חידושי מהרא"ל על הש"ס רב

משא"כ הכא אי מנח ליה ברה"י בפנים אין שום מקום חיוב עליו שעדיין לא התחיל החיוב כלל כיון דברה"י אפי' מעביר כמה אמות פטור ועיקר החיוב בא על פסיעה אחרונה שיוצא משם לר"ה וכבר נפסקה העקירה הראשונה בטרם שהתחילה ההוצאה משא"כ במעביר לא נפסקה העקירה כ"א אחר שהתחילה ההעברה וע"כ כה"ג נמי לא הוה מצינן לאוכוחי ממשכן דאולי לא הי' חיוב ההוצאה רק בפסיעה אחרונה שהיא מרה"י לר"ה והיינו דלא מייתינן מידי דהוה אמעביר כמה אמות ברה"י ואח"כ יצא לר"ה דלא פשיטא לן גם הך מילתא מטעמא דפרישית די"ל דרה"י נמי מפסיק בין עקירה להנחה אלא דמ"מ הך מילתא פשיטא לן בכל דוכתי דבמוציא מרה"י לר"ה אפילו הלך כמה אמות ברה"י חייב וגם ב"ע לא יחלוק בזה וגם אי פליג ה"ל למיתני במוציא מרה"י מזוית זה לזה ואח"כ יצא א"ו פשיטא דבהא גם לב"ע חייב אפי' לא אשכחן כה"ג וא"כ שפיר נקט טעמא דמהלך כעומד דמי וכיון דמהלך כעומד א"ש הא דחייב אף בהלך הרבה ברה"י דאין ההילוך מפסיק בין עקירה להנחה דאפסיע' בתרייתא נמי חייב כיון דמהלך כעומד דמי וא"כ י"ל באמת לבן עזאי טעמא משום דלא אשכחן כה"ג דחייב היינו מהאי טעמא גופי' דמהלך כעומד דמי ולכן אף דברה"י אין ההילוך מפסיק וחייב מ"מ בכרמלית פטור משא"כ לרבנן דס"ל מהלך לאו כעומד קשי' לן היכא אשכחן שלא יהא ההילוך הפסק, כנ"ל והוא נכון וברור ודוק

בא"ד אם חייב לכ"ע אפי' עמד לפוש תוך ד"א כו' עכ"ל. הא דלא מספקא להו אפי' נח ממש תוך ד"א כיון דעמידת גופו כהנחת חפץ דמי נראה דפשיטא להו דהנחה ממש מבטלת העקירה כיון שראוי להיות מונח שם לעולם כבר נתבטלה העקירה ראשונה וכדמשמע לקמן דף י"ז ע"ב דגזרו בי"ח דבר על מי שהחשיך בדרך שלא יוליך כיסו פחות פחות מד"א ובי"ח דבר ליכא מאן דפליג ואם איתא לבן עזאי לא משכחת להו דאפי' נח ממש נמי חייב לב"ע, א"ו הנחה ממש מהני לבטל העקירה גם לבן עזאי ולא נסתפקו רק בעומד לפוש וא"כ י"ל דקודם שגזרו הי' מניחו ממש וזה גם לב"ע מבטל העקירה וכמו לר"ע בנח ממש מבטל העקירה דאל"כ גם במעביר לר"ע לא תבטל ההנחה העקירה כיון דהוי כמונח ואף דלענין מוציא אינו חייב בנתן לתוך ידו היינו דידו בתר גופו גרירא משא"כ אם מעביר גם לר"ע שייך קלוטה והוה כמונח וא"כ לא משכחת שיוליך פחות מד' אמות ולכן פשיטא להו להתו' דהנחה ממש ודאי מבטלת העקירה לענין שיצטרך אח"כ ד' אמות מחדש כנ"ל בכוונת התוס' ונסתלק קושית מהרש"א ודוק ועיין בסמוך

בא"ד וכן קלוטה לר"ע אפי' קלטה אחר כו' עכ"ל, וקשה דלקמן בפ' הזורק מבואר דמרה"י לר"ה ועבר ד' אמות בר"ה דלר' יהודה חייב שתים משום הוצאה ומשום זורק ד' אמות בר"ה וכיון דאמרינן לענין עקירה בד' אמות קלוטה כ"ש לענין הנחה דלעיל בכולה סוגיא פשיטא לן עקירה דבעי' חשובה טפי מהנחה, ונראה ליישב דדוקא בהנחה מספקא לן כיון דאמרינן ע"כ לענין ד' אמות לא חשיב קלוטה כמו שהונחה וא"כ בליכא הנחה ממש אין לחייבו דממ"נ אם אתה חושב כמי שהונחה לא העביר ד"א דהוי כהונח חוץ ד' אמות ואם אי אתה חושב כמו שהונחה א"כ הרי לא נחה והוי תרי חומרי דסתרי אהדדי משא"כ התם מיד כשיצא לר"ה אמרינן כמי שהונחה לענין שיתחייב על ההוצאה וכשנקלט ד' אמות בר"ה מיד שהתחיל החיוב ד' אמות פסק דין קלוטה כמו שהונחה רק דין מעביר יש עליו וחייב דהתם י"ל דמיירי באיכא הנחה ממש ולענין שנאמר כמי שהונחה קודם שהתחיל החיוב דהא ודאי אמרינן וזה ברור, ועפ"ז אמרתי ליישב פרש"י לעיל דף ד' ע"ב שפירש הא דזרק ונח ע"ג זיז כ"ש איירי בד' אמות ולא פירש בזורק מרה"י לר"ה ולפ"ז א"ש דקשי' ליה למאי דמשמע לעיל בס"ד דרבי ס"ל קלוטה ובגיטין פ' הזורק איכא אמוראי דס"ד באמת כן לרבי וקשיא ליה למה נקט זיז כ"ש הא אפי' קלוטה ס"ל כהונחה ואפי' כ"ש לא בעינן ולכן פי' דאיירי לענין ד' אמות ולענין ד"א לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה ובעי הנחה ממש וא"ש ודוק, ומ"ש דר"י לית ליה דב"ע יתבאר לקמן בס"ד

דף ו' בד"ה מדה"ל למינקט המוציא כו' עד סוף דיבור, ולענ"ד י"ל לפמ"ש התוספות לעיל דנסתפקו לבן עזאי במעביר דגם לב"ע בעי הנחה א"כ י"ל כפמ"ש התו' לעיל דהא דנקט לב"ע טעמא דמהלך כעומד היינו אפי' אשכחן כה"ג דמחייב והיינו לפי המסקנא דב"ע מודה בזורק א"כ י"ל דנקט מעביר היינו אפילו לב"ע דבמעביר גם לב"ע בעי הנחה וא"כ נקט מעביר דבהאי טעמא סגי גם לב"ע לחייב זורק ולדידי' ל"ל מוציא דבמוציא א"צ הנחה כלל דמהלך כעומד ושפיר הוי מתחייב אפסיעה אחרונה דה"ל עקירה והנחה משא"כ במעביר דגם לב"ע בעי הנחה וא"ש, אמנם נ"ל לפרש בל' הש"ס דלהכי נקט תרתי מעביר יותר מד"א והדר נקט מעביר מתחילת ד' לסוף ד' היינו משום דעיקר קושיין היכא אשכחן כה"ג משום שלא עשה מלאכתו בב"א שהרי הפסיק בין עקירה להנחה ובעי לאתויי מעיקרא ממעביר דכל היכא דלא מנח ליה פטור נמצא שקודם ההנחה לא מיקרי מלאכה ואפ"ה אי מנח ליה חייב ולא חשבו ההילוך הפסק בין עקירה להנחה ודחי הש"ס דלא שייך למיקרי הפסק רק כשאינו עוסק במלאכה משא"כ מעביר עסוק הוא במלאכה רק שלא נגמרה עד ההנחה וכל שעסוק במלאכה שההילוך עצמו מכלל המלאכה ולכן לא שייך שיפסוק והדר מייתי ממעביר מתחלת ד' לסוף ד' אע"ג דאי מנח תוך ד' פטור נמצא שאין הנחה לבדה גורמת החיוב וגם ההעברה של ד"א ג"כ אינה גורמת החיוב ותרתי בעינן הנחה וד"א וא"כ עכ"פ ה"ל לאחשובי תוך ד"א כמקום פטור לגמרי כיון דמחוס' הנחה וגם השיעור חסר משא"כ אי הוי אמרינן דמעביר ד"א לא בעי הנחה פשיטא לן דלא דמי דשפיר מקרי מקום חיוב שהרי התחלת המלאכה הוא ההעברה והעברה עצמה מכלל המלאכה אבל כיון דחזינן במנח ליה תוך ד' פטור וגם אחר ד' בלי הנחה פטור וא"כ בתוך לא מקרי מקום חיובא כלל דאי מנח לי' התם פטור ואי לא מנח ליה כלל פטור משא"כ אי הוי אמרינן במעביר ד' דלא בעי הנחה כלל פשיטא לן דלא דמי לההוא דרבנן דהכא איכא תרתי דאי לא מנח ליה כלל פטור וגם אי הוי מנח לי' במקום פטור נמי הוי פטור ודחי דהתם כיון דמקום חיובא הוא שפיר מקרי עסוק במלאכת ההעברה דלגבי אחרינא מקום חיובא הוא ושפיר מקרי עסוק במלאכה רק שחסר לו השיעור משא"כ בשעה שהולך בסטיו לא מקרי עסוק במלאכה כלל דמקום פטור הוא ודוק. ובזה מיושב מה שדייקו התוס' ממוציא ומושיט דרך למעלה מי' דהתם כיון דבהכי חייב רחמנא שפיר מקרי עסוק במלאכה שהרי אם מעביר כל הד' בדרך זה חייב משא"כ במקום פטור לא מקרי עסוק במלאכה כלל כנ"ל ברור

גמרא אלא מידי דהוי אמוציא דרך צדי ר"ה, ויש לדקדק לפמ"ש התו' לקמן דף ז' דבקרן זוית אפי' לר"א דס"ל צדי ר"ה כר"ה דמי בקרן זוית מודה וא"כ אמאי לא קאמר מידי דהוה אמוציא דרך קרן זוית, ועלה בדעתי לומר דדוקא צדי ר"ה משמע לן דהוי במשכן בין אופני העגלות אבל התוס' כתבו דדרך בית שיש לפניו צדין וא"כ טפי ה"ל קרן זוית דג"כ דרך בית להיות בקרן זוית והוה א"ש אפי' לר"א דס"ל צדי ר"ה לאו כר"ה דמי עמ"ש לקמן דצדין שכיחי טפי בבית מקרן זוית

גמרא א"ר יוחנן מודה ב"ע בזורק ויש לדקדק כיון דר' יוחנן ודאי לא שמיע ליה האי ברייתא מדאמר לה מסברא דנפשי' וקשה מנ"ל לר"י דב"ע לא ס"ל כר"ע דקלוטה כמ"ש דמיא דבשלמא בלא"ה לא קשי' מנ"ל לר' יוחנן דמודה בזורק די"ל דס"ל בפשיטות טעמא דבן עזאי משום מהלך כעומד דבלא"ה אין טעם לפוטרו די"ל דאשכחן כה"ג דחייב אבל אכתי מנ"ל דב"ע לא ס"ל כר"ע דקלוטה כמי שהונחה דמי' וא"כ הוה כאלו נח בכרמלית ופטור ומזה הי' אפשר לסייע לשיטת הרי"ף שהביא דברי ר' יוחנן והבינו הראשונים ממנו שפסק כב"ע מדמפרש ר' יוחנן דבריו ולפמ"ש י"ל דעיקר ראייתו דמנ"ל לר' יוחנן דב"ע לא ס"ל כר"ע דקלוטה כמו שהונחה דמיא ולכן ס"ל דר"י אמר כן אליבא דנפשיה דס"ל כב"ע בהא דמהלך כעומד דמי וקמ"ל דבזורק מודה דלא תלי טעמא משום דלא אשכחן כה"ג ונפטור גם זורק ולא קאמר רק דב"ע מודה דזורק אינו כמונח אבל אם נימא דלא אמר רק לפרש דברי ב"ע מנ"ל דלא סבר כר"ע או כר' יהודה לקמן פ' הזורק דס"ל קלוטה אלא דהקדמונים הקשו על הרי"ף דר' יוחנן גופי' לא ס"ל כב"ע דהא אמר לעיל המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם והוציאם פטור מוכח דלא ס"ל כב"ע ובאמת הי' נ"ל לקיים ליישב שיטת הרי"ף דהא בלא"ה סתם מתני' פרק המצניע דלא כב"ע כמ"ש ג"כ בספ"י ור' יוחנן ס"ל הלכה כסת"מ אך נראה דבערובין דף צ"ח מוקמינן סתמא דמתני' דהי' קורא בספר על האסקופה דמייתינן נמי לעיל ומיתוקמא לאביי כבן עזאי דוקא