חידושי מהרי"א על כתובות קמח

משום דלא ליתו בני שני' לאנצויי וכיון דמשום ה"ט בלחוד הוא א"כ גם בחיי השני' משכחת כגון דבני הראשונה הם גברא אלמ' כמו דבי ריש גלותא ויראים בני השני' ליצא לריב עמהם וליכא למיחש לאנצויי י"ל לבני הראשונה כב"ד ואף את"ל דלא פלוג בכה"ג מ"מ מיהת כשמתה שני' דליכא תו חשש אנצויי כלל אגלמי מלתא למפרע שראוי לראשונים כב"ד ול"ל בכה"ג כבר זכו בו שני' ויורשיה כיון דלולי חשש אנצויי הי' ראוים מיד לראשונים, ועונ"ל דר"ח מפרש כפי' התוס' בשם ר' דסבר זכו בהם יורשים נמי בני הגדולה קאמר וכמובן ודוק. ר"פ אעפ"י הק' תוס' למ"ד יסבון תנן איך יפרנס מתני' דר"פ מי שהי' נשוי וכו' דיורשי שני' קודמים ליורשי ראשונה משום דכב"ד לא טרפא ממשעבדי ונ"ל דלמ"ד ירושת הבעל דרבנן א"כ מה"ת בני' הזכרים יורשים כתובתה רק חכמים הפקיעו ירושתם ותקנוה לבעל תחת קבורתה יורשה בחייו אבל אחר מיתתו תקנו כב"ד וממילא קם לי' כב"ד ירושה דאו' וא"כ ק"ל אמאי לא טרפא ממשעבדי הרי לאו משועבד כלל הא לכתובת שני' כיון דמה"ת היא של בני הראשונה ונ"ל באמת מ"ד ירושת בעל דרבנן ס"ל יסבון תנן וטרפא ממשעבדי משום דלא הוי מה"ת משעבדי כלל וא"כ הרי פלוגת' דתנאי הוא ר"פ הכותב אי ירושת בעל דאו' או דרבנן ומ"ד יסבון ס"ל כהאי תנא ירושת בעל דרבנן ולק"מ ממתני' ובזה מובן טעמא דאיכא דאמרי בר"פ מי שהי' נשוי, מדלא תני אין מוציאין וכו' דמה שגבה לא גבה וק' אמאי לא אסיק אדעתי' די"ל איידי דסיפא ונ"ל דאפי' תוס' שהק' כנ"ל וס"ל ע"כ דגם למ"ד ירושת בעל דרבנן שפיר לא טרפא ממשעבדי מ"מ מיהת מודו תוס' בהא דתפיסה מהני וא"כ ק"ל שפיר דגם בסיפא לתני אם תפסו אין מוציאין והתרצן משני לי' איידי ומתני' ס"ל ירושת בעל דאו'. ועוד נ"ל עפ"ז דפלוגתא אי ירושת בעל דאו' או דרבנן היינו דוקא ירושת נדונייתה נצ"ב ונ"מ שהכניסה משלה שפיר ס"ל למ"ד ירושת הבעל דרבנן משא"כ מנה ומאתים ותוספת דאיהו יהיב לה מדידיה נ"ל לא מבעי' למ"ד כתובה דרבנן ודאי ירושת בעל לכתובתה דאו' הוא שמחזיק בשלו דלא נתחייב בה מה"ת כלל אלא אפילו למ"ד כתובה דאו' כיון דלא נתנה כתובה לגבות מחיים א"כ לכ"ע ירושת בעל דאו' הוא לפי שמעולם לא היה ממון כתובה זו ביד האשה וחזקתה, וא"כ לפי הנ"ל דטעמא דמ"ד יסבון תנן וכב"ד טרפא ממשעבדי היינו משום דס"ל ירושת בעל דרבנן הוא היינו דוקא נדוניא, אבל עיקר כתובה ותוספת דירושת בעל דאו' הוא שלא נשתעבד כלל למפרע עי' לשון רש"י לעיל דף נ"ג סוף ע"א לכ"ע אינם טורפים הבנין דוכרין ממשעבדי ובהכי מיירי מתניתן דר"פ מי שהי' נשוי' ולק"מ קושי' תוס' הנ"ל בפשוט ובזה ניחא לי קושי' הש"ס לעיל דף נ"ב ע"ב א"כ נטרוף ממשעבדי ופי' רש"י ולקמן פליגי בי' וכו' וק"ל א"כ הל"ל הניחא למ"ד באמת טרפא ממשעבדי וכו' אבל לענ"ד לכ"ע מקשה הש"ס דע"כ עיקר כתובה ותוספת לכ"ע לא טרפא ממשעבדי לכב"ד כמתני' ר"פ מי שהי' נטוי כנ"ל ופריך הש"ס אי ככתובה שגובה אמם שויוה לכב"ד א"כ לטרפו ממשעבדי את הכל ומשני ירתון תנן עש"ה כנ"ל. צ"א ע"ב רש"י ד"ה מצוה וכו' משום כבוד אביהם אלא שאין לב"ד לכופן וכו' אלא מצוה דרבנן בעלמא עכ"ל והוצרך רש"י לפרש הכי משום דק"ל מאי קאמר הני קמאי מצוה עבדיתו השתא בדין קטריף ואטו מצוה לאו דינא הוא והל"ל כיון דמצוה לפרוע א"כ אידי ואידי הב' זוזי וקטינא דארע' דבע"ח הוא ולמה חלקינהו מהדדי לכן פי' רש"י ההבדל דזוזי שלהם הוא ומצות כיבוד דאו' הוא על יורשים גופייהו שהם לא יזלזלו בו אבל שאחרים לא יקראו אותו לוה רשע וכו' אין זה בכלל כיבוד דקרא רק מצוה דרבנן שלא יגרמו לו בזיון ואין כופין ע"ז לכן אמר מצוה עבדיתו אבל קטינא דארעא בדין קטריף ר"ל אף ע"י גבי' ב"ד ופי' רש"י שנכסי הלוה נשתעבדו ר"ל לכן ב"ד כופין אותם שאינו שלהם אלא של אביהם ולאביהם היו כופים אותו למעבד מצוה כמ"ש בש"ס בהדיא לעיל משא"כ מטלטלין דיתמא נינהו ולא משתעבדי לבע"ח רק מצוה דרבנן כנ"ל, אמנם תוס' לעיל פ"ז פליגי על רש"י בטעמא דמלתא והק' עלי' דהא מצוה לקיים נמי דרבנן וקיי"ל בגיטין דכופין היורשים לכן פי' דה"ט במטלטלין אין כופין משום דמצות כיבוד מתן שכרה בצדה ואין ב"ד מוזהרין עלי' ע"ש וא"כ ממילא גם הא ק' על רש"י דפי' טעמא משום מצוה דרבנן הוא ות"ל א"נ מצוה דאוריי' הוא אין כופין משום דשכרה בצדה, ולענ"ד גם רש"י כתוס' ס"ל דמשום דשכרה בצדה הוא דאין כופין אבל ס"ל בכיבוד דרבנן ליכא מתן שכרה בצדה כיון שאינו בכלל כיבוד דקרא לא כתוב עלי' שכרה וא"כ כופין אף בדרבנן כמו מצוה לקיים לכן פי' רס"י משום הא גופא דה"ל דרבנן וכעין דאו' תיקון כמו דבכיבוד דאו' אין כופין ה"נ בכיבוד דרבנן לא חמיר טפי מכיבוד דאו' ולק"מ, ועונ"ל ב' קושי' תוס' על רס"י באופן דגם רש"י ס"ל כתוס' ומ"מ תוס' הק' שפיר דהנה רמב"ן בתשו' סי' פ"ח מביא בשם ירושלמי דאין ב"ד מוזהרין וכו' ר"ל אין נענשים אם נמנעו אבל אם רוצים כופין והרשות בידם וכ"פ רמ"א בחו"מ סי' צ"ב והש"ך וסמ"ע שם בסי' ק"ז פליגי דסמ"ע כתב בשם תוס' ורא"ש דפליגי ע"ז וס"ל אין רשאים לכוף והש"ך כתב דחיפוש ולא מצא בתוס' כן אלא העלה דכ"ע מודים בזה ע"ש ולפענ"ד יגעתי ומצאתי תאמין כי הדין עם הסמ"ע דלכאורה ק"ל לרמב"ן הנ"ל מסוגי' הכא שמחלק אביי בין מצוה לדין במטלטלי מצוה עבדיתו וקרקע בדין טריף והיינו כנ"ל משום דאין כופין וכו' על כיבוד ששכרה בצדה והרי רשאים לכוף וא"כ ת"ל דכולי זוזי וארעא בדין קטריף שהרי יכול לכופו ולמה לו לומר מצוה עבדיתו דמשמע לולי כן שעשו מעצמם איהו לא הי' יכול לכופן ונ"ל שזה הי' ק' לי' לרבינו רש"י משום דס"ל נמי כרמב"ן כנ"ל לכן מחלק רש"י