חידושי מהרי"א על כתובות יז

הכי אזלה ראי' ה"ה דהא משמע משום דאיהי פסלה נפשה מכהונה נאמנת, אבל אילו טענה בתולה הייתי או באת עלי באירוסין אינה נפסלה לכהונה ואינה נאמנת משום דל"ל מיגו דמ"ע לא שכיח אינה טוענת ברצון, אף דמ"מ לשעתה נאסרה עליה על פי טענתו פ"פ מצאתי מ"מ לא נפסלה לכהונה על פיו כשתתאלמן כל שהיא אינה מודה לשויה נפשה חד"א, ומינה דהה"ד נמי איפכ' אם היא מודה שנאנסה אפי' שאינה נאמנת לשעתה שמא עיניה נתנה באחר פסלה נפשה מכהונה אח"ז דשויה נפשה חד"א, ולגבי בעלה נגד חזקה הוא ואינה נאמנת לחוב לו שמא עיניה נתנה באחר כנ"ל. גם נ"ל הא דרש"י פשיט' ליה אבל להפסיד כתובתה לא מהימן, ותוס' לקמן מספקא להו די"ל לרבות' נקט לאוסרה, דלכאורה קשה לתי' הר"ן שלהי נדרים אין מאכילים לאדם דבר האסור לו ולמה תקנו בטמאה אני לך תביא ראיה ותי' דגם משנה ראשונה תקנה היא דמן הדין לא מהני שויה חד"א כיון דמשעבדא ליה אלא משום דכסיפא לה תקנו דנאמנת ובקלקול הדור שוב אוקמוה אדינא עיין שם אם כן קשה הכא באומר פ"פ מצאתי אמאי נאמן דשוי' נפשי' חד"א והא משעובד לה ולאו כל כמיני' ול"ל הכא משום כסופא קושטא קאמר דזנות שלה לאו כסופא דידיה הוא, ונ"ל הרי בידו לגרשה ויפקע שעבודיה מינה שפיר גם בטענה שאסורה לו נאמן להפקיע שעבודו מינה ולאסרה עלי' ועדיין קשה דלמא אי יגרשה חייב לשלם כתובתה לכן רוצה לאסרה עליה ולהפסיד כתובתה ולאו כל כמיניה והוכיח רש"י שפיר דגם השתא אינו מפסידה ושפיר נאמן משום בידו לגרשה, וכן נ"ל בסגנון זה על פי משנה אחרונה שלא האמינו לה באומרת טמאה אני לך שמא נתנה עיניה באחר וקשה לר"א באומר פ"פ למה נאמן שמא עיניו נתן באחרת ול"ל אם כן ישאנה דלמא אינו יכול למיקם בסיפוקן וצ"ל נמי הרי בידו לגרשה לזו אם נתן עיניו באחרת והתינח אם אינו נאמן להפסידה כתובתה אבל אי מפסדת כתובתה ע"כ אינו נאמן לאסרה דשמא עיניו נתן באחרת למשנה אחרונה או דלאו כל כמיני' לאפקועי' שעבוד' למשנה ראשונה כנ"ל, וע"כ דר"א דנאמן לאסרה פליג אשמואל ושמואל דנאמן להפסיד כתובתה ע"כ פליג על ר"א כנ"ל. ועוד נ"ל טעם פלוגתת רש"י ותוס' בזה על פי חקירת האחרונים בטעמ' דשוי' אנפשיה חתיכה דאיסור' הובאו בשעה"מ פרק ט' מאישות ובתשו' מור"ם מינץ ובתשו' מהרי"ט אי משום נדר הוא או משום דאדם נאמן על עצמו, והכא נ"ל דנ"מ לפי מה שנסתפק בספר שעה"מ ספ"ג מאיסורי ביאה באוסר עלי' הנאת תשמישי אשתו אי נימא דחייב ועבר אבר יחל בהעראה ככל שאר חייבי לאוין או נימא בנדרים שאני דהלך אחר לשון בני אדם ע"ש, אם כן אי ה"ט דשוי' אנפשיה חד"א משום נדר ה"ל כאומר קונם הנאת תשמישך עלי אם כן עדיין מותרת לו בהעראה אבל אי טעמ' משום דאדם נאמן על עצמו הרי סוטה היא וגם העראה אסור בה טומאה כתיב בה כעריות, ואם כן כ"ל תוס' שהקשו בד"ה ול"צ וכו' ונוקמה בחזקת כשרות לכהונה ובד"ה ואב"א וכו' ונוקמה בחזקת היתר לבעלה ע"כ ס"ל ה"ט דאדם נאמן על עצמו דאי משום נדר הרי מותרת לו בהעראה ועדיין בחזקת היתר לבעלה וכשירה לכהונה היא, ואם כן נ"ל רש"י לתרץ קושי' תוס' באמת מה"ט דלא פקעה חזקתה משום דשויה חד"א משום נדר איסור נגעו בה ומותרת לו בהעראה, וממילא לא מפסדה כתובה דל"ל חזקה אין טורח בסעודה ומפסידה דהא מותרת לו בהעראה, וגם אהעראה אי קנתה תוספת כתובה עיין תוס' שלהי נדרים ולכן פירוש רש"י להפסיד כתובה לא מהימן, ושמואל דאמר נאמן להפסידה ע"כ גם בהעראה נאסרה עליו ותקשה ונוקמה בחזקת היתר ע"כ אינה נאסרה עליה, אבל תוס' שהקשו נימא אוקי אחזקת היתר ע"כ ס"ל גם בהעראה אסורה משום אדם נאמן על עצמו ולא משום נדר הוא לכן כתבו דגם להפסידה כתובה נאמן. ובהכי ניחא לי קושי' הבלוס"ר דהקשה ר"א אדר"א כבסוף אחר קושי' מאי קמ"ל תנינא ואיפכא הל"ל רומי' דידי' אדידי' דעדיפא מקושי' תנינא ה"ל להקדימו עי' תוס' חולין קי"ו ע"ב, ונ"ל דלפמ"ש קשה מאי פריך כלל דלמא התם קאמר ר"א אין אשה נאסרת על בעלה אפי' בהעראה אלא ע"י קינוי וסתירה והכא קאמר ר"א ע"י פ"פ שוי' חד"א מטעם נדר ושרי בהעראה אמנם נ"ל דתמוה לי נמי מ"ש דפריך הש"ס על ר"א תנינא ממתני' דקדושין טפי ה"ל למיפרך תנינא במשנתנו הכא בר"פ בתולה נשאת ביום ד' וכו' שאם הי' לו טענת בתולים הי' משכים לב"ד ולמותב כתובה וניתב לה וע"כ לאסרה עלי' תקנו הרי מוכח דשוי' חד"א ומאי קמ"ל ר"א, ועוד קשה אמתני' דקדושין גופי' מאי קמ"ל הוא אסור בקרובותיה דשוי' אנפשיה חד"א והא תנינא חדא זימנא עדיפא מיני' הכא במתני' שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב"ד וע"כ לאסרה עליו אפי' להוציא אשה מבעלה שוי' חד"א וכ"ש לאסור עצמו בקרובותיה, ונ"ל כיון דבמתני' הכא לא קתני בהדי' דאסורה לו אלא ישכים לב"ד קתני א"כ י"ל טעמא דשוי' חד"א משום נדר ומותרת לו בהעראה ותקנו שישכים לב"ד לאסור עלי' בגמר ביאה עכ"פ וקמ"ל מתני' דקדושין הוא אסור בקרובותיה ע"כ גם בהעראה קאמר דאל"כ ל"ל אסור אם מותר בהעראה וא"כ גם על ר"א לק"מ ממתני' דהכא דהא קמ"ל ר"א נאמן לאוסרה עליו ע"כ גם בהעראה ונאמן דייקא ר"ל משום אדם נאמן על עצמו ולא משום נדר לכן פריך תנינא ממשנה דקדושין, וממילא כיון דהשתא מוכח דר"א נאמן לאוסרה אפי' בהעראה קמ"ל פריך תו שפיר דר"א אדר"א, אבל מעיקרא לא הוי מצי להקשות די"ל לחלק בין העראה לגמר ביאה כנ"ל, ואין להקשות לפי"ז מאי מייתי אביי לקמן אף אנן נמי תנינא ממתני' הא לא שמעי' ממתני' רק לאסור גמר ביאה דשוי' חד"א משום נדר הוא אבל ר"א דאמר נאמן לאוסרה אף בהעראה הא מנ"ל, די"ל הא ממתני' דקדושין שמעי' לה ור"א קמ"ל דקים לי' בפ"פ ומייתי שפיר ראי' ממתני' בהא כנ"ל.