חידושי מהרי"א על כתובות מה

נמי לאביה כפירש"י והיא הבת התובעת ולא אביה, והראב"ד ס"ל הצער לעצמה והאב תובע בב"ד ולא היא ועיין בכ"מ שהביא ראי' לרמב"ם מלשנא דמתני' הכא דוקא בדידה עמדה בדין, ולענ"ד הא לא קשיא להראב"ד דהרי בהלכה י"ב הקודמת שכתב הרמב"ם דין כופר הכל וכן בת שתבעה איש בדין וא"ל אנסת וכו' והוא אומר לא היה דבר מעולם ה"ז נשבע שבועת היסת וכו' לא השיג עלי' הראב"ד וצ"ל משום כיון דמ"מ איהי שייכא בהני תשלומים ומינה דידה זכה בהם אביה גם במנה לאבי בידך שפיר מתחייב הנתבע לשבע היסת בכה"ג, אבל לענין שבועה דאורייתא במודה במקצת מה"ת בעינן טענת מלוה והודאת לוה דוקא ס"ל להראב"ד ובמנה לאבא בידך ליכא שבועת התורה זולת תביאת האב, וא"כ ממתני' אין הכרע דשפיר מודה הראב"ד שגם היא יכולה לתובעו בדין ומתחייב היסת בכפירתו ואין יכול לומר לה לאו בע"ד דידי את כנ"ל. אמנם לענ"ד נראה מוכח מלשנא דמתני' בחדא כהראב"ד דהצער דידה, ובחדא כהרמב"ם דהיא תובעת דוקא ולא אביה דיש לדקדק מ"ש דפלגינהו מתני' בתרי בבי הול"ל טפי בחדא מחתא נערה שנתפתתה או שנתפסה בו"פ וקנסה וצערה של אביה, א"כ הול"ל של אביה לבסוף נערה שנתפתתה בו"פ וקנסה והצער בתפוסה של אביה, אע"כ כהראב"ד דהצער אינו לאביה ע"כ פלגינהו בתרתי ותני הצער בתפוסה אחר דתני של אביה וה"פ והצער נשאר בתפוסה אצלה, ועוד עדיפא נ"ל לדקדק מ"ש דמתני' נקט בושתה ופגמה וקנסה באות ה' היחס דפירוש בו"פ וקנס שלה, הוא של אביה הול"ל רק בו"פ וקנס של אביה, ועוד מ"ש דשינה תנא ונקט והצער בתפוסה הול"ל נמי וצער"ה בתפוסה בה"א היחס צער שלה דומי' דרישא אע"כ כהראב"ד ואלו הוי תני והצערה בתפוסה ודאי הו"א כפירש"י וצער"ה בתפוסה כמי לאביה קאמר להכי פלגינהו בלשנא כנ"ל. אמנם לכאורה אדרבה יקשה א"כ איפכא מבעי' לי' דטפי הול"ל ה"א היחס בצער דדידה הוא באמת ולא בהני דרישא בו"פ וקנס שהן של אביה, ונ"ל דהו"א כהראב"ד דהאב דוקא תובע ולא היא וקמ"ל מתני' דהיא תובעת. ומינה דידה זכה האב אחר שזכתה בדין לכן תלינהו בדידה בושתה ופגמה וקנסה בה"א היחס ולכן דוקא בו"פ וקנס דבאמת התשלומין של אביה הוצרך מתני' לאשמעינן דהיא תובעת וכדתני סיפא באמת עמדה בדין וכו' ולאפוקי מדעת הראב"ד, אבל הצער בתפוסה דבאמת דידה הוא ולא דאב פשיטא שהיא תובעתו לא צריך למתני וצערה בה"א היחס כנ"ל ודוק. עמדה בדין עד שלא מת האב וכו' הרי הן של אחין, וקשה לי במפותה אפילו אחר שעמדה בדין הרי אינו נותן הקנס אלא כשלא יכנוס אם כן הוי ליה הקנס דשלב"ל אמאי מורישו לבניו, והיה נ"ל לכאורה באמת לא קאי בבא זו אמפותה דרישא אלא אתפוסה דסמיך לי' בלבד, ובזה מובן הא דאביי ורבה מבעי' להו לקמן אליבי' דר"ש בעמד בדין לענין קרבן שבועה מאי ותמוה הרי לא קיי"ל כר"ש א"כ למאי נ"מ מבעי' לי' שלא אליבי' דהלכתא ונ"ל לשיטת התוס' לקמן דגם אי מתחייב בהודאתו מספקא לי' אליבי' דר"ש במתני' הכא כיון דס"ל אין מורישו לבניו, א"כ לפימ"ש במפתה גם ת"ק מודה לר"ש שאין מורישו לבניו א"כ גם לרבנן דר"ש קאי אבעי' בעמד בדין במפתה מאי לענין הודאה וקרבן שבועה ודנקט אבעי' לר"ש דוקא משום דלדידי' קאי אבעייתו על אנסת ופיתת וכו' תרווייהו דתנן התם אבל לרבנן רק בפיתת לבד אבעי' לי. ועוד נ"ל דהא מתני' דשבועות בהדיא תנן אנסת ופיתת וכו' אפי' בלא עמד בדין חייב קרבן שבועה גם במפתה היינו משום דבושת ופגם קתבע אבל פירש דקנס קתבע מודו לר"ש דפטור ובעמד בדין איכא למבעי' ותוס' באמת הקשה כן לקמן אמאי לא נקט אבעי' גם לרבנן בכה"ג ולפמ"ש לשיטת תוס' עצמם לא קשה מידי משום דלרבנן לא קאי לרבנן האבעי' אלא ממפתה אבל באנוסה אפי' קנס תבע פשיטא דממון הוא להורישו לבניו הה"נ לחייב בהודאתו ולחייב קרבן. אמנם נראה לי דזה אינו דיש לדקדק כי משני לקמן אמתני' עמדה בדין איצטרך לי' פלוגתא דר"ש ורבנן ע"כ דה"פ דקמ"ל לאפוקי מר"ש קמשמע לן דעמדה בדין לאביה דזה לאו פשיטא הוא דהא ר"ש פליג בי', ותמוה עדיפא הול"ל לא עמדה בדין איצטרך לי' דלעצמה הן לכ"ע, ולא לאביה והא ודאי לאו פשיט' הוא לא בקנס ולא בבושת ופגם, אמנם נ"ל פשוט דעדיין תקשי רישא מאי קמ"ל ולמה ליה למתני' כלל כיון דפשיט' דכאביה הן לכן משני עמדה בדין איצטרך לי דלאביה ולאפוקי מר"ש והא קמ"ל רישא דלאביה ומפרש מתניתן כיצד עמדה בדין וכו' כנ"ל, ואם כן אם איתא דלא קאי עמדה בדין אמפותה נמי אלא מודו רבנן דאין מורישו לבניו הדק"ל רישא נערה שנתפתתה וכו' של אביה למה ליה למתני כלל אחר הגוביינא פשיט' הוא מדקא יהיב מפתה, לכן נ"ל כיון דהאב מעכב הנשואין בין באונס בין במפתה לכן עמדה בדין ופסקו ב"ד לשלם בושת ופגם מיד וקנס אם לא יכנוס והאב מיחה פעם א' בנשואין בחייו ולא חזר בו הוי ליה שפיר הקנס בא לעולם ומורישו לבניו כיון דע"כ יתן הקנס אפילו כשיכנוס אחר מיתת האב הרי מיחה בחייו ואם לא מיחה האב בחייו בנשואין אה"נ דמודו רבנן במפתה שאין מורישו על ידי עמדה בדין. לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב וכו' ופירש"י וז"ל כיון דלא עמדה בדין לאו ממון הוא להורישו לבניו ואמרינן לקמן מ"ג אין אדם מוריש זכות בתו לבנו ויליף לה מקר' ותמוה דבסיפ' דמתניתן פירוש רש"י במעשה ידיה ולא דמי לקנס דלא הוי ממון עד שעמד בדין ויעידוהו דהא אי מודה מיפטר:

וכן משמע תחילת פירש"י הכא לאו ממון הוא להורישו