חידושי מהרי"א על כתובות מב

פריך דאם כן מ"ט דר"ש דפוטר שחיטה ראוי היא וע"כ בפני ע"ז מיירי ומ"ט דר"מ דמחייב כנ"ל אבל דעת רש"י בשמעתין נ"ל להוכיח דס"ל ע"כ כתוס' דלפני ע"ז לאו דוק' ממ"ש רש"י בד"ה רבה גרסינן בכולהו ותדע וכו' ואם אית' עדיפ' הוי ליה לרש"י להוכיח דאי רבא גרסינן אם כן רבא לטעמיה דלא מוקמינן לה בטובח על ידי אחר וה"ט דרבנן דפטרי משום קלב"מ ולא משום שחיטה שא"ר אם כן למה משני רבא באומר בגמר זביחה עובדה ות"ל שלא בפני ע"ז מיירי דלא מיתסר ועובדו בסייף וליתא לממ"נ הנ"ל אע"כ מ"מ מיתסר ס"ל, אבל הטור י"ל דס"ל שלא בפני ע"ז לא מיתסר אם כן לרבה באמת אצ"ל בגמר זביחה עובדה מיירי אלא שלא בפני ע"ז מיירי דלא מיתסר לכן דוקא משום קלב"מ פטור, ובטבחו על ידי אחר באמת חייב דהשתא הוי ליה שחיטה ראוי ולק"מ על הטור כנ"ל. והי' נ"ל לתרץ עוד על פי דיש להקשות מאי פריך לאו דמריה קטבח והיינו משום דאסה"נ אין לו בעלים והא נהי דע"ז אסור גם שלא כדה"נ מ"מ מיהת חזי' לצורך מצוה דלאו להנות נתנו כגון לפדיון שבוים וכיוצא ואם כן דמריה הוא, ונ"ל רבא בר"ה דף כ"ח ס"ל מ עיקר' מצות להנות נתנו לכן קשי' ליה הכא ומשני רבא לטעמיה ובעירובין ל"א תנאי נמי פליגי ביה לחד אוקמת' ע"ש, אם כן להלכה דקיי"ל הדר ביה רבא התם דמצות לאו להנות נתנו מעיקר' לק"מ ואתי שפיר השמטת הטור לתירוץ הש"ס, אלא שזה אינו דלא מבעי' מצוה דבעי שיעור ל"ב ביה מצות לל"נ דכתותי מיכתת שיעורייהו, ואפילו מצות דא"ל שיעור נמי עכ"פ אסה"נ שמצותן בשריפה ל"ל מצות לל"נ דמ"מ אסורים גם למצוה משום ביטול מצות שריפה והרי ע"ז דינו בשריפה ופריך שפיר לאו דמריה הוא, ועוד הא טעמ' מאי מצות לל"נ משום דכל מצוה צורך גבוה מקרי כדאית' במנחות ה':

וכל אסה"נ להדיוט אינם אסבה"נ לגבוה כי כד' הארץ ומלואה ואם כן הא גופה דמצות לל"נ נמי ה"ט דלאו דמריה הוא ופריך שפיר אמאי חייב לר"מ, ועוד לפמ"ש לעיל קושית גמ' הוא מכי איתסר אייאש מריה מיניה אם כן גם למצוה דלא להנות נתנו מ"מ אינו שלו ולאו דמריה קטבח כנ"ל. ובדקדוק לשון הש"ס בשור הנסקל פריך תו הא לאו דידיה הוא והכא בע"ז נקט לאו דמריה הוא נ"ל דקשה מאי פריך בשוהנ"ס לר"מ הא ר"מ לטעמיה דחייש למיעוט ואם כן אם יזומו העדים של שוהנ"ס שפיר הו"ל דידיה וצ"ל כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב וגם בקנס כמ"ש תוס' לעיל בריש פרקין ולמ"ד הולכין נמי ה"ט משום רובא עדיף מחזקת ממון אבל בתר מיעוט גם ר"מ לא אזיל כיון דרוב מסייע לחזקת ממון כמ"ש ביבמות קי"ט עש"ה, ועוד נ"ל הא קיי"ל בכריתות דף כ"ד שוהנ"ס שהוזמו עדיו כל המחזיק זכה בו משום דאייאש מריה מיניה ע"ש, אם כן אפילו את"ל שיוזמו עידיו מ"מ פריך שפיר לאו דידיה הוא דהא כבר אייאש מיניה וכנ"ל, אמנם מ"מ אם יוזמו על כל פנים גם הבעלים יכולים לחזור ולזכות בו כמו אחר ולכן כיון דצריך גבי שור הנסקל ליאוש בעליו ועדיין יכול להיות שלו על ידי הזמה עדיין שמו עליו שור הנסקל של פלוני לכן נקט לאו דידיה הוא אף על גב דמריה הוא אבל בע"ז דלא על ידי עדים אתסר ול"ל שמא יוזמו ואין צריך ליאשו ולא נקרא שם בעליו עליו נקט ש"ס לאו דמריה הוא כנ"ל, ובפשוט טעי נ"ל בע"ז דמתוקם על כרחך לר"מ בטובח על ידי אחר א"כ לאו דמרי' קטבח ר"ל שני הבעלים לא של הגנב ולא של הבעלים ראשונים שנגנב ממנו הוא כיון דאתסר בפורת' קמא דמריה מי שהוא מריה לא מריה הוא, אבל בשור הנסקל הא לא מתוקם בטובח על ידי אחר לאו דידיה לחוד הוא רצה לומר לא דבעלים ראשונים. ע"ב אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה כל ימי שאילתה מתה אין חייבים באונסה וכן פסק הרמב"ם פרק א' משאלה הלכה ה' ואסברה לה דהוי ליה שאלה כמו מתנה גוף לפירות ע"ש, ותמוה הא שמואל ס"ל בגיטין י"ד אמר הילך מנה זה לפלוני שאני חייב לו מתוך שחייב באחריותו אם רצה לחזור חוזר, וה"נ נהי דמשאיל אין יכול לחזור בו משאילתו היינו נגד השואל דהוא חייב באחריותו ואדעת' דהכי השאילו לו אבל לגבי יורשים אדעת' דלא יחייבו באחריותו לא השאיל לאביהם, ועל רבא לק"מ די"ל איהו כרב ס"ל התם דתניא כוותיה וכן פסק הרמב"ם פי"ו ממלוה. אבל לא משמע דשמואל התם לא ס"ל הא דרבא הכא. לכן נ"ל מזה ראיה למהרש"א בגיטין י"ד שם שפי' בתוס' דבמלוה שייך טפי אין רצונו שיהיה ביד אחר יותר מבפקדון ע"ש אם כן י"ל התם ה"ט דשמואל דחוזר בצירוף הטעם מתוך שחייב באחריותו מצי אמר גם כן אין רצוני שיהיה ביד אחר שמא יאנסו ממנו בדרך וכמ"ש רש"י התם והרי קיי"ל כל המפקיד על דעת אשתו ובניו מפקיד אם כן הכא ביורשיו של השואל דליתא לטענה זו אין רצונו וכו' דע"ד בניו השאיל לו מודה שמואל, שוב ראיתי בטור חו"מ סימן שמ"א שכתב בהדי' אהא דרבא הכא וז"ל ויראה לי דבסתם מיירי אבל אם אמר המשאיל ליתומים החזירו לי הפרה שהשאלתי לאביכם או קבל עלייכו אונס הדין עם המשאיל ומלשון הרא"ש הוא בריש פרק הגוזל בתרא ומה"ט שכתבתי לעיל עש"ה והנאני, ובגיטין י"ד שם נמי כתב הרא"ש בהדי' דה"ט דשמואל וגם לתופס לבעל חוב דקנה מצי אמר ליה לתופס קבל עליך אחריות או החזר לי ורב מודה לזה. שם כסבורים של אביהם וכו' דמי בשר בזול, ואע"ג שכתב תוס' והרא"ש דבגו"א חייבים שכן נהנים כל שאינו אונס, אם כן נהי שלא פשעו בשחיטתה מ"מ לחייבו בדמי שויה שכן נהני וצריך לומר דאונס נמי הוא זה דאילו ידעי לא הווי אכלי בשר, וה"ט משום דחזקה מה שביד אדם הוא שכפו לא אמרינן הוי ליה למידק והו"ל אונס, ואע"ג דבמזיק בידים מרבינן מפצע תחת פצע וכו' דגם באונס חייב דאדם מועד לעולם וצ"ל דהוי ליה אונס גמור משום