חידושי מהרי"א על כתובות קסד

תנאים דלכל א' מטו הנאה לידי' פשיטא דבההוא הנאה דקני גמר ומקני הוא לה והיא לו אבל ר"ג רבותא קמ"ל דאפי' ע"י הנאת חיתון לבד נמי גמרי ומקנו באמירה וא"כ נ"ל דבכה"ג דוקא הוא דשטרי פסיקתא לא טריף משעבדי אבל בהנאה ממש כגון חתן וכלה שפסקו טריף ממשעבדי ומפי' הרי בכה"ג מיירי, והנה במגילה כ"ו אמרינן מתנה כזביני כיון דאי לא דהוי לי' הנאה מיני' לא הוי יהיב לי' והכי קיי"ל להלכה בש"ע סי' קנ"ג סי"א ע"ש וא"כ נ"ל דה"ט נמי דהרמב"ם דס"ל לרי"ו באמירה לבד קנה חיוב מחדש ע"י שאמר תיבת בשטר משום ההוא סברא דמתנה ה"ל כמכר דודאי ה"ל הנאה מיני' וא"כ דוקא בכה"ג חייב אני לך דהנותן והמקבל הם המתנים אבל אם מתנה על אחר כגון ליתן לבנו של זה שאומר לו אי לאו דאיכא משום הנאת חיתון לא הוי קני באמירה בלבד ולכן נקט ר"ג הן הן וכו' משום שט"פ וקירוב חיתון אבל בל"ז בעי' דוקא שיתחייב באמירת הנותן להמקבל כדנקט רי"ו ומה"ט גופא נקט ר"ג בנו ובתו דבכה"ג דוקא לא גבי ממשעבדי כי דאי לאו הנא' חיתון אף מב"ח לא הוי גבי ומהני שטרי פסיקתא לגבות מב"ח אבל מתני' דאיכא תרתי החתן וכלה פסקו גובה ממשעבדי כמי כיון דגם אחר בלא הנאת חיתון הי' גובה מב"ח, וא"כ א"ש נמי לשנא דגמ' בר"פ אי דלא א"ל אתם עדי מ"ט דרי"ו דקמחייב ודקדקנו לעיל דהאי דקמחייב יתור נפיש הוא, ונ"ל דלכאורה קשה כיון דהתם במגילה כ"ו פליגי ר"א ורבינא בסברא זו אי מתנה כזביני או לא וא"כ דלמא רי"ו ור"ל פליגי נמי בהא ומיירי בלא אמרי אתם עדי ולא מיירי בהודאה כלל אלא בחיוב מחדש וכדמשני גם השתא לתוס' והר"מ וגם אפי' לפי' רש"י ק' דלשני הש"ס הכי רי"ו ס"ל חייב דבאמירה קנה משום דה"ל כזביני דכבר הוי לי' הנאה ממנו ור"ל ס"ל כאידך מ"ד התם ונ"ל דהא רי"ו אמר בפ' הזהב דף מ"ט והכי קיי"ל בח"מ סי' ר"ד ס"ח ובסי' רמ"א ס"א דמתנה מרובה בלא קנין מותר לחזור ואפילו מתנה מועטת רק משום מחוסר אמנה אין מותר לחזור אבל מ"מ יכול לחזור ואין כח בב"ד לכופו וע"כ ה"ט משום דמתנה מרובה לא סמכה דעת המקבל עי' סמ"ע וש"ך רס"י רמ"א ובמוכנות סמכה דעתו אבל הנותן מצי אמר משטה הייתי בך או שלא להשביע וא"כ ל"ל אי לא דה"ל הנאה מיני' לא הוי יהיב לי' וה"ל כזביני דזהו אם באמת הוא נותן לו א"צ קנין כלל דה"ל כזביני שכבר קיבל דמי כנ"ל אבל כיון שיכול לטעון משטה וכו' או שלא להשביע וכו' לא אמרינן כלל דיהיב לי' במתנה ולכן דייק הש"ס מ"ט דרי"ו דמחייב ר"ל רי"ו לטעמי' ע"כ ל"ל כנ"ל דהא חייב קאמר עפ"י ב"ד ורי"ו לטעמי' רק משום מחוסר אמנה קאמר אפי' במועטת מכ"ש במנה דה"ל מרובה ולכן מוקי לה דא"ל תיבת בשטר ואלימא מלתא דשטרא וכו' ולא מצי תו אמר משטה וכו' וכיוצא וממילא תו א"צ קנין משום ההוא סברא דמתנה כזביני, וה"ט נמי דשטר פסיקתא דקיי"ל לא ניתן לכתוב כלל ולמה נקרא שטר פסיקתא ועכ"ל דפסקו בלשון זם התנאים שיתחייבו זה לזה מה שפסקו בשטר כמו חייב אני לך בשטר ומשום בההוא הנאה, וא"כ משום דר"ג וכו' כרי"ו ס"ל לכן נקט הכי בנך ובתך אבל לר"ל דס"ל בכ"מ פטור רק בפסיקתא משום הנאת חיתון ק' מנ"ל דאפי' כה"ג בנך ובתך וכו' דלמא דוקא בחתן וכלה שהתנו דמטו הנאה ליידיהו ממס וצ"ל אורחא דמלתא נקט שכן דרך שאביהם פוסקים ביניהם ואיכא נמי הנאת חיתון בודאי משא"כ בעלמא עדיין י"ל משטה וכו' וגם לא ברור דה"ל הנאה מיני' כנ"ל, ועפי"ז א"ש דברי הע"ש בסי' רמ"א שפי' הטעם במתנה מרובה לא עלה ע"ד מעולם לתנו לו והסמ"ע השיגו ע"ש ולק"מ דס"ל הכל חד טעמא הוא משו"ה אין המקבל סומך דעתו בפי שודאי יטעון משטה וכו' או שלא להשביע אבל במתנה מועטת לא שייך שלא להשביע וכו' וגם משטה וכו' לא שייך כ"כ אלא דיכול לחזור בלי שום טענת אמתלא לכן סמך דעת המקבל שלא יחזור מדבורו משום הן צדק וכו' אבל מרובה אין דעתו ליתן רק משום אמתלא. וא"כ שבארנו טעמו של הר"מ ממילא סרו מעלי' תמי' הר"ן וסייעתי' חדא דמאי יליף מערב הרי ערב גופי' קנין בעי, ועוד דהא בב"מ כ"ח וצ"ד מוקמי' דוקא בקנו מיני' ולפמ"ש א"ש דערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין משום דעל אמונתו הלוהו ומשתעבד בההוא הנאה דמהימן לי' ולערב כזה מדמי לי' הר"מ כיון דשייך נמי במתנה אי לאו דה"ל הנאה מיני' וכו' בההוא הנאה גמר ומקני, וכן בב"מ צ"ד הרי רי"ו לטעמי' גם התם משני בלא קנו רק בההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומקני דהתם ל"ל בההוא הנאה דקיבל ממנו כבר דאי לאו דה"ל הנאה מיני' לא הי' מתנה עמו כן ז"א דהא שומר שכר הוא לו ואדרבה א"ש בזה הא דמק' הש"ס התם אברייתא דמייתי שם נושא שכר מתנה להיות כשואל ולא הק' כן אמתני' התם ולהר"מ א"ש דמתני' ש"ח הוא ופשיטא לי' לגמ' ואפשר אף שמואל דמשני התם בקנו מידו מודה במתני' א"צ לקנו מידו אלא כיון דש"ח הוא ואי לאו דה"ל הנאה מיני' לא הי' עושה לו כן וא"כ בההוא הנאה שכבר קיבל ממנו גמר ומשעבד לי' אף להיות כשואל אבל ברייתא נושא שכר הוא ול"ל שמתנה להיות כשואל משום הנאה שקיבל ממנו כמובן לכן ס"ל לשמואל דבעי' קנו מידו ורי"ו ס"ל דמהני נמי בההוא הנאה דמהימן לי' והא דלא משני רי"ו כמי כן בב"מ נ"ח כבר הק' תוס' והר"ן שם בלא"ה ותירצו יפה ע"ש ודוק, איברא מ"ש דבמתני' ה"ט דגובה ממשעבדי משום דחתן וכלה עצמם פסקו הנה בש"ע א"ה סי' נ"א בהדיא פסק דאפי' כה"ג לית' לדר"ג וכו' לגבות משעבדי ולא נתנו לכתוב ולכאורה י"ל דמוכח כן מדפריך הש"ס למ"ד ל"נ לכתוב ממתני' דפקחין היו כותבין ואם אי' מאי קושי' הרי טעמא דאין כותבים משום דלא טריף ממשעבדי וזהו דוקא בהתנו אבי החתן וכלה אבל מתני' הרי מיירי שפסקו חתן וסלה בעצמם כנ"ל ולכן ניתן לכתוב וכן כי מקשה אידך קושי' ממתני' דגובה ממשעבדי מאי קושי' דלמא ה"ט משום