חידושי מהרי"א על כתובות פד

דהח"מ אבל אי רק חששא הוא כגון לאבוה דשמואל י"ל שפיר לא אבדה כתובתה דהו"ל א"י אם פרעתיך וכנ"ל וכדמוכח ממתני' דף י"ג הנ"ל. דף נ"ד ע"ב ר"פ אעפ"י תוס' ד"ה אם רצה וכו' תימא דעכשיו נהגו וכו' אעפ"י שאין לו ש"פ וכו' האיך ישתעבד וכו' היינו דשלב"ל וכו' והנה לדעת הג"ה מרדכי פר"א דמילה דדבר שהוא מנהג כגון סיטומתא קני' אפילו בדבר שלא בא לעולם לק"מ דכיון שנהגו כך הו"ל כמו סיטומתא, וצ"ל דתוס' ס"ל כר' יחיאל בהגמ"ר שם דסיטומתא נמי לא קני בדבר שלא בא לעולם אבל יותר נ"ל דתוס' אף לדעה א' הנ"ל נמי הק' שפיר דלכאורה קשה מ"ש שהק' תוס' אמנהגינו ולא הק' כן אמתני' והמפורשים תי' משום די"ל מתני' בי"ל נכסים מיירי ומאי אולמא האי מהאי, אמנם לענ"ד א"ש דאמתני' ל"ק להו די"ל סתם מתני' ר"מ ומכ"ש דמיירי ר"מ בסיפא ור"מ ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אבל אנן קיי"ל א"א מקנה וכו' הק' שפיר וא"כ מייתי שפיר ראי' דמתנה ש"ח וכו' דהתם הוי מתנה על מ"ש בתורה דתנאו בטל כדהקשה שם הש"ס אמתני' דהתם ועכ"ל ר"י הוא דס"ל תנאו קיים ולא ר"מ, אמנם יותר נראה לענ"ד לתרץ דלכאורה לדעת המרדכי מובא ברמ"א חו"מ סי' ר"ט דמקנה דבר שב"ל עם דבר שלב"ל מהני לק"מ קושי' תוס' דה"נ י"ל כן. וצ"ל דתוס' לא ס"ל כמרדכי שוב ראיתי בספר הפלאה שכ"כ אמנם נ"ל דלהכי דייקו תוס' בקושייתם ונקטו אעפ"י שא"ל ש"פ ר"ל קרקע דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה וא"כ ל"ל קנין אגב דליכא דבר שבא לעולם וא"כ אמתני' ל"ק די"ל בי"ל ש"פ או יותר מיירי דסתם מתני' ר"מ דס"ל מטלטלי משעבדי ושוב קנה דשב"ל עם דשלב"ל אבל אמנהגינו אעפ"י שא"י ש"פ הקשו שפיר, אמנם זהו ודאי אינו מצוי כ"כ שהנושא אשה א"ל קרקע אפי' ש"פ והרמב"ם בהל' שחיטה פי"א הלכה י"ג כתב ובש"ך חו"מ סי' ק"ז סק"ו דדבר שאינו מצוי אין בו מנהג ועין ש"ך יו"ד סי' רכ"ה וסי' ק"צ ובדרכי משה ק"ד שע"ו וא"כ כיון דעיקר קושי' תוס' רק על א"ל ש"פ תו ל"ל משום קנין סטומתא דדבר שאינו מצוי' אין בו מנהג והקשה שפיר דהו"ל דבר שלא בא לעולם כנ"ל ודוק, איברא לתקנת הגאונים עכשיו מטלטלי משעבדי מ"מ א"ש תי' הפלאה על קושי' תוס' למרדכי הנ"ל דקנין אגב דשב"ל עם דשלב"ל. אעפ"י שאמרו וכו' דקדק הפ"י מלשון זה מוכח כתובה דרבנן ס"ל לסתם מתני' והוא דלא כר"מ ע"ש וכן משמע מלשון הגמ' כי משני מ"ד קיצותא עבדי רבנן וכו' אמנם כבר כתבתי לעיל דף נ"א על קושי' מהרש"א שם עפ"י שיטת רמב"ן בריב"ש סי' ס"ה דמה"ת אין לו קצבה אף למ"ד כתובה דאורייתא א"כ א"ש אעפ"י שאמרו וכו' מאתיים ומנה וכן לשנא דגמ' קיצותא דייקא עבדו רבנן ואדרבה מוכח כן דאי כתובה דרבנן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה עכ"ל שע"י מאתים לא תהא קלה בעיניו להוציאה וא"כ מה"ת לומר כלל דה"א שלא להוסיף כדי שלא לבייש וכו' משום דעבדי רבנן קצותא אבל לרמב"ן א"ש כיון דכתובה דאו' ס"ל כסתם מתני' כר"מ ומה"ת סגי בפרוטה ומתני' נקט שאמרו וכו' דרבנן תקנו מאתיים והו"א ה"ט שלא לבייש ומאתיים י"ל לא שייך שלא לבייש דמסתמא יש לו לכל הנושא אשה מאתים שיהיה אפשר למיקם בסיפוקה דבפחות מזה הרי רשאי ליטול מן הצדקה וע"כ משום דאינו יכול למיקם לספק א"ע בזה, איברא ק"ל לקמן נ"ו דמסיק הש"ס לר"מ ה"ט דפחות ממאתים בב"ז משום דס"ל כתובה דאו' ומתנה על מה שכתב בתורה תנאו בטל ולהרמב"ן הרי ר' לאו דאו' הוא ול"ל כיון דכ' תחלה ר' תו הו"ל מאתים מה"ת ולא מהני במה שכתבה לו התקבלתי ז"א דא"כ אי מתנה מעיקרא וכותב לה פחות ממאתים לא הוי מתנה עמש"ב ובהדיא קאמר דר"מ ס"ל כל הפוחת וכו' ואפילו בתנאה וא"כ קשה לרמב"ן ונ"ל דהרי כתובת אלמנה לכ"ע לאו דאורייתא וכתבו תוס' דף נ"ו כיון דעיקר כתובה דאו' א"כ ה"נ בבתולה כיון דעיקרו דאו' אף דהקצבה דרבנן הו"ל מתנה עמש"ב ותנאו בטל, ותוס' שכ"כ רק על אלמנה ע"כ ל"ל כרמב"ן והק' שפיר על רש"י בסנהדרין ח' אבל רש"י מצי ס"ל כרמב"ן ולק"מ כמ"ש דף נ"א. גמרא פשיטא וכו' וק"ל הא במתני' קתני לשון גובה וכו' ועוד לשון יוסיף דהול"ל רשאי, אמנם לר"ה לעיל מ"ג א"ש דכתובה גובה מן הארוסין ותוס' מן הנשואין אבל אי לא כתב ואוסיפת לה רק כלל התוס' עם העיקר גובה ג' מאות מזמן שני מלקוחות ואם כן ה"פ גובה ר"ל מן הלקוחות כמו מגבא מאימת גבי' ואפי' מן האירוסין ולז"א אם רצה להוסיף לה דייקא ולא לגרוע העיקר שתגבה מזמן שני יוסיף דייקא יכתוב לה בלשון תוס' כן צביתי ואוסיפת לה אבל אם אינו כותב בלשון תוס' אזי גם העיקר אינה גובה מזמן ראשון וא"כ מ"פ פשיט' דלמא באמת מה"ת לא נקט מתני' רשאי דפשיט' הוא אבל עצה טובה קמ"ל יוסיף דוקא כנ"ל ונ"ל באמת לר"ה י"ל הכי אבל לר' אסי לעיל מ"ג דעיקר נמי מן הנשואין גובה א"כ אין חילוק בין שכותב בלשון תוס' או לא וקשה. לדידי' מאי קמ"ל מתני' פשיט', אבל ק"ל לפימ"ש תוס' ד"ה אם רצה וכו' דאפי' באין לו נכסי נמי חל השעבוד א"כ מאי שלא לבייש את מי שא"ל הרי מי שא"ל נמי יכול להוסיף וצ"ל דה"ק דהו"א באמת כי קושי' תוס' ואין לו אין יכול להוסיף קמ"ל הא גופא כתי' התוס' וממיל' ליכא שלא לבייש וכו' כנ"ל, והנה על פי תי' התוס' נ"ל מיהת דת"ק דפליג על ראב"ע היינו דוקא בי"ל אבל בא"ל דקשה קושית תוס' דבר שלא בא הוא וצ"ל משום לשון חיוב שגופו מתחייב כמ"ש תוס' בזה מודו חכמים לראב"ע דאומדנ' ודאי לא חייב גופו אלא על מנת לכונסה ואינה גובה תוספת מן הארוסין, ועוד י"ל ראב"ע ס"ל אומדנ' אף אי לא טען אנן טענינן בנתגרשה דומי' דנתארמלה דטענינן אנן ליתמי וא"כ ת"ק דוקא כה"ג פליג וס"ל אי לא טען לא טענינן לי' אבל אי טען שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה