חידושי מהרי"א על כתובות קג

ע"ה מסיק כן לאמת דמהתם ילפינן בעלמא וקושי' תוס' תירצו יפה עש"ה וא"כ רי"ו ואנן דקיי"ל דגם כולל ע"י עצמו אמרינן עכ"ל דילפינן מקרא דנזיר דאי מחלב נבלה וכו' דלמא באיסור הבא מאיליו דוקא כיון דיש סברא לחלק בינייהו וע"כ בהא גופא פליגי רי"ו ור"ל מהיכא ילפינן כולל דמהני וא"כ לרי"ו קשה סוגי' דנזיר ס"ב ודברי תוס' הנ"ל כקושי' אמ"ו ועכ"ל דגם לבטל שעבוד מהני כולל למ"ד דמהני כולל ע"י עצמו וקושי' הגמ' הכא לר"ל הוא ומשום דה"ל כולל ע"י עצמו וא"כ הוכיח הרמב"ם דעתו דק"ל קושי' אמ"ו מאי פריך הש"ס הא שפיר חל ע"י כולל ול"ל דלא אמרינן כולל להפקיע שעבוד דא"כ תקשי סוגיא דנזיר כקושי' אמ"ו הנ"ל ועכ"פ כנ"ל דתלי' זה בפלוגת' דרי"ו ור"ל בשבועות כ"ד ומהיכא ילפי' כולל וכנ"ל, אמנם לכאורה ק"ל טובא על הש"ך והאחרונים כולם בחו"מ סי' ע"ג בנדון דתשו' הרא"ש וכו' אם קדם חוב שמעון לשבועה אינו חל דה"ל כבטל המצוה ותמהו כולם אמאי לא אמרינן דחל ע"י כולל ולהט"ז הנ"ל מאי קושי' הרי ל"א כולל להפקיע שעבוד ונ"ל דטעם הוא משום דעל כל העולם שפיר חל דה"ל אוסר פירות שלו על חברו אבל לבעלה ל"ל כולל דה"ל אוסר פירות חברו על חברו וזהו בקונם תשמישי ע"כ העולם משא"כ בחוב בנדון דסי' ע"ג הנ"ל שפיר אמרי' כולל דהרי גם בהא דחל השבועה על חובות שילוה אחר כך ג"כ הוי להפקיע השעבוד ומ"מ חל אמרינן שפיר כולל וכמובן, והגאון אבדק"ק פ"ב נ"י השיב לי כי אף אם חל השבועה לא מופקע השיעבוד דשבועה הוא שלא ימכור כדי לפרוע חובו אבל הב"ד יורדין לנכסיו לפרוע חובותיו ע"כ. המרדכי בר"פ מביא פלוגת' הר"י והר"ח שבתוספת אם יוציא דמתני' פירושו כופין או לא ע"ש שכתב על דברי ר"י וז"ל וכ"פ רש"י פ"ד דגיטין ואשקלה גיטא בע"כ כי הוא מהנך דיוציא ויתן כתובה עכ"ל וכונתו על גמ' דגיטין דף ל"ג ע"ב ול"ד ע"א וכ"כ התשבץ חלק ב' סי' ס"ח ראי' זו מרש"י בגיטין הנ"ל, אבל היותר תמוה למה הוצרך להביא ממרחק לחמו ה"ל טפי להביא מלשונות רש"י במתני' בשביל תשמיש אין לנו לכופו להוציא וכו' ועוד הרבה במתני' ובגמ' פי' רש"י כן דמשמע דעתו דיוציא במזונות פי' כופין ונ"ל דהנה לא נתפרש דעת הר"ח איך ס"ל בפלוגת' רש"י ותוס' בפי' מלהנות לו במתני' אם תשמיש בכלל או לא ונ"ל להוכיח דהר"ח ע"כ כר"ת ס"ל בהא לפמ"ש תוס' לתרץ לשיטת הר"ח ההיא דהחולץ משום דהתם מונע ממנה כל עניני אישות ודאי כופין ע"ש וא"כ לרש"י אי מלהנות לו כולל גם תשמיש רק שאינו חל והיינו בנשואה אבל לתי' ב' דבגמ' דמיירי מתני' בהדירה כשהיא ארוסה אזי חל גם על תשמיש וא"כ מונע הוא ממנה כל עניני אישות וגם הר"ח ע"כ מודה דיוציא פי' כופין ובהא ודאי לא פליגי התירוצים בגמ' בפי' יוציא דמתני' וא"כ תקשה על הר"ח וע"כ לא ס"ל כרש"י בפי' מלהנות לו, אמנם רש"י לטעמי' עכ"ל אפי' לשיטת ר"ח נמי לתי' ב' דגמ' פי' יוציא הוא בע"כ וא"כ י"ל רש"י לטעמי' דוקא הוכרח לפרש יוציא דכופין לתי' ב' דגמ' דוקא אבל להלכתא דקיי"ל כתי' א' אינו מוכרח איך ס"ל לרש"י לכן מייתי המרדכי מדברי רש"י שלא במקומו דפי' ודאי אליבי' דהלכתא כתי' א' דבגמ' כאן ומ"מ פי' יוציא כופין וע"כ ס"ל כהר"י כנ"ל ודוק, ועיין במרדכי פרק הבע"י סוף סי' כ"ו וז"ל אבל המדיר וכו' עד מ"ש כדפי' ר"י, ובעל מחנה אפרים בחי' סביב הרי"ף כתב עלי' וצ"ע דר"י אית לי' דכופין בשוטים ועיין בפ' המדיר וצ"ל ר"ח ועי' תשב"ץ ח"ב סי' ס"ח. גמרא וכה"ג לאו שליחותי' קעביד והתנן וכו' כל השומע קולי וכו' ותמה מכאן הב"ש סי' קמ"א סקכ"ז על תי' א' דתוס' בגיטין ס"ו שתי' לחלק בין מודר הנאה להתם דאע"ג דשלוחו הוא מ"מ כיון שלא צוה לו לעשות לא קמהני לי' א"כ מאי פריך ש"ס הכא והניח בצ"ע ובמח"כ לא דק דדוקא במודר הנאה שרי לחברו לתרום תרומותיו משום דלא מהני לי' בזה כיון שתורם משל בעל הכרי משא"כ במדיר את אשתו מלהנות לו ואמר כל הזן אינו מפסיד כיון דשלוחו הוא בכה"ג אסור לפרנסה דהא ודאי נהנית היא משלו וכאילו מפרנסה בעצמו הוא דשלוחו כמותו שוב מצאתי בתוס' בנדרים שם שחילקו בעצמם כן שהקשו מסוגי' דהכא דמסיק מי קאמר יזון הרי דאילו בלשון צווי הוי אסור במודר הנאה והרי כל הרוצה לתרום יתרום לשון ציווי הוא ותי' לחלק כנ"ל ע"ש וזהו ג"כ כונתם כאן. ועוד י"ל דלכאורה תמי' לי גם לתי' השני בתוס' גיטין שם לחלק בין כל השומע ובין כל הרוצה עי"ש א"כ מ"פ ש"ס הכא הרי כל הזן הוי כמו כל הרוצה, ונ"ל דצריך להבין סברא לחלק בזה דהא א"נ אמר כל הרוצה לכתוב וכו' כוונתו נמי רק כל השומע קולי דאילו אחר ודאי לא יכתוב דאפי' אומר אמרו לסופר וכו' פסול ונ"ל למסקנא דשמעתין דה"ט דשלוחו הוא משום דאמר יכתוב בלשון ציווי וזהו אם אמר כל השומע קולי אבל אם אמר כל הרוצה לכתוב יכתוב לאו לשון ציווי הוא דגם בלא ציווי ואמירתו הרוצה לכתוב יכתוב והוא אינו יכול לעכב בדבר וא"ש תי' התוס' וזהו למסקנא דהכא אבל לס"ד דלא מחלק בין לשון ציווי ליתא לתי' התוס' ופריך שפיר, וא"כ גם תי' ראשון דתוס' נ"ל דדייקו בלשונם אע"ג דשלוחו הוא לא מקרי מהני לי' כיון דלא צוה לו לעשות היינו נמי דוקא למסקנא דהכא דאילו לא צוה לא נעשה שלוחו כלל י"ל אע"ג דצוה ואמר יתרום והוי שלוחו כיון דלא צוה לו לא מהני לי' אבל לס"ד דמקשה דאע"ג דאמר כל הזן אינו מפסיד שלוחו הוא ל"ל לא מהני לי' כיון דלא צוה לו לעשות דהא נעשה שלוחו אע"ג דלא אמר כלל בלשון ציווי וא"כ פריך הש"ס שפיר ומתורץ תמי' הב"ש ודוק. דף ע"א תוס' ד"ה ואי אמר וכו' והא דאמר בפרקין נודרת וא"מ תצא בלא כתובה אבל מקיימת לא וכו' ונ"ל לתרץ דהנה עוברת ע"ד שמפסדת כתובתה אף למ"ד כתובה דאורייתא