חידושי מהרי"א על כתובות כא

אשתו ראשונה מ"מ בידו לגרשה שהרי גם עתה אם אינו נאמן בטענתו ע"כ עובר עבירה לבייש בת ישראל בטענת שקר הוא אמרינן שפיר בידו לגרשה באיסור בלא"ה אף דעביד איסורא ודאי לא מחינן ביה ואם גירשה פסולה לכהונה מ"מ, ואיפכא נמי נ"ל דהא לא שמעינן מדר"א הכא דנאמן לחוב לה לפוסלה לכהונה על ידי גט דהוא לא אמר אלא דנאמן לאסרה עליו אבל אין חייב גם כן לגרשה אלא תתעגן ותיתב, ועכ"פ אם היא אינה רוצה לקבל גט כדי שלא תיפסל לכהונה בודאי אינו נאמן בטענתו לחוב לה כשמכחישתו בזה אלא אסורה לו ותתעגן ומכ"ש למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מקח טעות לגמרי משמע במנה ולא כלום א"כ לפי טענתו שטוען פ"פ מצאתי מקחו מקח טעות א"צ גט כלל אלא לפי דבריה שמכחישתו שויה אנפשה חד"א לעלמא צריכה גט אבל הא מיהת נאמנותו אינו לחוב לה ליתן לה גט ולפסלה לכהונה רק לאסרה עליו ואין צריכה גט כנ"ל. תוס' בד"ה מפני מה וכו' פי' בקונטרס והלא אותו מעשה בעדים הוה ואין נראה דנהי דידוע לרבים היה שהביאה לביתו מ"מ לא ראו כמכחול בשפופרת שבפני בני אדם לא שימש וכו' צ"ע כמכחול בשפופרת דנקטו בלשונם דהא קיי"ל כרבנן דסגי בראו כדרך המנאפים, ובה"ג הוא דס"ל לחלק בין ד"נ לבין איסור אשה לבעלה בזה וכבר דחה אותו הרא"ש ספ"ב דיבמות, ונ"ל לאו דוקא דהרי סיימו תוס' שבפני בנ"א לא שימש וכונתם משום דאסור לשמש מטתו בפני כל חי אם כן גם כדרך המנאפים שוכבים זה מבל זה בקירוב בשר כפי' רש"י ספ"ק דמכות וב"מ ב"א לא ראו שגם זה ודאי בכלל האיסור לשמש בפני כל חי ולא עשה כן דהע"ה בפני בנ"א, ועוד כ"ל דלכאורה מאי ס"ד דהאי מקשה וכ"ת מפני מה לא אסרוה וכי לא ידע דאונס היתה ונ"ל דח"מ סי' י"א סק"י והב"ש שם סק"ג הביאו דשני תי' הש"ס נ"ט אם אסורה באונס לבועל שאצלו הוא רצון וירושלמי נקט לעיקור תי' בתרא דגט כריתות היה התם אבל בלא"ה אונס אסורה לבועל א"כ גם הס"ד ס"ל כשינוי' בתרא בזה דאונס נמי אסורה לבועל, אמנם איסור זה לבועל ע"כ רק דרבנן הוא דאילו מה"ת אפילו זינתה ברצון לא הוה שמעינן ליה אי לאו דגלי קרא ונטמאה יתירה א' לבעל וא' לבועל וכל שאסורה לבעל אסורה לבועל אבל באונס דמותרת לבעלה איסור' לבועל מהי תיתי וכיון דמדרבנן הוא הם אמרו וכו' דוקא אם ראו כמכחול בשפופרת אבל בלא"ה גם לבועל מותרת כנ"ל כונתם וצ"ע. וע"ד תמיהתם על פי' רש"י נ"ל לתרץ דהא טעמא בעי כיון דקיי"ל הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ועיין ב"ש סי' ל"ג וסי' קמ"ט א"כ למה בעי' בעריות עד שיראו כדרך המנאפים או כמכחול בשפופרת ולא סגי בעידי יחוד לבד, ונ"ל פשוט בביאת היתר דוקא וכ"ש ביאת מצוה שפיר סגי בעידי יחוד אבל אם סבר הבועל שאסורה עליו מוקמינן ליה בחזקת כשרות שלא בא עליה אע"ג דכבר אבד חזקת כשרות שלו כיון שנתייחד עם אשת איש דאסור מדאו' ועי' מרדכי פ"ב דמכלתין מ"מ חשוד לדבר קל אינו חשוד על החמור לכן אינו חייב אלא בראו עדים דוקא כדרך המנאפים דחזקה אש בנעורת וכו' ואם כן דוד שסבור מותרת היא לו עידי יחוד הן הן עידי ביאה ואנן סהדי שבעל אותה ופי' רש"י שפיר שהרי עדים הרבה שידעו' דייקא ב"ידיעה בלא ר"איה וסגי בהא ולק"מ קושית תוס'. ואדרבה נ"ל הוכחה לפי' רש"י מהמשך קושי' הש"ס וכ"ת מ"מ לא אסרוה לדוד דמשמע השתא דפ"פ כשני עדים דמי קשי' הא אבל לס"ד מעיקרא דגזרת הכתוב הוא אפילו ראה אדם שזנתה אינה נאסרת בלא עדים לא קשיא לפי' התוס' א"ש דקושי' הוא רק לפי שדוד ידע בעצמו שנבעלה, אבל לפי' רש"י אם עדים הרבה ידעו הא גם לס"ד דש"ס קשיא למה לא אסרוה ומ"ש דמקשה השתא דפ"פ כעדים דמי וכ"ת מ"מ לא אסרוה אע"כ כמ"ש בס"ד בקינוי וסתירה דרגלים לדבר ה"ל ידיעה בלא ראי' סגי בע"א דראה הטומאה ובלא קינוי וסתירה אינה נאסרת אא"כ בעידי ראי' דוקא מגזה"כ אבל השתא דפ"פ כשני עדים דמי הרי סגי בידיעה בלא ראי' פריך וכ"ת מ"מ לא אסרוה עפ"י עידי יחוד דידוע לרבים הי' שהביא' לביתו כנ"ל. ע"ב תוס' בד"ה כל היוצא וכו' פי' בקונטרס שאם ימות וכו' יהא גט משעת כתיבתו וקשה לר"ת מדתנן במ"ש הרי היא כאשת איש לכל דבריה ונ"ל דהא כאשת איש קתני בכ"ף הדמיון ולא אשת איש ממש והיינו משום שכבר איתרע חזקת אשת איש ע"י כתיבת הגט וכיון דבהאי אב"א ס"ל גם אונס אסורה לבועל מדרבנן כנ"ל א"כ סגי לי בגט כריתות על תנאי דתו ה"ל ספק דרבנן דבספק אשת איש לא גזרו ואוקמוה אדאו' דאונס שרי לבעל ולבועל, אלא דתוס' ביבמות דף פ"ה סד"ה אעפ"י משמע דלא ס"ל כהב"ש וח"מ בשם ירושלמי דאב"א פליג עם שינוי' קמייתא בדין זה הקשו שפיר אבל לפמ"ש לעיל בסמוך כונת תוס' לעיל ע"כ הכי ס"ל ועי' בית מאיר סי' י"א מזה ומ"ש לעיל בפתיחה בר"פ. תוס' בד"ה מאי לאו וכו' כדפי' בקונטרס א"נ וכו' ודאי בא עליה דלא מוקי אנפשי' וכו' וטעם רש"י שמיאן בזה נ"ל משום דקשה מאי פריך הש"ס אי לאסרה ביהודה אמאי לא, והא לאסרה עלי' ע"כ ר"ל אם אח"כ אינו רוצה לגרשה וחוזר בו והיינו שטוען הוא בא עליה באירוסין וא"כ הא ודאי אמתלא הוא ביהודה לכן לא שוי' אנפשיה חד"א אלא בגליל דוקא. ולפי' רש"י ניחא כיון דאסור מדרבנן לבא על ארוסתו בבית חמיו וכלה בלא ברכה אסורה וכו' וגם לומר שבא עליה ושכח ואח"כ נזכר לא הוי אמתלא טובה כיון דכל אלו לא שכיח ופריך שפיר, אבל לפי' תוס' דרוב לא מוקמי אנפשי' אמתלא טובה הוא קשה מאי פריך ביהודה אמאי לא, וצ"ל לתוס' קושי' ש"ס קאי אלשנא דמתני' אינו יכול לטעון טענת בתולים משמע מיד שטוען ט"ב מיד קודם שחוזר בו ונותן אמתלא כמי מותרת ואמאי כנ"ל.