חידושי מהרא"ל על הש"ס רג

ותירוץ אביי מוכרח כמ"ש התוס' לעיל ד"ה הי' קורא א"כ איכא סתמא אחרינא כבן עזאי וא"כ י"ל דסתמא דערובין עדיף דמתוקם בהדיא כב"ע משא"כ בפ' המצניע דלא דייק רק מדיוקא בעלמא וזה אינו מוכח כ"כ די"ל דתנא לא איירי בפלוגתא אלא די"ל עוד דהא בפא"ט מבואר דמקשינן אר' יוחנן דאמר הלכה כדברי האומר כזית מסתמא דמתני' אף דסתמא מסייע ליה ג"כ פירשו רש"י ותוס' דקשיא ליה מאי אולמי דהאי סתמא מהאי סתמא וצ"ל לפי דברי ר' יוחנן היכא דאיכא תרתי סתמי הוה ספיקא איזה סתם עיקר ולא הי' לו לפסוק הלכה בבירור דמשמע אפילו ללקות על האוכלה ומספיקא לא מחייב מלקות וכה"ג נ"מ טובא, עכ"פ מוכח מהתם היכא דאיכא תרי סתמא לר' יוחנן הוה ספיקא וא"כ לק"מ דכאן נמי איכא תרי סתמי וא"כ הוה ספיקא לר' יוחנן ולה"ק לעיל דפטור מחטאת היינו משום דמספיקא לא חייב חטאת וכאן נמי אמר דמודה בזורק דחייב בודאי וגם לא הביאו רק להורות דבזורק איכא חיוב ודאי ולק"מ על הרי"ף ודוק, ומה שתמה בספ"י למאי נ"מ הביאו הרא"ש והרי"ף דליכא נ"מ רק לענין חיוב חטאת לפמ"ש התוס' לעיל דנסתפקו לבן עזאי אפי' עומד לפוש חייב תוך ד"א וכבר כתבתי לעיל דבהנחה גמורה מודה ב"ע דמבטלת עקירה א"כ הא דקמ"ל בפ' מי שהחשיך באין עמו נכרי ולא חמור מוליכו פחות פחות מד"א ולבן עזאי א"א רק שיעשה הנחה גמורה בנתיים משא"כ לרבנן סגי בשיעמוד לפוש ונ"מ טובי וכמו כן לענין קוץ בר"ה דמוליכו פחות פחות מד"א לבן עזאי צריך לעשות הנחה גמורה משא"כ לרבנן ל"צ רק שיעמוד בנתיים ולק"מ וגם נ"מ בגונב כיס בשבת דלרבנן אמרינן הגבהה צורך הוצאה ופטור אם לא בההיא גוונא דמוקמינן פ' א"נ משא"כ לב"ע בכל גווני חייב ועיין מ"ש בספרי פ' א"נ שם ישוב ג"כ לדברי הרי"ף ובמ"ש ארווח לן דקשה טובא לפי שיטת הראשונים בדעת הרי"ף דפסק כב"ע תקשי מתני' דמי שהחשיך דמניחו על החמור ופריך בגמ' הא מחמר ומסיק דמניחו עלי' כשהיא מהלכת ופריך הא א"א דלא קיימא ואיכא עקירה והנחה ומסיק מניחו עליה כשהיא מהלכת וכשהיא עומדת נוטלו ממנה, וקשה דאפי' ס"ל להרי"ף דלב"ע מעביר ד"א לא סגי במהלך ולא עמד ואף דהתוס' נסתפקו לעיל בזה להרי"ף פשיט' ליה דגם לב"ע לא מחייב בלי עמידה וכן מוכח ממימרא דרב אדא גבי חבילה שרץ עמה עד שמגיע לביתו ולדברי הרי"ף שפוסק כב"ע ומ"מ פסק דרץ עמה וקשה נימא בסוף ד' הוה כמונח א"ו צ"ל דפשיטא ליה דבעי עמידה ממש ולא סגי במהלך מ"מ הא דנותנו עלי' כשהיא מהלכת קשה מה הועיל בזה הא מהלך כעומד דמי והוה עקירה אף במהלך כדמוכח בפא"נ וע"כ הא דמניחו עליה כשהיא מהלכת היינו כרבנן דלא אמרינן מהלך כעומד וא"כ תקשי דהרי"ף גופי' הביא התם הך מילתא דנותנו עליה כשהיא מהלכת אכן למאי דפרישית א"ש דהרי"ף סבירא ליה דספיקא היא ולחומרא חיישינן לדבן עזאי ורבנן וא"כ התם ודאי אפי' לב"ע כיון דנוטלו ממנה כשהיא עומדת והיינו כשרואה שהבהמה רוצה להעמיד עצמה בטרם שתעמוד עמידה גמורה נוטלו ממנה רק לכתחילה מניח עליה כשהיא מהלכת לחוש לרבנן דס"ל מהלך לאו כעומד דמי אך זהו דחוק דפשטא דש"ס משמע דכשעומדת ממש נוטלה הימנה וא"כ קשה טובא אם הלכה כב"ע מה מועיל בנותנו עלי' כשהיא מהלכת דכשעומדת אח"כ איכא עקירה והנחה והוי מלאכה גמורה ול"ל דס"ל לענין ד"א בר"ה לא אמרינן מהלך כעומד כיון דמתחייב על אד"א ולא חשוב כמונח דהא כבר הוכחתי לעיל דקלוטה אמרינן גם בד"א בר"ה לענין שלא צריך עקירה ומ"ש ד"א או קלוטה לכ"ע ולפמ"ש בחדושי לכתובות לדברי מהרש"א טעמי' דב"ע ניחא אלא שדחיתי שם סברת מהרש"א ע"ש

והנראה לי ליישב דברי הרי"ף דבלא"ה לישנא דר"י דמודה ב"ע בזורק לכאורה לא קמ"ל מידי דפשיטא אי מהלך כעומד זה לא שייך בזורק, ואף דיש ליישב זה מ"מ קשה מ"ש לעיל וגם דחוק דר' יוחנן לא ס"ל כב"ע ולכן נראה דודאי ר"י לשיטתי' אזיל דהא בלא"ה הוי מצינן לפרושי טעמ' דב"ע משום דלא אשכחן כה"ג אלא דלא משמע ליה דפליגי אי אשכחן כה"ג בס"ד ולכן מפרש טעמא דב"ע בפשיטות משום מהלך כעומד דמי וכדכתבו ג"כ התוס' לעיל או כמ"ש לעיל דגם לענין לא אשכחן כה"ג דמחייב שייך לישנא דמהלך כעו"ד דזהו הסברא שיש לפוטרו במהלך בנתיים במקום פטור דכיון דאלו עמד שם הי' פטור א"כ הי' יכול להוציא אח"כ לר"ה ע"י העמידה ולכן גם במהלך המקום מפסיק ואף דבמעביר ד"א נמי אילו עמד שם תוך ד"א הי' פטור ואפ"ה חייב היינו משום דאפי' עמד תוך ד"א ואח"כ העביר להשלים לד"א הוי מקום חיוב עכ"פ ונמצא דכשעמד נשלמה עקירה ראשונה ומתחלת השניה רק דפטור משום שלא העביר השיעור משא"כ במקום פטור אילו עמד שם הי' יכול לבטל ההוצאה לגמרי שאף אם העבירו אח"כ כמה וכמה תו ליכא עקירה וזהו בכלל דברי הש"ס דלכ"ע מקום חיובא הוא ומבואר למעיין וא"כ י"ל אף דלא חשיב מהלך כעומד לענין שיהי' עקירה גם בהילוך מ"מ במקום פטור שהלך בינתיים אינו מתחייב על ההליכה יותר מאילו עמד שם שהי' יכול לבטל המלאכה שלא יהי' לה התחלה אח"כ כדפרישית אלא דבש"ס מסיק דאשכחן כה"ג לכ"ע והיינו באיכא חפופי כדמסיק מיהו ר' יוחנן לשיטתי' אזיל לפמ"ש התוס' לקמן דף צ"ז דס"ל דר"א פליג אפי' איכא חפופי וא"כ מצינן למימר בפשיטות דב"ע כר"א ס"ל דצדי ר"ה כר"ה דמי ואפילו באיכא חפופי לר' יוחנן וא"כ י"ל דבהא גופי' פליגי דלב"ע דס"ל כר"א פטור משום דלא אשכחן דחייב כה"ג ורבנן ס"ל כרבנן דצדי ר"ה לאו כר"ה דמי ולהכי אמר שפיר דמודו בזורק כיון דלא שייך ה"ט שהי' יכול להעמיד עצמו שכבר יצא הדבר מידו וא"כ גם ב"ע לא ס"ל מהלך כעומד לענין שתהי' עקירה גם במניח עליו דרך הילוכו וסוגיא דפ' אלו נערות היינו לרב אחא דבאיכא חפופי כ"ע מודו וא"כ ע"כ ב"ע ס"ל מהלך כעומד והנחה ממש איכא וכן מוכח שם דהא מסיק התם דאתי' כר"א דצדי ר"ה כר"ה דמי וקשה לפ"ז מנ"ל לב"ע דס"ל מהלך כעומד דהא איכא למימר משום דלא אשכחן כה"ג דחייב כיון דמסיק דאתי' כב"ע וכר"א משמע דב"ע כר"א ס"ל ג"כ בצדי ר"ה וע"כ הסוגי' שם להאי שנוי' דבאיכא חפופי גם ר"א מודה ולכן צ"ל דב"ע ס"ל מהלך כעומד ממש משא"כ לר' יוחנן ודאי י"ל לשיטתי' דבהא גופי' פליגי כיון דב"ע כר"א לא אשכחן כה"ג דחייב ומ"מ בזורק מודה ב"ע מטעמא דפרישית וזהו נכון, ומיושב מה שהקשו הראשונים על הרי"ף מר' יוחנן לעיל אלא דלפ"ז צ"ל דהרי"ף פסק כר"א בצדין ובאמת שכן משמע מנוסחא שהביא בעל המאור והרא"ש פ' כל גגות דמפרש לר"א ע"ש וכן לקמן הביא מילתא דר' יוחנן לא נצרכא אלא לקרן זוית ולרבנן מאי קמ"ל הא אפי' צדין לא הוי כר"ה כמ"ש התוס' לקמן אלא דר' יוחנן גופי' ס"ל כר"א ובהכי ניחא נמי מאי דפסק ר' יוחנן כב"ע אף דסתמא פרק המצניע דלא כוותי', ולפמ"ש א"ש דלר' יוחנן דמפרש דפלוגתייהו תלי' בצדי ר"ה א"כ הוי בעירובין דסתמא בתרא כב"ע והוי מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם דבתרי מסכת' אין סדר למשנה א"כ לא ידעינן האי סתמא עיקר משא"כ בחדא מסכתא וכיון דחזינן דאיכא מחלוקת ואח"כ סתם אמרינן דהאי סתמא דפ' המצניע נשנה מקמי סתמא בתרא דעירובין וא"ש כל דברי הרי"ף ודוק היטב. ומ"מ התמי' קיימת על הראשונים שלא הרגישו על הרי"ף מההוא דפ' מי שהחשיך. ובאמת נראה יותר לדעת הרי"ף שלא בא לפסוק כב"ע רק לאשמועינן דס"ד גם לרבנן זורק פטור דזריקה לא הוי במשכן כדמשמע בר"פ הזורק וכדפרישית בכמה דוכתי וקמ"ל דמ"מ זורק חייב אפילו לב"ע והיינו משום דזורק. פשיטא לן בלא"ה מסברא דלא פטור משום דמפסיק כרמלית דלא מקרי הפסק רק הליכה

דף ז ע"ב ואמאי קרי ליה גמורה כו' אבל לזרוק מודה לי'. לפ"ד הרמב"ם פי"ז משבת דין ט' דס"ל דג' מחיצות נמי לא הוי רה"י מן התורה אם אין לחי ברוח רביעית א"ש הסוגי' בפשיטות דקאמר דוקא ד' מחיצות הוי רה"י אבל אפי' ג' לא הוי רה"י לחייב הזורק לתוכן אבל לדעת רוב מפרשים שהביא המ"מ ג"כ דג' מחיצות נמי הוי רה"י לזורק לתוכה א"כ מאי פסקא דברייתא ממעטא דוקא שתים ולא ג' דחריץ וגדר הם ד'. והנראה לענ"ד בזה דבלא"ה נדחקו רש"י ותוס' בל' גמורה שלא נתפרש יפה בלשון הש"ס ולכן נלע"ד לפרש בפשיטות והוא דודאי ברייתא אתא לאשמועינן בזהו מיעוט רשות שאינו רשות יחיד ובודאי לשון גמורה מתפרש בפשיטות שזהו גמורה שאפי' לטלטל בתוכה מותר משא"כ [ג] מחיצות אף דהוי רשות היחיד מן התורה מ"מ מדרבנן אין מטלטלין ולא הוי גמורה אלא דממילא שמעינן דע"כ זהו לא אתא למעוטי ג' מחיצות דממילא נשמע ממילת גמורה לחוד דבפחות מד' אין מטלטלין מדרבנן ואי הך מילתא לחודא אתי לאשמועינן ה"ל למיפתח בברייתא איזה רה"י גמורה והוי ידעינן דתחות מד' מחיצות אינה רה"י גמורה אע"כ אתי לאשמועינן דזהו רה"י