חידושי מהרי"א על כתובות קסג

ה' שנים נמי דשא"ק הוא וא"כ קושי' הר"ם הנ"ל ופירוקו הוא הוא קושי' הירושלמי ופרוקו וכן דרכו של רמב"ם להעתיק קושי' הש"ס ופירוקו עמו וממילא סרה קושי' קצה"ח להר"ם מהא דר"ג בשטרי פסיקת' הן הן דברים הניקנים באמירה משמע ולא זולת זה אפי' בחיוב נמי אין נקנה בדברים ע"ש ולפמ"ש א"ש דר"ג קאי בשטרי פסיקת' אפי' בדשא"ק מהני בלא קנין אבל בשאר דברים דוקא בד"ק מהני חיוב, ודעת הר"ם בזה דס"ל אף באמירה מתחייב כ"ל דיצא לו כן מקושי' התוס' בסוגי' ד"ה כדעולא וכו' שהק' וכי עולא ל"ל הא דרי"ו וכו' ועל תי' התוס' ק"ל לשון הש"ס דקאמר א"ה אמאי אין בנו פדוי ולתוס' הרי גם לרי"ו ק' בלא שנוי קמייתא אליבי' דר"ל וכמובן וי"ל בדוחק דלרי"ו לק"מ די"ל לא מיירי ברייתא באמר לפדיון אבל עולא מתרץ כדי לאוקמי אף בכה"ג אבל הר"מ ב"ל תי' תוס' לדוחק, לכך נ"ל לתרץ דלכאורה ק' לדעת הר"מ מ"ש דנקט ברייתא כתב לכהן וכו' הל"ל רבותא אפי' אמר וכו' חייב באמירה לבד ונ"ל באמת משום סיפא דאין בנו פדוי נקט דוקא כתב ומשום דעולא שלא יאמרו פודין בשטרות אבל אמר דל"ל גזירה הדין דבנו פדוי וא"כ אדרבה כיון דעולא כרי"ו ס"ל וק"ל מ"ש כתב דנקט אפי' אמר נמי ועכ"ל ה"ט דאין בנו פדוי משום שלא יאמרו וכו' משא"כ אמר בנו פדוי ולק"מ קושי' תוס' ומזה הוכיח הר"מ דעתו ופירושו וא"כ מתורץ עוד מאי דק"ל להר"מ דה' שנים ה"ל דשא"ק א"כ מאי פריך הש"ס ממתני' על ר"ל מאי לאו בכה"ג דאי בשטר חתום מאי למימרא הא קמ"ל טובא אע"ג דשא"ק הוא ואין חל בו קנין מ"מ בשעת נשואין חל ודוחק לומר דזהו כוונת תי' הש"ס ונ"ל דהנה בהא דס"ל להר"מ בחיוב מתחייב באמירה באתם עדי או באמיר' חייב וכו' בשטר הק' הראשונים מההיא דב"מ כ"ח וצ"ד דבעי' דוקא שקנו מידו ולענ"ד לפמ"ש בסמוך לק"מ דדוקא במנה שהוא ד"ק ס"ל להר"מ הכי אליבי' דרי"ו וא"כ התם בב"מ צ"ד ונ"ח דקא על אחריות אם יאבדו דה"ל דשא"ק ולא מהני חיוב כדאמר רי"ו גופי' בירושלמי וא"כ אזיל הר"מ לטעמי' כיון דס"ל חיוב מהני באמירה וק' עלי' קושי' הר"ן מב"מ נ"ח וצ"ד ועכ"י לחלק בין ד"ק לדשא"ק כנ"ל וכבר כתבתי דהא יצא לו להר"מ פי' דמתחייב באמירה בלבד עפ"י קושי' תוס' וכי עולא ל"ל להא דרי"ו וא"כ מעיקרא דלא עסיק עדיין מזה אין מוכח דברי הר"מ הנ"ל כלל ופריך הש"ס שפיר, איברא דנ"ל דהרמב"ם דייק פירושו מלשנא דש"ס דנקט אלימא מלתא דשטרא וכו' והאי מלתא יתירתא הוא דהל"ל רק אלים שטרא אבל לפי' הר"מ דייקא אלימ' מלת' דשטר' ר"ל תיבת שטר שאומר. גם מובן היטיב לפמ"ש דק"ל על הר"מ הנ"ל מאי פריך הש"ס על ר"ל מכתב לכהן וכו' ודלמא דוקא באמירה תיבת בשטר הוא דפליג ר"ל אבל בכתב עדיף ומודה בי' ר"ל וכן הק' א' מן התלמידים אמנם לפמ"ש דהרמב"ם הוכיח דעתו עפ"י קושי' תוס' וכי עולא ל"ל דרי"ו והיינו לפי תי' הש"ס אבל לס"ד דמקשה ודאי בכתב דוקא פליג' הוי ס"ל ומקשה שפיר, אבל ק"ל מאי קאמר רבא כתנאי וכו' ור"ל כבן ננס וכו' ודלמא דוקא באמר פליגי ר"ל אבל התם בערב היוצא אחר ח"ש וכו' דכתב לו אני ערב מודה ר"ל ומצי ס"ל אף כרי"ש ורי"ו לדעת הר"מ ונ"ל דהאמר רי"ו חלוק הי' רי"ש אף בחולק וכו' והתם רק אמר לו הנח לו וכו' קתני הרי דרי"ש אף באמר ס"ל חייב ועכ"ל ר"ל כב"נ, וא"כ אדרבה נ"ל מזה הוכחה להרמב"ם דק"ל איפכא כיון דארי"ו חלוק הי' רי"ש אף בחונק וכו' והתם אמר לו וכו' קתני וא"כ איך קאמר ומסיק דרי"ו כתנאי וס"ל כרי"ש והא רי"ו דלא כמאן דדוקא בכתב שטר גמור ס"ל חייב אבל באמירה לא ורי"ש אף באמירה מחייב וע"כ דרי"ו נמי אף באמירה מחייב, אמנם הא מיהת נ"ל להר"מ דבאמירה נהי דחייב היינו מב"ח דוקא אבל ממשעבדי לא כיון דרק בע"פ בפני עדים לבד הוא מתחייב ל"כ קלא וכמו בערב דיליף מיני' הרמב"ם דבהדיא אר"ש דגובה מב"ח, ועפי"ז נ"ל להוכיח עוד דעת הר"מ דקצה"ח הק' עוד על הר"מ מהא דר"ג דאמר בש"פ הן הן הדברים וכו' משמע דשאר דברים לא נקנו באמירה, ולע"ד עדיפא ק' דהא תוס' הק' לעולא וכי ל"ל דרי"ו וכו' וק' ה"ל לתוס' להק' הכי מקודם כי משני מתנ' בש"פ וכדר"ג וכו' וכי ר"ג ל"ל דרי"ו וכו' ובפשוט י"ל כיון דר"ג לאו אמתני' אמרה אלא למימרא באפי' נפשה לכן הק' תוס' אדעולא טפי אבל הא מיהת ק' הרי לרי"ו אף בלא פסיקת' חייב ומ"ש ש"פ דקאמר ר"ג וכו' ועוד הרי רבא קאמר מסתברא דר"ג א"ר ורבא הוא דפסק בר"פ החולץ הלכה כרי"ו בכ"מ נגד ר"ל בר מתלת וק' א"כ להר"מ בשלמא למ"ד שטרי פסיקתא גובה משעבדי א"ש דהא דרי"ו לא גבי משעבדי באמירה כמו ערב כנ"ל אבל ש"פ קאמר ר"ג הן הן נקנים באמירה אף לטרוף משעבדי אמנם למאי דקיי"ל לא טריף משעבדי ולא ניתן לכתוב ק' ונ"ל דלכאורה ק' טובא כי משני הש"ס על ר"ל מתני' בש"פ וכדר"ג וכו' ועדיין ק' הרי מדר"ג לא גבי משעבדי ומתני' תנן גובה משעבדי, ונ"ל דר"ל מצי ס"ל גבי משעבדי בשט"פ ואנן הוא דלא קיי"ל כוותי, אבל יותר נראה דהנה ז"ל רש"י בסט"פ החתן והכלה פוסקין התנאים שביניהם וכו' וכדר"ג וכו' וצ"ל אף דר"ג נקט כמה אתה נותן לבנך וכו' לבתך וכו' דאבי החתן ואבי הכלה פוסקין ביניהם אבל כיון דמתני' נקט הנושא וכו' ופסקה עמו וכו' משמע דמייר' מתני' בכה"ג דחתן וכלה עצמם פסקו תנאים שביניהם וק"ל על ר"ג וכו' מ"ש דנקט הם שאביהם התנו וכו' ולא נקטה נמי בכה"ג בקיצור שהחתן והכלה פסקו תנאים כמה אתה מכניס לי וכו' ונ"ל דהרי מסקינן אפי' בוגרת כמי אף דלא מטי הנאה לידי' נמי קנו באמירה משום בההוא הנאה דמחתני אהדדי גמרו ומקני להדדי הרי דכי מטי הנאה לידי' ממש עדיף טפי מהנאת חיתון וא"כ חתן וכלה שפסקו