חידושי מהרא"ל על הש"ס רה

לצדי ר"ה כו' עכ"ל. ולא ניחא להו למימר דבקרן זוית מסתבר טפי לחייבו מבצדי ר"ה וקמ"ל דאפי' קרן זוית אינה כר"ה דאם קרן זוית עדיפא מצדי ר"ה מנ"ל דאתי לרבו' קרן זוית ופליגי רבנן אר"א אפי' בקרן זוית דעדיף דאפושי פלוגתא ל"מ וע"כ לא פליגי אלא בצדי ר"ה אבל בקרן זוית גם רבנן מודו דהוי כר"ה אע"כ דקרן זוית גרע מצדדין, אח"כ ראיתי ברמב"ם פי"ד דין ד' שכ' וכן קרן זוית הסמוכה לר"ה והוא המקום שמוקף ג' מחיצות והרוח הרביעית ר"ה כגון מבוי שאין לו לחי או קורה עכ"ל. מבואר מדבריו דמפרש באמת קרן זוית היינו מבוי וקמ"ל אפי' פתוח לר"ה אלא שה"ה פי' שם קרן זוית המוזכר ברמב"ם כפרש"י ואולי טעות הוא ברמב"ם שלפנינו וצריך לומר לכן המקום וכו' ולנוסחא דידן ברמב"ם קשה למה ליה לר' יוחנן לומר טעמא דלא ליהוי כר"ה פשיטא הא בב' מחיצות ס"ל לר' יהודה דהוי כרה"י ורבנן בג' ודאי לא הוי ר"ה עכ"פ, וגם קשה לדעת הרמב"ם דג' מחיצות הם כרמלית וג' עם לחי הוי רה"י האיך תקנו חכמים תיקון דאתי לידי קלקלה דאילו היו ג' לבדן ל"ה מתחייב המוציא מן המבוי לר"ה וכשעושה לחי מתחייב ואין להאריך בזה ובטא"ח וש"ע סי' שמ"ה סי"ד ברמב"ם מפו' כפי נוסחותינו ברמב"ם

בא"ד ואפי' אית בהו חפופי, ויש לדקדק לפ"ז מנ"ל לר' יוחנן לעיל דמודה בן עזאי בזורק כיון דס"ל דאפי' אית בה חפופי לר"א כר"ה דמי א"כ י"ל טעמא דב"ע משום דלא אשכחן כה"ג דחייב וא"כ אפי' זורק פטור שכן נ' מדברי התו' לעיל דאי טעמא משום דלא אשכחן כה"ג דחייב גם זורק פטור דר' יוחנן ע"כ לא שמיע לי' ברייתא א"כ י"ל טעמא דב"ע לאו משום מהלך כעומד רק משום לא אשכחן כה"ג דחייב וס"ל ג"כ צדי ר"ה כר"ה דמי צ"ע

בגמרא כי אתא רב דימי כו' בין העמודין נידון ככרמלי' וקשה למה לא אמר ר"י דכרמלית אתי לאתוי' בין העמודין, ואפשר דהא דקאמר בין העמודין נידון ככרמלית היינו לרבנן דס"ל צדי ר"ה לאו כר"ה משא"כ לר"א דס"ל כר"ה דמי גם בין עמודין חשיב לר"ה וא"כ לעיל בעי לאוקמא אפי' כר"א ולא מצי למימר בין העמודין, ובזה ניחא דלעיל בבריית' נקט אצטונית דהיינו אצטבא ואמאי לא נקט רבותא טפי בין העמודין נידון ככרמלית ולפ"ז א"ש דברייתא נקטה אפי' לר"א דס"ל צדי ר"ה כר"ה דמי ודוק

בפרש"י ד"ה לבנה סתם לבנה ארכה ורחבה ג' ואין לעבי' שיעור אפשר דרש"י פי' כן היינו משום דמשמע לי' דבעי מקום ד' ולכן פירש דסתמא ארכה ורחבה ג' וא"כ ממילא בטח בצדה מונח למטה מג' ולמטה מג' לכ"ע לא בעי מקום ד' והא דקאמר בפנים פטור היינו אפי' איכא מקום ד' ולזה פי' דאין לעובי' שיעור וא"כ א"צ לומר דרש"י כהריב"א ומיושב מה שהוקשה למהרש"א ממאי דכ' התו' לעיל לפרש"י איירי בדבילה שמנה ע"ש, ומ"מ נ"ל ליישב אפי' תימא דהכא א"צ מקום ד' ומטעם שכתבו התו' בשם ריב"א שרואה פני קרקע היינו דוקא הכא דלבנה גופה מונחת ע"ג קרקע ושפיר מקרי מונח ע"ג מקום ד' כיון דלבנה גופה מונחת על מקים ד' אלא דבמונח ע"ג לא אמרינן דהוי חשוב מקום ד' כיון שמונח על דבר שמונח ע"ג קרקע כיון שאין רואה פני קרקע משא"כ הכא שרואה פני קרקע וגם מודבק בלבינה שמונח ע"ג קרקע הוי כאלו גם אותו דבר מינח ע"ג קרקע ומונח שפר באויר מקום חשוב משא"כ לעיל בזיז שהזיז עצמו אי לא שדינן ליה בתר עיקרו אינו מונח ע"ג קרקע כי אם באויר לא מקרי מקום חשוב אי לא שדינן ליה בתר עיקרו שהזיז גופו אינו מונח במקום חשוב כנ"ל ודוק ומיושב ג"כ קושית הר"י בתוס' מהא דלעיל

בתו' ד"ה אי לימא כו' פרש"י כו' וק' לר"י כו' עכ"ל. ונ"ל ליישב פרש"י דהא בלא"ה יש לתמוה מה"ת נימא הכי דדוקא באיכא מחיצה עשרה ליהוי כרמלית ולכן נ"ל דהכא לא איירי רק לענין לטלטל בתוכה וס"ל בהך ס"ד דודאי לעיל דנקט ים ובקעה וכרמלית ולעיל מקשינן אטו כל הני לאו כרמלית ואף דמשני דאתי' לקרן זוית מ"מ מה חילוק יש בין ים ובקעה ואמאי קרי דוקא לזה כרמלית ואף דאין זה קושי' לפי האמת במסקנא י"ל דבס"ד ס"ל דיש חילוק דודאי שייך אפי' בבקעה וים שאין להם מחיצות לגזור להוציא מהם לר"ה ולהכניס לרה"י כיון שהם מקומות מוחלקין יתכן הגזירה בהם אבל לטלטל בתוכן יותר מד"א אין לגזור כיון דמדאורייתא מקום פטור הוא ולא מיחלף בר"ה רק בכרמלית שמוקף מחיצות שאין מוקפין לדירה דמן התור' רה"י הם שפיר יש לגזור לטלטל אפי' בתוכה אלא ד' כיון דליכא דיורין לא משמע שהוא רה"י ויבאו לטלטל משם לר"ה ואף דבפחות מי' לא גזרינן היינו משום דפחות מי' לא הוי רה"י מן התורה אפי' אי מטלטלין מהם לר"ה לא הוי איסורא דאורייתא כיון דלא הוה רה"י ונמצא דדוקא לענין לטלטל בתוכה הוי מ"ד דבפחו' מי' מטלטלין בתוכה אבל לרה"י או ר"ה ידע דאפי' ליכא מחיצות אסור לטלטל שנראה כרשויות מוחלקין וא"כ לק"מ מים ובקעה, וגם מר' יוחנן לעיל לק"מ דאדרבא דוקא משום דהוי רה"י גזרו לטלטל בתוכה ופרש"י ברור ונכון

ע"ב בתוס' ד"ה ואם, ק' לריב"א מ"ש מסוכה כו' עכ"ל. לפמ"ש הטור סי' תרל"ג דבסוכה לא מהני גם בפחות מג' לענין שיוכשר המקום שאין בו י' טפחים וכ' בט"ז הטעם כיון דפחות מי' דירה סרוחה מיקרי לא מהני להכשיר א"כ י"ל בשלמא הכא מהני לענין שיהי' חורי רה"י ומיחשב כולה רה"י משא"כ התם כיון דהמקום שאין בו י' פסול א"כ יש הפסק בין הדפנות לתוכה במקום פסול אלא דפחות מג' חשיב כלבוד והוי כאלו הוא הדופן עצמו משא"כ ביותר מג': גיטין פרק השולח דף מז ע"ב

בגמ' המוכר שדהו לפירות פרש"י דמיירי בזמן שאין היובל נוהג. ולכאורה י"ל דמיירי ביובל ראשון כדלקמן דלכ"ע בסתמא מביא וקורא ובזה ניחא דמוכח כרב חסדא דביובל ראשון מביא וקורא דאל"כ מאי פליגי לפירות הא בלא"ה כל מכירה לפירות הוא אלא דרש"י לשיטתי' שפי' לקמן יובל ראשון שבאו לארץ ולכן דוחק לי' לאוקמה ביובל ראשון, מיהו לשיטת הרמב"ם דבכל יובל ראשון מביא וקורא א"כ שפיר י"ל דמוכר שדהו לפירות מיירי בכל יובל ראשון

שם איתיבי' ר"י לר"ל ולביתך מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא. התמי' מבוארת דהא קנין פירות דבעל אינו אלא דרבנן, והתוס' תירצו דדרך נשים לזכות פירות לבעל ורש"י פי' שהכניסה לו אשתו לפירות ואפשר לומר דקשי' לי' לרש"י למה אשמועינן דוקא באשתו הא הוי מצי לאשמועינן בלא"ה שאר קנין פירות שהוא כקנין הגוף, ולזה י"ל דס"ל לרש"י בשאר מקנה פירות דקל ה"ל דבר שלא בא לעולם ולא קני משא"כ באשתו אם התחייבה א"ע להכניס לו פירות קרקעה מחוייבת היא אף דהוה דשלב"ל כמו שהוא הדין לדעת הרמב"ם בדבר שאינו קצוב דבדברים הנקנין באמירה משתעבד א"כ י"ל הה"ד דשלב"ל וא"ש דקמ"ל באשתו דוקא מיהו הרמב"ם כ' דבעינן שיהא דברים שיהו ברשותו ועיין אה"ע סי' נ"א ס"א בב"ש ס"ק ד', מיהו י"ל בפשיטות דבעלמא בעינן קנין גמור ומקני לי' דקל לפירותיו והה"ד שדה לפירותיו משא"כ באשתו אפי' פוסקת עמו סתמא שתכניס לו הפירות קני דאע"ג דבעינן שיהי' ברשותו מ"מ כשפסקה לו הפירות הוי כמו דקל לפירותיו אפי' בסתמא דבדברי' הנקנין באמיר' משום חיבת אחתוני ודאי דעתה על אופן המועיל שיהי' כמו דקל לפירותיו ולהכי אשמועינן קרא באשתו וא"ש, וכבר עלה בדעתי ליישב דודאי בעלמא אפי' שליח הי' יכול להביא רק שאין יכול לומר האדמה אשר נתת לי וא"כ י"ל דקרא קמ"ל בבעל דמביא בשביל אשתו מאחר דאין אשתו מקפדת באכילת הבעל את הפירות ואף שעיקר הפירות הם שלה מ"מ אפי' שליח הי' יכול להביא רק שא"י לומר האדמה אשר נתת וא"כ הבעל שיש לו שייכות בגוף הקרקע שהרי אם ירצה למסור זכותו שיש לו בירושה בטובת הנאה אם תמות היא קודם וירשנה הי' יכול למכור זכות שיש לו בגוף הקרקע וא"כ שפיר י"ל שמביא וקורא עכ"פ דאף שהפירות לא הי' שלו לגמרי מ"מ לא גרע מה שמביא בשליחותה וגם יש לו שייכות בגוף הקרקע שהרי יכול למכור הזכות שיש לו בירושה וא"כ שפיר יש לו שייכות בגוף אלא דמ"מ מקשי שפיר למ"ד קנין פירות לאו כק"ה דמי א"כ מה שיכול למכור הקרקע אם יירשנה לא מקרי קנין הגוף שהרי תחזור לו ביובל וא"כ לא הוי רק קנין פירות וליתה לקנין הגוף וא"כ פריך שפיר למה יביא וא"ש. אלא דיש לפקפק בזה דמ"מ לא שייך שיביא בשליחותה דהיא גופה אינה קוראת כמו שכתב רש"י לקמן והיא במשנה דביכורים ומ"מ יש ליישב ודוק ועמ"ש בסמוך

בתוס' ד"ה ולביתך וי"ל דרך נשים כו'. לכאו' משמע לי מדברי התוס' אע"פ שלא זיכתה בפירוש מכל מקום כיון דדרכה של אשה שלא להקפיד על אכילת פירות שפיר יכול להביא ביכורים עבורה אלא דמ"מ פריך שפיר אי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא