשא"ק להר"מ לדשלב"ל ולכן מהני תוס' כתובה אף לחייב דשלב"ל כיון דא"צ קנין כלל ונ"ל קושית תוס' הוא על שכותבין אחר נשואין אפי' שאין לו ואז בעינן קנין לגמ' דידן כנ"ל בשם הר"ן ורא"ה ולא מהני בדשלב"ל וה"ט אם כן שלא הקשה כן אמתני' כקושי' מהרש"א משום דמתני' ע"כ מיירי בשעת נשואין לפימ"ש הר"ן ורא"ה להקשות על תי' הש"ס דהו"א שלא לבייש וכו' דהיינו דוקא בכולל יחד התוספת וכתובה שכותב ויהיבנא ליכי מוהר כך וכך עש"ה והיינו בקודם נשואין שכותב הכתובה כמובן ולק"מ דהוי דשלב"ל באין לו די"ל כנ"ל בשעת נשואין מהני אף לדבר שלב"ל כמו דשא"ק אבל קושית תוס' הוא כנ"ל וא"ש נמי מה שהקשתי לעיל על תוס' לדעת המרדכי דסיטומת' מהני בדשלב"ל א"כ כיון שנהגו כן מאי מקשו תוס' ולפי מ"ש א"ש דדבר שאין מצוי אין שייך בו משום מנהג ולא מקרי סיטומת' וכיון דעכ"ח הקושי' רק על כותב תוס' כתובה אחר נשואין והוא אינו מצוי כ"כ הקשה שפיר אף להמרדכי ועי' מ"ש לעיל בר"פ, ועוד נ"ל לתרץ דברי רש"י הנ"ל דהרי הב"ש סי' ס"א וס"ד ונ"ה כתב אם בבתולה בעי' חופה דחזי' לביאה באלמנה בעי דוקא ביאה ממש ולא מהני חופה כלל ואי