חידושי מהרי"א על כתובות כו

בהדי' מבואר בב"י ובש"ך הנ"ל דגם בתינוק עכו"ם קטן עושה יי"נ במל ולא טבל לכן נ"ל איפכא לרבותא נקט הרשב"א גוי גדול שמל וכו' וכ"ש קטן דהא גדול שמל ולא טבל איכא למ"ד הוא ר"א דס"ל ביבמות מ"ו דגר גמור הוא אלא דלא קיי"ל כוותיה, וכ"ש גר קטן דאפילו מל וטבל ע"ד ב"ד רק זכיה מדרבנן הוי גר וכמ"ש תוס', ובה"ג הרי דחאו מהלכה לגמרי מכ"ש דמל ולא טבל עושה יי"נ בשתיה, וא"כ נ"ל דא"ש פירוש רש"י דהכא לכ"ע דגם הרא"ש דמתיר בשתיה מגע גר שמל ולא טבל דוקא בגר גדול שמל בגדלותו אבל קטן שמלוהו ע"ד ב"ד ולא טבל מודה הרא"ש דעושה יי"נ בשתיה כנ"ל, ודברי הש"ך הנ"ל בראיותיו תמוהים וצ"ע כנ"ל. והנה בה"ג דחה מהלכה לדר"ה והר"ן והטור הניחוהו בתימה מ"ט ע"ש, ולענ"ד נראה פשוט דלתוס' דנ"מ נמי להתירו בישראלית וקדושין ע"כ צ"ל ס"ל יש כח ביד חכמים לעקור דאו' גם בקום עשה כמ"ש תוס' והא לא קיי"ל הכי כהאי מ"ד ביבמות, וצ"ל כרש"י דנ"מ מגעו ביין כשר והא תינח ר"ה לטעמיה תלמידיה דרב דס"ל אפילו תינוק בן יומו עושה יי"נ, אבל בה"ג לטעמיה דפסק כשמואל דקטן אינו עושה יי"נ ועיין ש"ך קכ"ד הנ"ל סק"ט שפיר דחה לדר"ה דממה נפשך להתירו בישראלית לא מהני טבילתו על דעת ב"ד ולהתיר מגעו ביין א"צ לטבילתו כנ"ל. רש"י בד"ה גדול, שגדל במדת הפקירות וטעים ליה טעמא דאיסור', נ"ל כוונתו דאין תלוי בשיעור גדלות וקטנות לבר מצוה ובר עונשין אלא גדול פירוש שגדל במדת הפקרות וטעים טעמא דאיסור' דוקא הו"ל חוב לגביה אפילו הוא קטן בשנים ולא הגיע לי"ג שנים עדיין, וכן איפכ' אם לא טעם טעמ' דאיסור' דחזינן שאינו גדל במדת הפקרות אפילו הוא גדול בשנים זכות הוא לו ור"ה קטן דנקט אורחא דמלתא נקט וה"ה גדול אם מכירים אותו שהוא כשר עיין ש"ך יו"ד רסי' א' סק"ב, אלא דהכא בלא"ה ניחא דקטן דוקא מטבילין ע"ד ב"ד אבל גדול בשנים בר דיעה הוא וע"ד עצמו מטבילין אותו, אבל נ"מ התם בגיטין י"א לתירוץ א' דתוס' הכא בד"ה אבל וכו' מודה ר"מ בעבד קטן ולפמ"ש גם בעבד גדול שמכירים בו שהוא כשר מודה הוא ובסתם עבדים מיירי שאינם כשרים כנ"ל. גמרא לימא מסייע ליה מאי לאו דאטבלינהו על דעת ב"ד וכו' עיין תוס' ומרש"א לעיל ט':

בכונת מאי לאו דטען פ"פ תרי זימני והכא נ"ל כונת הש"ס משום סתמא קתני ועוד נ"ל משום דומי' דשבויה שנשבית ונפדית ישראלית לבדה וה"נ גיורת מעצמה משמע ודומי' דשפחה שנשתחררה, ומשני הבמ"ע בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו. וקשה הול"ל רק הבמ"ע על ידי אבותיה נתגיירה ר"ל הם אביה ואמה הביאוה להתגייר אבל אבותיה לא נתגיירו עמה דביש לה אב א"צ לדעת ב"ד, ונ"ל כיון דמסיק מעיקר' רבות' דר"ה הוא דקמ"ל בקטן זכות הוא לו דלא ניחא ליה בהפקיר' קאי השתא לדחות הסייעת' ממתני' דלא שמעינן הא ממתני' דשפיר י"ל גם בקטן ה"ל חוב:

וממילא גם אם הביאו אביו לא מטבילין אותו לא על דעת אביו ולא ע"ד ב"ד דאין חבים לו שלא בפניו אלא מתני' מתוקם שאביו נתגייר עמו דאז ודאי תו לא ניחא ליה בהפקרא דניחא ליה במאי דעביד אבוה דייקא לא במאי דעביד ליה קאמר אלא גם הוא בוחר לאחוז מעשה אבותיו בידו וזכות גמור הוא לו כנ"ל. א"ר יוסף הגדילו יכולים למחות ופירוש רש"י קטנים שנתגיירו ואפילו עם אבות, והוכיח כן דאי דוקא בע"ד ב"ד בלבד קאי ר' יוסף אמימרא דר"ה א"כ מאי פריך אביי עליו ממתני' הגיורת וכו' פחותות וכו' דלמא מתני' מוקים לה בנתגיירו אבותיה עמה וכדדחי לעיל מינה הסייעת' לר"ה באמת בהכי ובכה"ג שפיר יהביה לה כתובה וגם קנס לפי שאינה יכולה למחות, אע"כ הוכיחו אביי ורבא מלישניה דר"י דנקט לשון רבים הגדילו יכולים למחות ולא נקט כלישניה דר"ה ביחיד גר קטן וכו' הגדיל יכול למחות וע"כ לכלול גם בכה"ג דסמיך ליה מעיקר' לדחות הסייעת' דמוקמינן למתניתן בנתגיירו אבותיה עמה עלה קאי נמי בניו ובנותיו עמו נתגיירו הגדילו יכולים למחות כנ"ל אבל איפכא קשי' דלמא ר"י עלה קאי בדוקא בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו כלשון רבים דנקט כיון דבלא דעת ב"ד נתגיירו יכולים למחות אבל מתני' מוקים לה בע"ד ב"ד בלבד ומשום מה כח ב"ד יפה אין יכולים למחות ובכה"ג מתוקם מתני' ועיין בר"ן בסם רמב"ן שכ' חילוק זה להאמת אליביה דהרי"ף שהשמיט לדר"י מה"ט א"כ על הגמר' קשה ונ"ב דק"ל להס"ד דמתני' לא מיירי לכי גדלה אלא בקטנותה תקשי ליה בלא ר' יוסף נמי הא תנן לקמן דף ק' ממאנת אין לה כתובה ואפילו קטנה יוצאה בגט נמי לא לרב התם ומתני' הכא כתובתה מאתים קתני וצ"ל דמיירי מתני' להס"ד שנתקדשה קדושי דאוריי' ע"י אביה וע"כ היינו שנתגיירו אבותיה עמה שאינה ממאנת ופריך שפיר לר' יוסף כנ"ל ודוק, והנה גם הטור יו"ד סי' רס"ח כ"כ בפשיטות ול"ש קטן שגיירו אביו או גיירוהו ב"ד יכול למחות וכו' וכתב הב"ח עליו וז"ל שם מימרא דר"י הגדילו יכולים למחות ומוכח בגמ' דל"ש גיירו אביו וכו' עכ"ל ור"ל ע"כ עפ"י קושי' הש"ס, והה"ד נתגיירו עם אבותיהם נמי מהאי הוכחה גופא כנ"ל וצל"ע על הגאון בשו"ת חתם סופר סי' רנ"ג שהעלה להלכה דבכה"ג שנתגיירו אבותיו עמו אינו יכול למחות ע"ש, ולא הביא כלל פירוש רש"י והטור והב"ח והר"ן בשם הרמב"ן הנ"ל דלא כוותיה ומוכרח כן בש"ס כנ"ל וצ"ע. הנה הרי"ף השמיט בפ' החולץ להא דר' יוסף ותמהו עליו הראשונים, ונ"ל דק"ל לפמ"ש הב"ח סי' רס"ח ביו"ד בפשיטות דאם מוחה הוא גוי למפרע, ועיין תשו' נוב"י קמא חא"ה סימן ס"ב כ"כ מסברת עצמו וכן בתשובת חתם סופר סי' רנ"ג מחיו"ד העלה כן, ולא ראו גם שניהם שכ"כ הב"ח, ונהי דלא קשיא לפי"ז על ר"ה