חידושי מהרי"א על כתובות קכז

לטעמם למה הוצרכו לזה בתי' הש"ס לומר דכגביו והחזירה לו הוי ונ"ל אי משום באים עלי' מב' צדדים זהו מן הנשואים דוקא אבל אי כגבוי דמי אף במן הארוסין חייב אף לר"ת כיון דק' ור' נעשה נדוני' אף דליכא שאר נדוני' ולכן צריך לה"ט דעדיפא ואם כן לכ"ע תקשי אף לרמ"א בסי' ק"ס וסייעתי' שפסקו כר"ת הל"ל אפי' יבמה מארוסין. ונ"ל לתרץ דלכאורה קשה טובא לתי' א' בתו' ד"ה מאן וד"ה והא בעי' וכו' דקושי' הגמ' הוא לב"ה דלא כגבוי דמי ומשני דיבם כאחר דמי ואם כן חשיב כאלו גבתה וכו' כמ"ש תוס' ד"ה והא בעי' וכו' ודף פ' ד"ה יורשי וכו' ותמוה דהרי לב"ה קיימינן דל"ל כגבוי דמי ואף דיבם כאחר דמי ונתנה לגבות מחיים דיבם אבל עומד לגבות מ"מ לאו כגבוי דמי ונ"ל טעמא דב"ה דלא כגבוי דמי משום דמ"מ יכול לומר אשתבע לי דלא פרעתיך ומי יימר דמשתבע ולא הוי עומד לגבות בבירור אם כן מה"ת דא"צ בעל השטר שבועה מודה ב"ה דכגבוי דמי (וכן צ"ל לפמ"ש תוס' סוטה כ"ה ע"ב טעמא דב"ה משום מי יימר דמזדקקי לי' תלת' לב"ד לגבות ע"ש אם כן לר' אחא בר יעקב בסנהדרין ג' והכי פסק הר"מ שם דד"ת חד נמי כשר מודו ב"ה דמה"ת כגבוי דמי ועי' שעה"מ פי"ג מא"ב נראה דאשתמיטתי' דברי תוס' דסוטה הנ"ל דהרי הדיוטות ה"ט רק דא"א דליתי בהו חד דגמיר וכשירים לד"מ ולדעת הב"ח אפי' גמיר ממש לא בעי' אפי' א' מהם ולכ"ע מיהת סבר לא בעינן רק גמיר א' מהם ועי' בש"ך חו"מ סי' ג' סק"ב ומ"מ כתבו תוס' מי יימר, איברא הרשב"א והנמ"י שמביא שעה"מ שם ע"כ פליגי על תוס' הנ"ל ע"ש ולדידהו צ"ל כתירוצי הנ"ל מי יימר דמשתבע כנ"ל) ואם כן לשיטת ר"ת דקבורה משום נצ"ב וכבר כתבו תוס' יבמות ל"ח סוף ע"א דא"ץ שבועה על נצ"ב כיון שהם בעין והכי קיי"ל בש"ע א"ה ריש סי' צ"ו ועי' אחרונים שם א"כ א"ש למסקנא כגבוי דמי אף לב"ה אמנם לשיטת רש"י דהכתובה הוא נדוני' והרי ע"ז צריכה שבועה ומסתמא עדיין לא נשבעת א"כ הרי קיי"ל לאו כגבוי דמי וצ"ל שהיורשים כבר נשבעו שלא פקדנו וכו' כנ"ל אמנם נ"ל בארוסה דוקא דממ"נ קשה כיון דכתובת ארוסה לכ"ע דרבנן כמ"ש הפלאה בכ"מ וממ"נ אי הלך אחר דרבנן הרי צריכה שבועה ולאו כגבוי דמי ולא נעשה נדוני' כדי לחייב ליורשי הבעל לבד בקבורה ואי הלך אחר דאו' דא"צ שבועה הרי מה"ת ליכא ק' ור' כלל אמנם בנשואה נ"ל הפך אחר דאו' וכגבוי דמי לענין קבורה אוקמוהו אדאו' ואם כן הרמב"ם והמחבר שהשמיטו הא דבעי' שכבר נשבעו היורשים וזהו בנשואה דוקא אבל בארוסה דוקא אחר שבועת יורשיה חייב היבם לכן השמיטו דין דארוסה נמי, איברא ז"א דהר"מ והמחבר נמי ס"ל כתובה דרבנן אף בנשואה עי' ב"י וב"ש סי' ס"ו ועוד בדכתב בה כתובת ארוסה נמי דאו' הוא ועי' פ"י גיטין לה מזה ואם כן הדק"ל. לכך נ"ל דוקא אי מטעם כגבוי דמי חייב היבם לקוברה אזי בעינן אחר שנשבעו היורשים שלא פקדנו דאל"כ לא הוי כגבוי אבל אי מטעם דבאים עלי' משני צדדים הוא דחייב א"צ לשבועת יורשיה כמובן ואם כן חדא מתורץ באידך כיון שהשמיטו הר"מ והמחבר דיבם חייב דוקא אחר שבועת יורשיה עכ"ל דאין חיובו משום כגבוי דמי אלא באים עליה משני צדדים דכיון דיבם כאחר דמי נתנה כתובה לגבות אף דלאו כגבוי דמי וכיון דה"ט ממילא בארוסה דל"י באים עליה משני צדדים כמ"ש תוספות בעי' שבועה דוקא לכן לא כתבו רבותא זו דיבמה מן הארוסין נמי חייב משום דאין שוים בדינם ולא מלתא פסיקא הוא בארוסה אלא אחר שנשבעו יורשיה שלא פקדנו וכו' דוקא וא"כ כיון דלשני הטעמים נ"מ בתרתי לטעם כגבוי דמי אפי' במן הארוסין נמי חייב אבל בעי' אחר שנשבעו יורשיה דוקא ולטעם דבאים עלי' מב' צדדים נהפוך הוא אף בלא שבועת יורשיה חייב היבם לבד אבל מן הנשואין דוקא ולא בארוסה ואם כן נ"ל דשני הטעמים להדדי בעי' למסקנא וה"פ משום דבאים עליה משני צדדים תו א"צ שבועה וממילא אף לב"ה כגבוי דמי כיון דיבם כאחר דמי וא"צ שבועה וא"ש שלא כתבו דבעי' שבועה וגם רבותא דארוסה. ועפי"ז ניחא נמי דק"ל לכאורה לשיטת רש"י דאף בארוסה מבעי' לי' אם כן כי פשיט הש"ס עדיין מנ"ל בנשואה דלמא דוקא בארוסה שהיבם לבד יורש נדוני' דהיינו ק' ור' ולא יורשיה דהרי לית לה נצ"ב לכן היבם לבד חייב אבל בנשואה שגם יורשיה יורשים נדוני' דיחלוקו שניהם חייבים בקבורה ולאביי א"ש דפשיט לי' ממתניתין וסיפא דומי' דריש' אלמנה נזונת וכו' דבנשוא' מיירי אבל ר' עמרם דפשיט מברייתא ק' דלמא בארוסה דוקא מיירי ולפמ"ש א"ש דבארוסה הרי בעי' דוקא אחר שנשבעו יורשיה כנ"ל וברייתא סתמא קאמר יורשי כתובת' חייבי' כנ"ל ודוק, ואין להק' להפוסק' בסי' ק"ס דנפלו לה נכסים תחת בעלה אף בנכסי מלוג יחלוקו ומכ"ש להפוסקים דכל הפירות של הבעל והיבם בכה"ג ועיין בר"ן וב"ש סימן ק"ס שם אם כן מאי פשיט הש"ס ממתניתין ובריית' דלמא התם כה"ג מיי' אבל אבעי' הוא כה"ג דמתני' שנפלו לה כשהיא ש"י שפיר יש לומר יורשי האשה בנ"מ הן חייבים בקבורתה נ"ל דלק"מ דאם כן משום נכסי מלוג הוי החיוב ולא הנ"ל יורשי כתובתה אלא יורשי הנ"מ ועיין במהרש"א. בתשו' רמ"א סימן צ"ג מובא תשו' רשב"א בשם בעל העיטור דנדוני' נתנה לגבות מחיים וכן מטין דברי הר"ם בפי"ו מאישות וכן הוא דעת השואל שם אבל הרמ"א כתב דדעת בעל העיטור נדחה מכל הפוסקים וגם דברי הר"ם ביאר ה"ה שדעתו ככל הפוסקים עש"ה באורך ולענ"ד תלי' באשלי רברבא וגם נ"ל להפוסקים דנדוני' נמי לא נתנה וכו' ע"כ מוכח דאפי' נ"מ נמי לא נתנה לגבות וכו' והנה הרמ"א הוכיח בראי' מברייתא בסוגי' דהכא שאלתי את סומכות הרוצה שימכור בנכסי אחיו וכו' ואם איתא דיכולה אשה לעכב על הבעל