חידושי מהרי"א על כתובות כה

ונ"ל לתרץ בשלי אנפין גם קושייתינו גם תמי' הב"ח דשפיר הוכיח הר"ן שיטתו משמעתין והוא דקשי' ליה לתירוץ הש"ס דהו"א בהפקיר' ניחא ליה ולאו זכות הוא והא כיון שבא מעצמו וביקש לגיירו מהיכי תיתי לומר ס"ד כלל דחוב הוא לו והא עומד וצווח דלא ניחא ליה בהפקיר' אע"כ דר"ה מיירי בע"כ מטבילין אותו אם לא בא מעצמו וא"כ לק"מ קושייתינו הנ"ל על הר"ן מאי פריך הש"ס הא טובא קמ"ל כנ"ל, דלפמ"ש הר"ן הוכיח דבריו מתירוץ הש"ס, אבל המקשה לא ס"ל כן דאיירי ר"ה בכה"ג ופריך שפיר וא"כ עדיפא טפי נ"ל באמת היינו תירוץ הש"ס בבא מעצמו באמת פשיט' אפילו את"ל בקטן נמי חוב לו הרי עומד וצווח גיירוני אבל ר"ה הא קמ"ל מטבילין אותו שלא ברצונו ושפיר הו"א חוב הוא לו קמ"ל כי קושיין לאמת אמנם רש"י דפירוש אמו הביאתו וכתבתי פירושו שהוכיח כן מהס"ד דמשני הש"ס ע"כ פליג אהר"ן שהוא הוכיח מזה דבע"כ מיירי כמובן ודוק. ועוד נ"ל גם מהמקשה הוכיח הר"ן שיטתו דאי מיירי בכה"ג שבא מעצמו ואמר גיירוני עדיפא הו"ל להקשות מאי קמ"ל והא ק"ו נמי הוא מהא דתנן זכין שלב"פ ממש ק"ו הכא בפניו ומדעתו הוא שרוצה בכך ומבקש כן אלא דלאו בר דעה הוא, וע"כ משום די"ל ר"ה מיירי בע"כ שלא ברצונו וליכא ק"ו מהתם ומוכח כהר"ן, ומשני נמי לפי"ז דהו"א כה"ג חוב הוא לו והא גופא קמ"ל ר"ה דאפילו כה"ג דבע"כ נמי זכות הוא לו וזכין לו וכנ"ל. באופן שני נ"ל איפכא דר"ה דנקט ג"ר קטן ע"כ מיירי בבא מעצמו ע"מ לגיירו וקרי ליה בשם גר על שם סופו וע"ש מחשבתו ורצונו ואי בעכ"ח שלא ברצונו מיירי הול"ל נכ"רי קטן, וכן מדנקט ע"ד ב"ד בסוף ואי בע"כ שלא ברצונו מיירי איפכא הול"ל בית דין מטבילין אותו על דעתם. אע"כ בבא מעצמו מיירי ואיכא דעתו שאומר גיירוני אלא שאין דעתו חשובה לכן נקט איפכא מטבילין אותו ע"ד ב"ד ופריך שפיר על ר"ה מאי קמ"ל דהר"ן מודה ע"כ בתרי לישניה דר"ה דלא מיירי אלא בבא מעצמו ולא בע"כ כנ"ל, אבל הר"ן הוכיח דעתו לתירוץ הש"ס דהו"א חוב הוא לו אע"ג דעומד וצווח רוצה הוא בכך לא משגחינן ביה כיון דחוב הוא לו, מינה נשמע נמי להאמת דקמ"ל ר"ה זכות הוא לו בקטן זכות גמור נמי אפילו עומד וצווח אינו רוצה לא משגחינן ביה כיון דזכות גמור הוא וכדברי הר"ן, וגם לתי' זה רש"י דפירוש אמו הביאתו ע"כ פליג אהר"ן כנ"ל. גר קטן מטבילין אותו וכו' ופירוש רש"י וז"ל דאין לך גר בלא מילה וטבילה, ותמוה אמאי לא נקט ר"ה במילתיה טפי מלין אותו ע"ד ב"ד והוה ארווח לן קושית הש"ס עליו תנינא זכין שלא בפניו דהכא מלין איכא צערא לינוקא החבורה הו"ל לאלתר חוב ודאי וקמ"ל ר"ה דלחוב ע"מ לזכות נמי זכין לו ונ"ל אדרבה מלין פשיט' ליה טפי דזיל קרי ביה רב נמי הוא עדיפא מתנינא במתני' והוא עפ"י דלקמן דף ל"ב. אמרינן דחובל בחבירו הותר מכללו בב"ד ופי' רש"י במלקות, והקשתי עדיפא הול"ל הותר מכללו אצל כל אדם במצות מילה להרמב"ם רפ"ה מחובל דגם בקטן אסור חבורה מלא יוסיף וכו'. ונ"ל מ"מ בב"ד למלקות הותר מכללו טפי דבמילה הותר חבורה א' אבל במלקות ל"ט אפילו בכל הכאה והכאה עושה חבורה א' בפ"ע נמי ואם כן על מצות מילה בשמיני גופא יש לתמוה האיכא צערא לינוקא ולמה כן צותה תורה מצוה זו לאב או לב"ד למול את הקטן אין זה דרכי נועם לזכות לזה לעשות מצוה ולחוב בדמו של זה התינוק וע"כ דתיקון גברא הוא למולו בזמנו כמ"ש שבת ק"ו וזכותו של תינוק הוא גם לאלתר ולא מקרי חוב כלל ומכ"ש דב"ד שאיסור חבורה הותר מכללו בב"ד טפי יותר מן האב כנ"ל ק"ו דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד כיון דאביו מביאו למול מלין אותו מכ"ש דב"ד מלין אותו לשם גירות על דעתם וקמ"ל דמטבילין אותו ועיין בפ"י. על דעת ב"ד ופירוש רש"י דנ"מ ומגעו ביין כשר. משמע אבל לא להתירו בבת ישראל ופליג רש"י על תוס' בזה וכ' הב"ח טעמו דרש"י או משום קושי' תוס' דזכיה לקטן דרבנן הוא ואין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה, או משום שמא ימחה כשיגדל והו"ל נכרי גמור למפרע ור"ל אבל מגעו ביין ספק דרבנן הוא ע"ש, ולכאורה תליא פלוגתת רש"י ותוס' בפלוגתת הרשב"א והרא"ש בטוש"ע יו"ד רסי' קכ"ד בגר שמל ולא טבל הרשב"א ס"ל אוסר יין במגעו בשתיה, ותוס' והרא"ש ס"ל אף בשתיה מותר א"כ תוס' לטעמם ל"ל דנ"מ מגעו ביין כשר דגם קודם שמטבילין אותו אינו אוסר כל שהוא מהול ור"ה מטבילין נקט ע"כ מיירי שכבר נימול עפ"י אביו לכן פירוש דנ"מ להתירו בבת ישראל, ורש"י כרשב"א ס"ל מל ולא טבל אוסר יין במגעו ועיין ש"ך שם סימן קכ"ד ס"ק א' סיים מיהו תינוק עכו"ם דלא בן שפחה אפילו מל עושה יי"נ כל זמן שלא טבל כדכתב הרשב"א וכו' וגם המחבר מודה לזה כדמוכח מדבריו בכ"מ שם וכ"ה בתוס' פר"י וכו' עכ"ל עש"ה וה"ל להביא גם מדברי רש"י הכא דפירוש דאין לך גר בלא מילה וטבילה וכו' ומגעו ביין כשר, ויותר תמוה עליו דהא בהדי' פסק המחבר ריש הסי' סעיף ב' כרשב"א ולא כרא"ש, ועוד בב"י במקומו שם בהדי' כ"כ אצל דין בני השפחות קודם דמייתי דברי הרשב"א בתהבה"א דייק הב"י מרמב"ם ורמ"ה דלכ"ע לא מלו ולא טבלו גם בני שפחות קטנים עושים יי"נ בשתיה כדין שאר גוי קון דאין הפרש ביניהם וכו' אלא קטנים שמלו ולא טבלו דאף על גב דבשאר גוים עושים יי"נ וכו' א"כ למה לו להביא ממרחק מהכ"מ דמודה המחבר מפורש הוא בב"י וגם במחבר כנ"ל וצ"ע. ועוד עדיפא נ"ל דלשון הרשב"א בתהבה"א שהביא הב"י ריש הסימן הוא גוי גדול שמל ולא טבל לכאורה משמע דוקא גדול ולא קטן כדמחלקינן כן בבני שפחות ובאמת ז"א דהטור והמחבר השמיטו תיבת גדול מדבריו וגם