חידושי מהרי"א על כתובות קיח

הנכסים בירושה אבל אם אחרים נתנו לה מתנה או מצאה מציאה ליכא למימר בהו חזקת אותו השבט וא"כ מתני' דר"פ אלמנה בעבדי צ"ב ועבדי מלוג מיירי בכה"ג דליכא חזקת השבט וה"ל נצ"ב בחזקתו טפי מנ"מ אבל הכא מיירי שנפלו לה בירושה והרי"ף כתב במשנה דר"פ שנפלו לה נכסים ר"ל בין בירושה בין במתנה והתויו"ט בר"פ כ"כ והביא עצות מרחוק ונעלם ממנו דברי הרי"ף במקומם שכ"כ וא"כ כיון שנכלל בנצ"ב גם אותן שקיבלה במתנה דל"ל בהו חזקת השבט ובה"ג מודה רש"י דלכ"ע בחזקת יורשי הבעל הנצ"ב לפי שבחזקתו היו לענין אחריות אבל נ"מ אף בכה"ג כיון שהגוף שלה יחלוקו כב"ש ולכך נקטו ב"ש יורשי הבעל עם יורשי האב שהוא מלתא פסיקא אבל נצ"ב לא הוי מלתא דפסיקא דיחלוקו אלא בירושה דוקא ולא בנפלו לה במתנה. באופן אחר נ"ל לתרץ דהק' תוס' יבמות ל"ח וב"ב קנ"ח למ"ד דא"א מוריש שבועה לבניו א"כ א"א לומר כלל בחזקת יורשי האשה ותי' במת פתאום כי התם שנפל הבית עלי' ליכא חשש צררי וא"צ שבועה ע"ש וק"ל עדיין במתניתין דהכא דקתני מתה משמע דשומרת יבם שבעלה מת על מטתו כדרכו דאיכא חשש צררי הדק"ל ות"ל דא"א מוריש שבוע' לבניו אמנם תוס' לטעמם הרי ס"ל הכא לכ"ע בחזקת יורשי הבעל אבל לשיטת רש"י קשה וגם לשיטת תוס' לאו מה"ט הוכיחו דלא כרש"י ועוד הרי גם לתוס' צ"ל לכ"ע הא דלא כללינהו לנצ"ב בהדי כתובה משום דר"ל טעמא משום דנכסים בחזקתן ועיקר הקושי הנ"ל הוא רק ל"ל טעמא ות"ל דא"א מוריש שבוע' וכו' וא"כ הדק"ל הכא גם לתוס' ונ"ל הרי כתבו תוס' ביבמות וב"ב שם דלב"ש שטר העומד לגבות כגבו דמי א"צ שבועה להחזיק וכה"ג מוריש א"ש אבל לב"ה ק' ע"ש ונ"ל הא דכצ"ב ה"ל שטר העומד לגבות וכגבוי דמי היינו דוקא בנכסים ששמה לו בכניסתה בדמי שוויין ופחתו פחתו לו וצריך לשלם לה כשעת השומא שהכניסה לו דאחריות דאתי מעלמא קיבל עלי' אבל הכניסה לו עבדים והזקינו שהוא פחת דממילא ולא סגי בלא פחת זה ובכל יום שמזקינים אינם ראוים למלאכ' יותר בפחתים פחת זה ודאי אחריות דממילא לא קיבל עלי' וברשותה הן נפחתים בזקנה ואינה שמאתן לו כלל בדמי שוויין כשעת שהכניס' לו אלא ביציאת' נוטלתן כמו שהן משום שבח בית אבי' כמ"ש במתניתין לעיל ואם כן ליכא למימר כה"ג שטר העומד לגבות כגבוי דמי כיון שבכל יום נפחתים והולכים ע"י זקנה דממילא וכיון שכן ע"כ מודה רש"י בעבדי צ"ב אף מיד התם בחזקת יורשי' משום דמת פתאום הכא מודה בחזקת יורשי הבעל משום דא"א מוריש שבוע' לבניו דל"ל שטר עומד לגבות כג"ד וא"ש מתני' דר"פ אלמנ' עבדי צ"ב יאכלו בתרומ' דמודה רש"י בעבדים וגם קושי' א' מיתרצא כיון דמתני' כולל גם עבדים ולכ"ע ל"ל יחלוקו בהם משום דא"א מוריש שבוע' לבניו לכן נקטו יורשי הבעל עם יורשי האב מלתא דפסיקא אף בעבדים דע"כ תוס' ס"ל בנ"מ א"צ שבוע' מדלא הקשו על נ"מ ולכ"ע ועי' לקמן מזה. באופן ג' נ"ל לתרץ קושי' א' דתוס' ואדרב' נ"ל הכרח לשיטת רש"י והוא דז"ל רס"י שם במתני' ד"ה בכתובתה בנדוני' שהכניסה לו ושמאתן לו וכו' ורשאי להוציאם עכ"ל והמ"ל פכ"ב מאישות דין ט"ז כתב ע"ד רש"י הללו וז"ל וצ"ע דלכ"ע אינו רשאי למוכרם עכ"ל וכתב עלי' המגיה עי' בפ' אלמנה לכ"ג ס"ו ע"ב ברש"י וברא"ש שם עכ"ל ור"ל דהתם פליגי בי' אמוראי ולחד מ"ד יכול למוכרם דמייתי התם ת"כ דרבי יודא המכנסת שום לש ימכור ופי' רש"י שאם יגרשנה תטול כליה ע"ש ועדיין תמוה הרי הש"ס פסק התם הלכתא בהדי' הלכה כר"י וא"י למוכרם ולמה א"כ פי' רש"י שלא כהלכה ומה גם דמאי בעי רש"י בזה במתני' הכא דלא מיירי מזה, ונ"ל דרש"י דייק וכ' ורשאי להוציאם ול"כ ורשאי למוכרם וזה ברור כי במעות ל"ל בי' ל' מכיר' רק ל' הוצא' ובמטלטלין ל"ל בי' לשו' הוצא' אלא ל' מכיר' וא"כ כוונת רש"י על נצ"ב שהכניס' לו ממון ורשאי להוציאם דל"ב בי' משום שבח ב"א ודברי רש"י כהלכ' ולכ"ע והוכרח רש"י לפרש כן אי משום דעל הרוב סתמא דמלתא מכנסת לו בנדוני' ממון וגם על ממון שייך לשון ושמאתן לו שכ' רש"י ר"ל נגד מה שקיבל עלי' אחריותו וכן מבואר בלשון רש"י במתני' יבמות ס"ו במתניתין דר"פ אלמנ' דשייך לשון שומת נדוניא גם בממון מה"ט ע"ש ויותר נ"ל דק"ל עוד לשון רש"י במתניתין כאן ד"ה ובנכסים הנכנסים וכו' הן נכסי מלוג שאין שמין אותם עלי' ואינו רשאי להוציאם אלא משנכנסת לרשותו נכנסין עמה וכשהיא יוצאת יוצאין עמה ותמוה למה חזר ושנה לשון המשנ' שציין עלי' כמובן ונ"ל דהי' ק"ל לרש"י כיון דקיי"ל הלכתא ביבמות ס"ו כמ"ד לא ימכור נצ"ב א"כ מ"ש דקרי מתניתין לנ"מ בשם בפ"ע נכסים הנכנסים ויוצאין עמה לאפוקי צ"ב והא נצ"ב נמי נכנסים ויוצאים עמה מקרי ונ"ל לכאו' משום דנצ"ב מיהת בדיעבד מהני המכיר' כמ"ש הרמב"ם פכ"ב מאישות דין י"ו הנ"ל משא"כ בנ"מ המכר בטל לכן נקראים אלו נ"מ טפי בשם זה נכסים וכו' היוצאים עמה ולרש"י נ"ל תי' זה לדוחק לכן ס"ל לרש"י דה"ט משום דמתניתין רצה לכלול בנצ"ב אף ממון (ובמד' אי' למה נקרא הממון בשם נכסים על שתן נכסין מזה ונגלון לזה) כהוראת שם נכסים לפימ"ש במדרש וגם מסתמא אף ממון מכנסת לו בנדוניא וממון רשאי להוציאם דייקא לא מקרי נכסים היוצאים עמה ולא נכנסים עמה לפי שהן באחריותו אבל נ"מ אף אם הוא ממון אינו רשאי להוציאם דייקא כיון שאין באחריותו אלא היא תלקח בהם קרקע והוא יאכל פירות לכן נקראים שפיר נכנסים ויוצאים עמה כנ"ל בפשוט כוונת רש"י כנ"ל אבל יותר נ"ל חדא מתורץ באידך עפ"י קושי' תוס' דיבמות וב"ב הנ"ל למ"ד בחזקת יורשי הבעל עכ"ל הא דלא כייל להו בהדי כתוב' משום דרוצה ליתן טעם לפי שהי' בחזקתו לאחריות משא"כ בכתובה הטעם פשוט יותר והק' ל"ל ה"ט ות"ל דא"א מוריש שבועה לבניו ותירץ התוס' ביבמות ל"ח סוף ע"א דמיירי במטלטלין דאיתנהו בענייהו דהרי אינו רשאי למוכרם כמ"ש יבמות ס"ו ואותן נוטלת