חידושי מהרי"א על כתובות כח

וכמ"ש הרשב"א עצמו בתשו' סי' צ"ט הנ"ל לכן בקטנותו נמי אין זכין לו בע"כ אע"ג דזכות גמור הוא לו, והיינו דלא כהר"ן הנ"ל דשמעתין אלא כהמרדכי בשם ראב"י והב"ח הנ"ל דגם גר קטן בע"כ לא, ומשמעות לשון הרשב"א וגר קטן וכו' שאין זכין בע"כ וכו' יכולין למחות משמע נמי דאין זכין לו כלל גם למפרע כשמוחה אח"כ אע"ג דזכות גמור הוא ומדאו' מהני, והיינו דלא כמ"ש לעיל, דל"ל הרשב"א אזיל בתי' א' דתוס' הכא זכי' מדרבנן הוא דאין שליחות לקטן דא"כ מאי מקשה כלל מגר קטן שאני הכא זכי' מדרבנן הוא הם אמרו והם אמרו משא"כ בעבד דיש לו שליחות. אע"כ כיון דאפי' עומד וצווח מהני זכי' גמורה בע"כ לא בתורת שליחות הוא דהא בטלה דעתו וכו' והוא אינו רוצה בשליחותו, וא"כ בקטן נמי מ"ש א"כ מוכח דעתו של רשב"א אפי' זכי' דאו' נמי מוחה בו למפרע כנ"ל, וכן נ"ל דעת התוס' שסיימו בזכות גמור יש לו שליחות, ולסברת הרשב"א ומח"א הנ"ל שליחות למה לי והא אפילו עומד וצוח אינו רוצה בשליחות נמי זכין לו, וכן דעת תה"ד סוף סי' קפ"ח שהקשה אמאי זכין שלב"פ מ"ש מיאוש שלא מדעת דשלוחכם לדעתיכם בעינן ותי' כיון דאנן סהדי אלו איתא קמן הוה ניחא לי' השתא דזכות גמור הוא ה"ל דומיא דאתם זכין לו משא"כ אי ג"ל איגלי מלתא למפרע דניחא לי' עש"ה, מבואר דאי איתא קמן וצווח דלא ניחא לי' אין זכין לו בע"כ וע"כ כחילוק הרשב"א הנ"ל בעבד שאני דישנו בע"כ ולא כהר"ן ומ"מ הר"ן לטעמי' דגם בעלמא ס"ל הכי בזכות גמור לא משגחי' בניחות' דידי' כהוכחת המח"א הנ"ל א"ש וגם הרשב"א בתשו' סי' צ"ט הנ"ל א"ש לטעמי' וה"פ כיון דגדול אינו גר בע"כ ממילא דקטן נמי בע"כ לא וכסברתו לחלק בין עבד לגר בחי' קדושין הנ"ל. אלא דצל"ע כיון דבתשו' סי' צ"ט מייתי לי' רשב"א להא דגוי גדול אין מטבילין אותו בע"כ מהא דגר קטן יכול למחות וזולת זה לא שמעינן לי' הדק"ל קושי' רשב"א בקדושין כ"ג הא גופא אמאי יכול למחות הא זכות גמור הוא ול"ל תירוצו דעבד שאני דישנו בע"כ אי איתא קמן דגם בגר נימא אין יכול למחות ואפילו בגדול מטבילין אותו בע"כ וצע"ג, ובאמת א"צ לתי' הרשב"א על גר קטן דשפיר י"ל כתירוצינו הנ"ל בהגדילו שוב אינו זכות גמור כנ"ל אלא הוצרך רשב"א לסברתו לחלק כן משום שאר קושי' שהקשה ממציאה וכו' ע"ש, אבל קשה עדיפא לסברת רשב"א הנ"ל בקדושין כ"ג א"כ מאי פריך הכא מאי קמ"ל תנינא זכין וכו' התם בעבד דוקא דאיכא תרתי דישנו בע"כ אי איתא קמן ספינן לי' לקבולי' שחרורי' משא"כ גר דאי גדול הוא לא כפינן לי' הו"א גם קטן כשלא בפניו דמי אין זכין לו קמ"ל ר"ה, אמנם לפמ"ש הרשב"א בתשו' סי' צ"ט דהא גופא דגדול בע"כ לא גיירינן לי' הוא נלמוד מדין קטן דיכול למחות והשתא לא ידע הש"ס עדיין משמעתי' דר' יוסף הוה ס"ל בס"ד הגדילו אין יכול למחות ס"ל באמת לגדול נמי מטבילין אותו בע"כ ופריך שפיר תנינא כנ"ל ועדיין צ"ע. וראי' נ"ל לשיטת הר"ן דגם בע"כ של קטן איתא לדר"ה והוא עפ"י דיש לתמוה לפמ"ש מהרש"א דקושי' מאי קמ"ל סמך הש"ס אמתני' דב"ב דקתני זכין לקטן וכו' א"כ אמאי לא מייתי הש"ס טפי האי מתני' דזכין לקטן וכו' אמנם להר"ן ניחא דאי מהתם שמעי' רק זכי' לבד באינו מוחה אבל ר"ה י"ל קמ"ל אפי' בע"כ דקטן ושלא ברצונו נמי לכן מייתי ש"ס מתני' דגיטין י"א זכין לאדם שלא בפניו וכו' בשחרור עבד דהתם נמי אפילו עומד וצווח זכין לי' בע"כ וכמ"ש הרשב"א בקדושין כ"ג והיא היא סברת הר"ן בכ"מ, ואי משום דהתם בפנינו נמי בע"כ משתחרר הא בס"ד השתא גם בגר הדין כן בגדול נמי וכנ"ל באופן שדברי הר"ן מחוורים ודוק. ואם כדברינו כן הוא דהא מלתא אי מוחה למפרע או לא תלי' בשני תירוצי התוס' ובשני הגירסאות אם זכין לו מדאו' או מדרבנן מובן היטיב פלוגת' דאו"ר בסמוך דרבא פריך מקנס ול"ל התם ה"ט שלא יהיה חוטא נשכר והקשו תוס' הא ע"כ רבא מודה לזה אליביה דר"מ ותירוץ הכא ה"ט דס"ל משום שלא יהיה חוטא נשכר אין לה ליתן כיון דמן הדין לית לה שהרי נכרית גמורה אם תמחה היא, ותמוה מ"ט דאביי ונ"ל דסברת תוס' היא אם מהני מחאתו למפרע נכרית גמורה היא אם תמחה ומן הדין לית לה ורבא ס"ל זכיה דרבנן הוא לקטן, אבל אביי ס"ל זכיה דאו' הוא ומחאתו לא מהני אלמפרע א"כ מן הדין אית לה השתא כל זמן שלא מחתה אפילו תמחה אח"ז ויהיב לה משום שלא יהיה חוטא נשכר כנ"ל. ועפי"ז מובן ג"כ דברי תוס' לקמן ריש פרק אלו נערות דרש"י פירוש על הכותית דס"ל למתני' גירי אריות הם ותוס' דחו דאטו יהבו לה קנס ואזלה ואכלה בנכרותה ור"ל דבהא ליתא לתירוץ הש"ס דהכא לכי גדלה דהא נכרית היא, והוא הדין דקשה נמי על רבא דמותיב הכא פר' יוסף מקנס דגיורת ולטעמך כותית מא"ל נכרית היא, ולכאורה לק"מ דהאיכא שינוי' דאביי הכא קנס ה"ט שלא יהיה חוטא נשכר, ולרבא דלית ליה הכי הא תלי' פירוש רש"י הנ"ל בכותית בב' לישני דרבא ביבמות ע"ו לל"ק דרבא בגיותן אית להו חתנות ע"כ ס"ל למתני' גירי אריות הן דאי גירי אמת הן פשיטא די"ל קנס כדהקשו תוס' באמת לנפשייהו א"כ לק"מ תמיהת התוס' אפלה בנכריותה דל"ק דרבא כאביי הכא ס"ל דלא קשיא ליה קנס משום שלא יהיה חוטא נשכר ולרבא הכא דלא ס"ל קאי כל"ב דרבא התם בגירותן אית להו חתנות וכדקיי"ל הכי מודה ע"כ אליביה דס"ל למתני' גירי אמת הן, אמנם לפמ"ש ז"א דאביי ה"ט דפליג הכא ול"ל סבר' רבא משום דס"ל זכיה מדאו' אית ביה לקטן א"כ מחאתו אינו על למפרע דכשיגדיל הינו דמוחה לפי שאז חוב הוא דניחא ליה בהפקיר' משא"כ למפרע כל זמן קטנותו א"כ מן הדין ליתן לה עכשיו אפילו אם תמחה לבסוף אבל אי כותית גירי אריות הן עכשיו נכרית היא גם לאביי קשיא אכלה בנכרותה והקשו תוס' שפיר.