חידושי מהרי"א על כתובות עד

ביאה חדא דקרא בהדי' כתיב ועוד דארווח לן דלא שייך דיחוי הגמ' דמסר לה בלילה וגם על התרצן דדחי דלמא דמסר לה בלילה קשה עדיין נילף מקדושי ביאה, ועוד כיון דחופה נמי מק"ו דקדושי ביאה ילפינן והרי ביאה אף ביום דאין היקש למחצה כנ"ל והה"נ חופה ואיך דחי הש"ס דלמא דמסרה בלילה וע"כ ס"ל לש"ס הכא דבית אפל נמי אסור ואם כן ביאה דוקא בלילה הוא דליכא ביטול מלאכה כנ"ל ודוק, איברא לענ"ד להר"ש והר"מ בלא"ה לק"מ קושית תוס' דמהרש"א הקשה להאי מסתבר' תקשי ליה לאמה ל"ל ונ"ל חדא מתורץ באידך דה"פ בגמ' מסתבר' מדזכי ליה וכו' וא"ת בקטנה דוקא א"כ מיהת לקטנה ל"צ קרא וממיל' לאמה על נערה אתי וכה"ג דמשני במסקנ' אמנם מהרש"א הקשה שפיר לשיטת תוס' דע"כ לא מפרשי הכי ונ"ל לתרץ בענין אחר קושית מהרש"א עפ"י תמיהת מהרי"ט ועי' בקדושין י"ט דדרשי תנאי התם האי לאמה דמוכרה ע"מ שלא ליעדה או דמוכרה לפסולים א"כ הא דרב דיליף מ"י מלאמה דלא כמאן ותי' המ"ל פ"ד מעבדים דס"ל לרב כרבנן דר"מ ומוכרה לפסולים נפק"ל מאם רעה כר"א שם ע"ש אבל ק"ל עדיין איפכא לר"מ ולרבנן דר"א דנפ"ל לאמה להני דרשות דלעיל מנ"ל מ"י לאביה ונ"ל דס"ל כהאי מסתבר' דהכא וא"כ מתורץ קושי' רש"א להא מסתבר' מוקמי' לאמה להני דרשות דקדושין י"ט וגם לזה י"ל דמהרש"א הקשה שפיר לשיטת התוס' דאם כן גם קושית תוס' ד"ה השת' וכו' לק"מ מהא דערכין די"ל נמי אי לאו ק"ו הו"א לאמה להני דרשות הנ"ל אתי וכמו שתי' באמת הרא"מ בפ' משפטים קושי' תוס' הכי ועיין ונ"ל הנ"ל. דף מ"ח רש"י ד"ה ולא שאני לך וכו' שלא לדעת מסתמ' ניחא ליה שיזונו בו"ב משלו והקשה בקצה"ח סי' שנ"ח נהי דניחא לי' השת' מיהא לא ידע ואפי' היכא שידוע לנו בודאי יתרצה הוה ליה יאוש שלא מדעת וקיי"ל כאביי דלא הוה יאוש ואסור לאכול כה"ג כמ"ש תוס' ב"מ כ"ב ובמרדכי והג"א ובאס"ז שם ותי' כיון דבניו ובנותיו מצוה הוה וניחותא דמצוה שאני דאע"ג דהשת' לא ידע מהני אבל הקשה תו דהרי אמרו נמי הכא דבר אחר היינו תכשיט ומשום דניחא ליה דלא תנוויל ומה בכך דניחא ליה השת' מיהא לא ידע והניח בקושי', ולענ"ד לק"מ חדא דגם תכשיט הו"ל ניחות' דמצוה דעולה עמו ואינה יורדת עמו מקרא נפ"ל ועוד נ"ל דהרי כר' יוסף קיימינן דאמר צדקה אבל תכשיט יהבי' לה לגירסת תוס' וכן למ"ד צדקה כ"ש תכשיט לגירסת רש"י ר' יוסף הוא דס"ל תכשיט יהבי' לה ורש"י חולין י"ח:

כ' דסתם ר"י דכולי' ש"ס הוא ר' יוסף בר חייא ע"ש ובחולין מ"ג:

פי' רש"י רבא דבכולי' הש"ס בר פלוגתי' דאביי הוא רבא בריה דר' יוסף בר חייא וא"כ מסתמ' ר' יוסף ס"ל כבריה רבא דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש ושרי כה"ג, שוב ראיתי דט"ס הוא ברש"י חולין מ"ג שם וצ"ל כמ"ש בגמ' שם ר"י בר חמא הוא היה אביו של רבא כמ"ש בערובין נ"ד. וביצה ח':

אבל ר"י בר חייא היה רבו של רבא כמ"ש בסדר הדורות ומ"מ אתי שפיר תי' הנ"ל דסתם ר"י כתלמידו רבא ס"ל וכנ"ל. ועוד עדיפ' נ"ל לתרץ בין על מזונות בניו ובנותיו בין על תכשיט לאשתו דלכאורה ק"ל לפי המבואר מדברי הרמב"ן במלחמות פרק א"מ בהא דאמר רבא נטלה על מנת לגזלה לפני יאוש דה"ט דיאוש שלא מדעת לא מהני משום דיאוש לא מהני רק בדבר שאינו ברשותו וכיון שהגיע לידו קודם יאוש נעשה שומר אבידה והוה כשומר של בעלים וכמונח ברשות בעלים דידו כיד בעלים ולא מהני יאוש ע"ש והתינח בחפץ בעין משא"כ בדבר מאכל שא' נותן לחבירו משל אחר וידעינן דניחא להו לבעלים כשיודע להם אמאי לא מהני כה"ג ניחות' דבעלים כמו יאוש דמשאכלו הרי שוב אינו ברשותו וצ"ל דמתחילה כשנותנו לו לאכול הו"ל ברשותו דבעלים ולא מהני ניחות' דלבסוף ואסור לאכלו לכתחילה מיהת ובאמת אם אכלו בדיעבד וניחא כהו לבעלים לבסוף לא עביד איסור' כלל למפרע והא תינח ביוצא מדעת אבל יוצא שלא לדעת כגון שנשתטה אף מתחילה בשעת נתינה לא הוי ברשותו דהרי אין לו יד ולא רשות כלל וגם לבסוף כשישתפה יהיה ניחא ליה ואז ג"כ כבר נאכל ולא יהיה ברשותו ומודה אביי כה"ג דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ושפיר יהבי' להו מזון ותכשיט ולק"מ ודוק, ועוד נ"ל כיון שנשתטה ויצא שלא לדעת וע"ד נס יחזור וישתפה א"כ נכסיו בחזקת אבודים ממנו הם ואם כן ממ"נ עכשיו אין צריך ניחות' דילי' לפי שאינם שלו כלל אלא בחזקת אבודים ממנו ואינו הוא הבעלים של הנכסים כלל ולבסוף שישתפה דעתו ויחזור אזי הוא עצמו יזכה מחדש בנכסי עצמו ויהיה הוא הבעלים גם ע"ז שאכל זה ואז יהיה ניחא ליה כמובן וכה"ג כתב הפלאה לקמן דף כ'. דמה"ט הפריש אברהם אבינו ע"ה מעשר מכל אשר לו ע"ש. דף מ"ח:

רש"י ד"ה מסירתה לכל ליורשה וכו' וק"ל הרי רש"י לטעמיה לעיל מ"ז פירש דפליג ר"כ אף בארוסין וס"ל דיורשה ורבנן דר"נ ע"כ כראב"ע ס"ל בין לס"ד בין למסקנ' דמסיק דר"נ אתי' ככ"ע אף כראב"ע ואם כן דראב"ע דס"ל אפי' מדידיה לדידה דזכתה מכ"ש מדידה לדידיה ורבנן דר"נ ע"כ לא מתוקומ' אלא כראב"ע ולקמן ריש פרק אעפ"י פליגי רב ור"נ הלכת' כמאן ומסיק הש"ס תסתיים דר"נ הוא דאמר הלכה כראב"ע ואם כן רב אין הלכה כראב"ע קאמר וממילא ס"ל ע"כ הלכה כר"נ ואם כן רב לטעמיה לרש"י לטעמיה ע"כ ל"כ מסירתה לכל ליורשה קאמר דהא אף בארוסין יורשה קודם מסירתה וצע"ג ונ"ל דק"ל לשיטת רש"י אליביה דר"נ א"כ אמאי כתביה רחמנ' שארו בטומאת כהן דדוקא לאשתו נשואה מטמא ולא לארוסה הרי כיון דיורשה א"כ הו"ל מת מצוה כדמסיק הש"ס ביבמות פ"ט:

ונ"ל אף למ"ד ירושת הבעל דאו' מ"מ ר"נ דבארוסה נמי יורשה זהו ודאי רק דרבנן דהרי רבנן דידיה ס"ל אינו יורשה כלל מדרבנן נמי לא ומה"ת לעשות פלוגת' רחוקה דלר"נ מה"ת יורשה אלא ודאי רק מדרבנן ואם כן מה"ת לא הוי ארוסה מת מצוה לכן כתיב שארו דוקא נשואה ולא ארוסה אבל במסר י"ל מסירתה לכל ליורשה אפי' מה"ת ותו ממיל'