חידושי מהרי"א על כתובות פב

במלת' דעביד' לגלויי וא"כ פריך שפיר אונס דשרי' רחמנ' בארוסה איך משכחת לה, איברא דבלא זה נמי לק"מ לענ"ד כיון דילפינן אונס דשרי מוהיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת וקרא בי כתיב אחר קינוי וסתירה כתיב ודייקינן הא נתפשה אפי' בכה"ג דאיכא עידי סתירה שריא ופריך הש"ס שפיר כנ"ל ודוק. רש"י ד"ה תחילתה של בעילה באונס וסופה של בעילה ברצון ותמוה מאי בעי בזה ונ"ל דק"ל הך שמא תחילתה באונס מיותר דבהכי מיירי שנאנסה והול"ל חיישינן שמא סופה ברצון ונ"ל דהו"א גם על תחילת ביאה לחוד ניחוש לרצון ונאנסה ר"ל שנכבשה באונס וכפאוה שתבעל בע"כ חיישינן מיד בהעראה נתרצית ואם פי' מיד אחר העראה נמי אסורה ולאפוקי מזה אמור חיישינן שמא תחילתה של בעילה דייקא באענס וסופה של בעילה דייקא ברצון אבל נבעלה בה ראה לחוד באמת לא חיישינן וקשה מ"פ א"כ אונס דשרי' רחמנ' וכו' דלמא כה"ג שפירש מיד אחר שהערה בה והרי והיא לא נתפשה דקר' אסור' אף בהעראה מיירי ובכה"ג דייקינן הא נתפשה מותרת וכן קשה מאי הוצרך לתרץ אמתני' בשבוי' הקילו שלא ראינוה שנבעלה הו"ל אפי' ראינוה נמי רק דספק ספיקא איכא שמא רק העראה היה דהא דרוב נכרים פרוצים בעריות אין פרוצים לגמור ביאתם דוקא ואת"ל גמר ביאתו שמא לא היה סופה ברצון וצ"ע ועוד ק"ל חששא זו דסופה ברצון ודאי דוקא בביאה כדרכה הוא אבל שלא כדרכה הרי צער ועינוי הוא לה כדדרשינן בעלמא וישכב אותה כדרכה ויעניה שלא כדרכה ועי' יומא פ"ח וגם מכחש יופי' ודאי ל"ל שמא סופה ברצון וא"כ איכא למיחש אבל ודאי ל"ל בזה דרובן סופן ברצון וממילא איכא חזקת היתר לבעלה ואם כן מ"פ ממתני' גם מאונס דשרי רחמנ' דלמ' בנבעלה שלכ"ד מיירי מתני' וקרא, וממיל' גם מאסתר לק"מ קושי' תוס' די"ל שלכ"ד נבעלה לו ול"ה אצלה חששא כלל שתכחיש יופי' דבלא"ה ירקרקות היתה וחוט של חסד הי' משוך עלי' ואם כן ליכא חשש דשמא סופה ברצון, איברא בל"ז לק"מ קושי' תוס' מאסתר כיון שגידלה אצל מרדכי ותהי לו לבת ידע בה שהיא ירקרקות אלא שחוט של חסד מיפה אותה וכיון דקיי"ל סי' לעבירה הדרוקין אילו חטאה ודאי לא היתה עומדת ביופיה והי' חוט של חסד סר ממנה דלא עביד קוב"ה ניסא לשיקרא, ומכ"ש אם נאמר דחוט של חסד זה הי' השראת שכינה וכמ"ש חז"ל על ותלבש אסתר מלכות שלבשתה רוה"ק ואילו חטאה ברצון ודאי לא הי' זה דהרי בדוד פירשה הימנו שכינה ולכן היתה מותרת למרדכי שהי' לו בה סי' שלא חטאה ומ"מ קשה כיון דבהעראה או שלא כדרכה מודה שמואל אם כן לק"מ שני קושית הש"ס עליו וצל"ע. ובלשון רש"י הנ"ל י"ל עוד דתירץ הפלא"ה עוד לקושי' הנ"ל עפימ"ש המרדכי מובא ברמ"א ססי' קפ"ה דסוף ביאה לגבי אשה לא איסור' הוא וא"כ ל"ל חזקת כשרות בסוף ביאה ע"ש ולענ"ד י"ל טפי אף אי ליתא להא דהמרדכי הנ"ל היינו באיסור פרישה שיציאה הנאה כביאה וגם היא מוזהרת אבל כח אחרון של ביאה קודם הפרישה ודאי י"ל דהיא אינה מוזהרת שקרקע עולם היא ואינה נהנית כ"כ כמו בתחילת ביאה או בפרישה ואם כן להכי פי' רש"י שמא תחילתה של בעילה וסופה של בעילה לאפוקי מהא דלא נימא חיישינן שמא סופה ברצון היינו הפרישה וז"א דעל הפרישה ל"ל חיישינן שמא סופה ברצון דהפרישה ודאי ברצון הוא כיון דביאה באונס הוא ודאי רוצה היא בפרישה אבל אינה נאסרת בשביל זה לבעלה דהרי בעינן מעלה מעל באשה וכיון שסופה ברצון רק הפרישה הוא ברצונה אף שנהנית ג"כ ביציאה זו כמו בביאה מ"מ אין כונתה בפרישה למעול מעל באישה אדרבה נהפוך הוא כמובן מסבר' ועל הפלא"ה אני תמה דמייתי מדברי המרדכי הנ"ל ולא דמו להדדי פרישה לכח אחרון של בעילה אף אי לא עבדה איסור זה מעלה באישה וזו לא וכנ"ל וצ"ע. גמרא אמר אביי אלמנה לכה"ג חייב לפדותה וכו' וקשה מ"ט דאביי הרי אי' ד"א גרם לה ועוד קשה מ"ש דנקט אלמנה לכה"ג ודאי הה"נ גרושה וחלוצה לכהן הדיוט פליגי בי' נמי וחדא מינייהו נקט אבל הול"ל ממזרת ונתינה לכהן דומי' דסיפא לישראל א"ח לפדותה ונ"ל דאביי ורבא אזלי לטעמייהו דקשה על רבא איפכ' שאמר אי' ד"א גרם לה הרי מ"מ אשתעבד לה בכתובה שכתב לה אם תשתבאי וכו' והרי כשבית ואיכא נמי איסור שבוי' ונ"ל כיון דקיי"ל אין איסור חל על איסור ליכא כאן אי' שבוי' כלל שאין זונה חל על אלמנה לכה"ג אמנם זונה ברצון הו"ל אי' כולל א"נ אפי' אי' מוסיף כמ"ש בקדושין ע"ז:

הואיל ושם זנות פוסל בישראל ושפיר חל על אי' אלמנה ונ"ל הא דמשני הש"ס לעיל אקושי' ממתני' לאבוה דשמואל בשבוי' הקילו ופירש"י שלא ראינוה שנבעלה היינו באשת ישראל דעלה קיימינן אבל באשת כהן דשבוי' אסורה ואית' בפ"ק דמכלתין דף י"ג:

לזו יש עדים וכו' ופירש"י כולנו עדים שנבעלה א"כ חיישינן בה נמי לאבוה דשמואל שמא סופה ברצון, והנה הפלא"ה הנ"ל תי' לקושי' מחזקת כשרות משום דס"ל כאביי בפסחים כ"ו אליבי' דר"י כנ"ל ואם כן אביי ס"ל נמי כאבוה דשמואל דחייש לסופה ברצון ובאשת כהן אפי' בשבוי' כנ"ל ואם כן הו"ל איסור מוסיף וכולל וחל על אלמנה והו"ל שפיר איסור שבוי' נמי גרם לה ורבא לטעמי' פליג על אבוה דשמואל ולא חייש לסופה ברצון א"כ ליכא כלל אי' שבוי' משום דאין איסור חל על איסור רק איסור ד"א לחוד גרם לה, וזה באלמנה לכה"ג או גרושה להדיוט אבל ממזרת ונתינה לכהן ליכא איסור כולל ולא מוסיף אמרינן אין אחע"א וליכא איסור שבוי' כלל וגם אביי מודה לרבא כיון דאיסור ד"א גרם לה, וא"ל א"כ כי קאמר הש"ס לימא כתנאי בנדר הוא ואביי כר"א וכו' ולפימ"ש אביי דלא כמאן דבאיסור נדר הרי שוה הוא בין בכהן בין בישראל וגם אביי מודה כנ"ל דליכא כאן איסור שבוי' כלל ונ"ל דלק"מ כיון דנדר איתא בשאלה קיל טפי והו"ל אי' שבוי' לכהן אי' חמור