חידושי מהרי"א על כתובות ח

שלהי נדרים ותוס' הכא במשנה סוף ד"ה שאם וכו' א"כ ודאי היתה מודה לו. אמנם לפמ"ש א"ש כיון דאפילו איסורי לאוין שאין שוה בכל לא נפק"ל מדר"י א"ר דאשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כדמצרכינן קראי ביבמות פ"ד:

ורש"י פי' בפסחים מ"ג השוה הכתוב וכו' לכל עונש ל"ת א"כ איסור עשה דסוטה לריב"ב ובארוסה גם לרבנן וכנ"ל האשה אינה מוזהרת דלא אמרו אלא מצות ל"ת אפילו שהז"ג נשים חייבות אבל לא איסור עשה ולכן לא תחוס היא כיון דלא עבדה איהי איסורא, וגדולה מזו דעת הרא"מ בתוס' ורשב"א שלהי נדרים בלאו דזונה היא אינה מוזהרת לכהן ותוס' דחו אותו התם באיסור לאו דזונה או דטומאה בנשואה דוקא אבל ארוסה שהוא איסור עשה בעלמא לכ"ע היא אינה מוזהרת כנ"ל. ועפי"ז מובן דברי מהרש"א לקמן בשמעתין שכ' דטעמא דטענת בתולים ה"ל תקנתא דידי' והגיע זמן בחמישי בשבת או בששי אוכלת משלו, ותמוה דהא לאפרושי מאיסור הוא תקנת' דידה כמו דידיה אבל לפמ"ש כיון דהיא אינה מוזהרת וליכא אפרושי מאיסורא גבה דידה לכן ה"כ רק עכבה דידיה כנ"ל, ובאס"ז מייתי בשם תוספת הרא"ש תירוץ לקושי' תוס' סוף ד"ה שאם שכ' לחלק זנות דנשואה הוא דל"ש דבעלה משמרה משא"כ בארוסה זנות שכיח ע"ש, ולפמ"ש בלא"ה איכא טעם לחלק בנשואה זנות ל"ש שלא תהי' באיסור תחת בעלה כל ימיה משא"כ בארוסה אינה מוזהרת שכיח, אבל מה שציין רש"י כדילפי' סוטה דף כ"ח] מונסתרה והיא נטמאה צ"ע דרש"י ר"פ כשם בסוטה [דף כ"ז:

] במתני' שם פי' וז"ל ונסתרה והיא נטמאה לא ממניינא הוא דאוקימנא לטומאה ודאית בעד אחד בפ"ק [דף ב'] וכו' עש"ה. בתולה נשאת ל"יום הד' ובירושלמי הגירס' ב"יום הד' בבי"ת וכ' הון עשיר הטעם לגירסתינו ליום הוא פירושו סמוך ליום ד' היינו ליל ה' ולא ביום ד' עצמו עש"ה ולענ"ד קצת ראי' מבעל העיטור דס"ל אסור לעשות החופה קודם כתיבת הכתובה משום דלא חזי' לביאה וקשה הא ניסת ליום ד' תנן והכתובה כהגו לכותבה עד חצי לילה הרי הוי חופה קודם הכתובה, ולהון עשיר הנ"ל ניחא דניסת בליל ה' סמוך ליום ד' היינו ליל ה', אבל קשה א"כ שקדו ד' ימים ואנן שקדו וכו' ג' ימים וכו' ובד' כונסה תנן וע"כ גם ליום ד' ה"פ ביום הד' כמו בבי"ת וכגירסת הירושלמי והרי"ף ולא כהון עשיר הנ"ל, וקצת צ"ע על העיטור כנ"ל. והנה תוס' בד"ה בתולה הקשו דהל"ל הבתולה בה"א ובד"ה נשאת הקשו דהל"ל נושאין את הבתולה, ונ"ל עד"ה בא התנא לרמז בתחילת משנתו כונת זיווג ויחוד התחתון יהי' על יחוד וזיווג העליון חיבור הוי' ואד' שם הנכתב ושם הנקרא ולכן תני ב"תולה נ"שאת וכו' בר"ת שם ב"ן, ובתולה היא מדת לילה נשאת ליום ודאי בן זוגה ליום הד' הידוע שם בן ד' אותיות הוא יום הד', וה"ט דלא תני ביום בבי"ת כגי' ירושלמי אלא ליום הד' בן זוגה בעלה דמטרוניתא, ואז"ל מאי טעמא לא כתיב נו"ן באשרי עש"ה נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל א"כ מה"ט נמי לא פתח התנא מתני' בתולת ישראל באות נו"ן נושאין את הבתולה ולא תני נמי הבתולה בה"א כדי לרמוז על שם ב"ן. וגם כטעם נער נערה ליל לילה בלא זכר בתולה איקרי ליל ולא לילה ולא הבתולה ולא נערה דה"א לכם זרע כתיב כידוע לי"ח. תוס' בד"ה נשאת וכו' הא דלא קתני נושאין וכו' כמו האיש מקדש וכו' ה"א אפילו בע"כ כדמשני ריש קידושין גבי דפריך וניתני האיש קונה וכו' ונ"ל כונתם בקושי' דמפרשי קושי' גמ' לתני איש קונה נמי מה"ט הוא כדתני איש מקדש וה"נ קשיא כאן ותי' הכא כתי' הגמ' התם, ותו תירצו ועוד התם אקרא קאי ר"ל קושי' גמ' התם לא אמתני' דאיש מקדש קאי הקושי' אלא אקרא משום דכתיב כי יקח איש אשה א"כ הכא דלא קאי אקרא מעיקרא לק"מ. אבל רש"י ריש קדושין מפרש קושי' הש"ס לתני האיש קונה כדתנן האיש מקדש ע"ש ע"כ ס"ל כתי' שני דתוספות הכא דתני נשאת לשלול בע"כ דלא ואע"ג דהא שמעינן מהתם דתני נקנית מה"ט קמ"ל הכא דגם ליום הד' מדעתה בעינן ולא בע"כ דידה כיון דלטובתה תקנו ושקדו חכמים יכולה לומר אי אפשי בתק"ח כגון זו וכמ"ש לעיל, ועוד נ"ל הכא דעיקר נשואין הוא הבעילה היא נושאין אפילו בע"כ דידה נמי משום דסופה ברצון דיצר אלבישה עיין לקמן דף נ"א קמ"ל דלא מהני והא לא שמעינן מנקנית דהתם, וכן איפכא לק"מ לתי' תוס' זה דנשאת קמ"ל בע"כ לא א"כ הדק"ל קושי' ש"ס התם לתני האיש קונה דהא שמעינן מהכא דבע"כ לא, די"ל נשואין היינו חופה לבד אבל קדושי ביאה לא שמעינן מזה כיון דסופה ברצון ה"א אפילו בע"כ נמי קמ"ל התם נקנית וכו' בביאה נמי מדעתה דוקא בעינן. תוס' בד"ה ליום הד' הקשו תנשא בליל חמישי, ונ"ל לפימ"ש לעיל עפ"י דאין מתחילין בב"ד ניחא דשקדו חכמים וכו' ג' ימים ולא יותר משום קלקול סעודה ואם תנשא בליל ה' צריך להתחיל בשני בשבת ואין מתחילין בב"ד, וכן א"ש בזה קושי' מהרש"א דהל"ל משום שקדו וכו' נשאת ליום א' ולק"מ דא"כ צריך להתחיל ביום ד' שלפניו ואין מתחילין בב"ד כנ"ל. פי' רש"י בד"ה אלמא קסבר רבא אין טענת אונס בגיטין ולקמי' מפרש טעמא ונ"ל כונתו ודאי גם השתא ידע ה"ט דמסקנא משום צנועות וכו' אלא דלקמי' מפרש לה טעמא ומעיקרא השתא לא מהדר הש"ס אלא דמנ"ל לרבא הא תקנתא משום צנועות לאפקועי קדושין מעיקרו לכן לא שאלו מ"ט דרבא אלא מנ"ל ובמסקנא דלא אשכח למילפה ממק"א מסיק אלא רבא סברא דנפשי' קאמר הכי אין אונס משום צנועות וכו', והוכיח רש"י הכי מדלא פריך מעיקרא מ"ט דרבא והדר לפרוך מנ"ל לרבא הא וע"כ דטעמו ידוע כנ"ל, ועוד כי דחי הש"ס הראיה ממתני' קאמר אלא מהא וכו' ואמר שמואל ל"ש מתי', ותמוה הא לשמואל נמי קשיא מנ"ל הא דאין אונס בגיטין ומאי אולמא דשמואל מדרבא אע"כ טעמו ידוע משום צנועות ופרוצות אלא דדחיק ליה לש"ס לומר דרבא מדנפשי' חידש