חידושי מהרא"ל על הש"ס ר

דה"ל כחורי ר"ה כן נ"ל ודו"ק: ובאמת נלע"ד דלפרש"י י"ל דאיירי כשרבים מכתפים על הנוף אלא דלפירש"י בעי מקום ד' ולכן בעינן שדי נופו בתר עיקרו לענין שיהי' חשוב מקום ד' ואיירי שהנוף גבוה ט' ולכן א"א לומר דמיירי כשכולו בר"ה דא"כ אין העיקר מקום חיוב אם הנוף גבוה מן העיקר אין העיקר גבוה ט' ואינו מקום חיוב כלל

דף ה בגמ' וכי תימא ה"נ במקורה כו', ויש לדקדק דממילתא דרב ושמואל גופי' מוכח דליכא ר"ה מקורה דהא כתב התוס' דרב ושמואל דייקו כן מדלא נקט איפכא מרה"י לרה"י ור"ה באמצע ואי איכא ר"ה מקורה מ"מ הוי מצי למינקט מרה"י לרה"י ונימא דאיירי בר"ה מקורה, ונראה דבלא"ה יש להבין מי הכריח לרשב"א לומר דדייק ליה מדיוקא דאכתי תיקשי מנ"ל דחייב שתים לרבי א"ו אין זה קושיא כלל דאיכא למימר דהכי גמירי ובפרט דרב ושמואל הוי בדרי' דרבי א"כ י"ל דהכי שמיעא להו מרבי גופי' רק שנמשך מ"ש רשב"א למ"ש אח"כ דסוגיא דגיטין דלא כרב ושמואל ואי גמירי רב ושמואל מרבי גופי' לא מסתבר דאמוראי דגיטין פליגי עלייהו ולכן משמע להתוס' לא דייקו רק מדיוקא ודיוקם אינו רק למאי דס"ל דר"ע ורבנן בקלוטה פליגי וא"כ כיון דנקט תנא דמתני' פלוגתייהו בקלוטה ולא חייש למטעי דפליגי אי ילפינן זורק ממושיט א"כ גם תנא דברייתא הוי ליה לאתנויי בהאי לישנא אלא דרב ושמואל כמסקנא לקמן פ' הזורק דבקלוטה פליגי וא"כ י"ל דאמוראי דגיטין ס"ל דפלוגתא דר"ע ורבנן באמת אי ילפינן זורק ממושיט ושפיר י"ל דרבי ס"ל קלוטה ולא נקט איפכא דא"כ ה"א טעמא דר' כר"ע דיליף זורק ממושיט וא"כ לא מצינן לדייקא מדרב ושמואל הכא די"ל דהכי שמיעא להו מרבי רק דהתו' לא משמע להו הכי מהא דגיטין ולהכי מקשי מהא דרב שמואל בר יהודה וכו' כנ"ל, מיהו לפ"ז א"צ למ"ש תוס' דלרב ושמואל צריך לשנויי משום אינטורי די"ל לדידהו מצי אתי' כר"ע דלרב ושמואל ע"כ בקלוטה פליגי דאל"כ אין מקום לדיוקם ודוק היטב

שם בגמרא והנחה נמי דלמא דפשיט כנפי' כי' ויש לדקדק לפמ"ש התו' בריש שמעתין דחכמים פליגי על אחרים ואי איירי בפשט כנפי' תקשי מ"ט דרבנן דפליגי על אחרים כיון דאיכא מקום ד' אמאי לא יתחייב ואם נימא איפכא דרבנן דאחרים ס"ל דאפי' עקר ממקומו נמי חייב א"ל מאי קשיא להו להתוס' לעיל אדרבא איכא למימר דת"ק דאחרים אית ליה אפי' בעקר חייב דס"ל קלוט' כהונחה דמי ולא בעי הנחה כלל אלא ודאי משמע להו דת"ק פוטר אפי' בעמד וא"כ ל"ל דאיירי בפשיט כנפי' ואפשר לומר דאי איירי בפשיט כנפי' י"ל דטעמא דת"ק משום דס"ל כר' יוסי בר יהודה והוה כנפי' רה"י כמו טרסקל וכמ"ד לקמן לר' יוסי בר"י ולהכי פוטר בכל גווני מיהו למסקנא דמוקי רבא מתני' משום ידו של אדם קשה אמאי פליגי רבנן על אחרים ודוחק לומר דפליגי בזה אי ידו של אדם חשובה דא"כ ה"ל למימר נמי דאחרים הוא כמו ר"ז ועוד אי פליגי ולא ס"ל לת"ק ידו של אדם מנ"ל דאחרים פליגי בזה דלמא איירי בפשיט כנפי' ואפשר דלמסקנא דריב"י לא אמר למטה מי' בלא"ה ל"ל דאיירי בפשיט כנפי' דא"כ אמאי פליגי רבנן דע"כ איירי למטה מי' והא דלא קאמר הא מני אחרים היינו משום דלדידי' דמשני ידו חשובה א"כ י"ל דאחרים ורבנן איירי בלא אחשבי' לידו אבל במתני' דהוה אחשבי' כ"ע מודו דידו חשובה וא"ש מתני' ככ"ע כנ"ל ודוק

בתוס' ד"ה לא עמ"ש בלשון הגמרא בד"ה אמאי חייב כו' שצריך שיקבלנו השני מידו לפמ"ש התוס' לעיל דאיירי שהמושיט עושה כל ההנחה א"כ ע"כ היינו שהמושיט מניח לתוך [ידו] וה"נ הטרסקל שבידו אם כן הוה נמי מושיט לידו דיש לומר מ"מ כיון דהטרסקל פליג רשות לנפשי' לא דמי למושיט שהי' תוך ידו

בתוס' ד"ה כאן כו' וי"ל אין כרמלית בכלים כדפי' רש"י לקמן כו' עכ"ל. אין מדברי רש"י הכרח לענין מה שכתבו התוספות שלא יהא כרמלית בכלים לענין שיהא חייב מן התורה כמו בר"ה גמור דרש"י לא פי' שם רק שלא גזרו רבנן תורת כרמלית לבטולי מתורת כלי אבל לחלק בין כשיש על הדבר שם כלי שיועיל אף מן התורה שיהי' תורת ר"ה עליו אינו מוכרח מדברי רש"י כלל אלא דלפי שיטת התוס' שם יש להוכיח כן וכמ"ש שם בס"ד ועיין בסמוך

בא"ד קשה לר"י מה עלה ע"ד כו' ולא ניחא להו לפרש דס"ד דגם בכלים שייך כרמלית וכמ"ש רשב"א בחידושיו דא"כ ה"ל למימר בפשיטות מודה ר"י למטה מי' דאין כרמלית בכלים. אמנם כן לענ"ד ודאי הא מילתא טעמא בעי דבשביל שיש תורת כלי יתחייב דאם הי' בקעת של עץ הי' כרמלית ובשביל שעשה ממנו כלי נימא שיתחייב וכבר כתבתי דרש"י לקמן אין הכרח מדבריו למ"ש התוס' ולכן נראה לי דריב"י לא אמר גוד אחית מחיצתא רק למעלה מי' דליכא שום רשות על המקום ומקום פטור הוא ולכן יכול להעשות רשות גמור ע"י גוד אחית אבל כשהוא בר"ה גמור לא מהני גוד אחית לבטל ממנו תורת ר"ה ולא תלי מילתא בכלים כלל ויותר נ"ל דהא בלא"ה פשיטא לן דחייב בנתן לתוך ידו בר"ה ולא חשבינן לידו מקום פטור כמו עמוד פחות מד' בר"ה ואפי' לרבנן דריב"י אע"כ פשיטא לן הא מילתא כיון דידו עשוי' להכניס ולהוציא לא מבטלא תורת ר"ה וא"כ צ"ל הא דמקשינן מר"י ב"י מנעץ קנה ולא מפלגינן דהתם הקנה קבועה בר"ה משא"כ הכא הטרסקל בידו ומיטלטל ע"י ידו היינו משום דלענין רה"י גמור לא משמע לן לחלק דפשיטא לן אם יש בידו דבר שגבוה י' דהוי רשות לעצמו משא"כ למטה מי' דלא הוי רשות לעצמו ושני שפיר דלא שייך לומר שיהי' כרמלית דכי היכא דידו גופא לא מבטלא תורת ר"ה כיון דלא הוי רשות לעצמו ועשוי' להכניס ולהוציא הה"ד בטרסקל שבידו ובזה י"ל דבס"ד הוי סבר כי היכא דלמעלה מי' אמרינן גוד אחית לשווי' רה"י ה"נ למטה מי' כיון דאמרינן גוד אחית הוי כרמלית עכ"פ ומיושב קושיית התוס' כנ"ל ודוק היטב

ואיכא למידק אשמעתין אמאי ליכא שום אמורא דלוקים מתני' כר' יהודה לקמן פ' הזורק דף צ"ז ע"ב ולרב יוסף דמתני דרב ושמואל אדרבי יהודה דמחייב שתים מוכח בהדיא דלא בעי לא עקירה ולא הנחה. וצ"ל דרבה גופי' ניחא לי' לא קמא מתני' כר"ע כיון דפשיט לי' דס"ל קלוטה (וא"כ קשה על דברי מהרש"א אמאי לא מספקא לי' דכ"ע ס"ל לא אמרינן קלוטה ומתני' אתי' כר"י דלכ"ע ס"ל קלוטה). ואף דלדברי רב ושמואל הוי ניחא טפי לאוקמא כר"י דמוכח דלא בעי לא עקירה ולא הנחה מדחייב שתים י"ל דרבה לשיטתי' ס"ל דלא מחייב ר"י אלא א' וא"כ צ"ע מ"ש התוס' לעיל ברייתא דבעי מקום ד' כמאן אתיא והיכי קאמר רבה ד"ה חייב וקשה הא לרבה מוכח להדיא דרבנן דר"י לא ס"ל כדמוכח להדיא בהזורק וע"כ הא דאמר ד"ה היינו ר"ע ורבנן ורב יוסף נמי לשיטתי' דלא מחייב ר"י אלא א' וא"כ ניחא לי' לאוקמא כרבי דלר"י יש לחלק בין הנחה לעקירה כמו כן ר"ז דנוי מתני' כאחרים ולא מוקי כר"י היינו ג"כ מטעמא דכתיבנא אליבא דרב יוסף וס"ל ג"כ דלא מחייב ר"י אלא א' עכ"פ לא תקשי מ"ש התוס' מהא דגיטין די"ל דאתיא כר' יהודה דס"ל קלוטה לכ"ע

בפרש"י ד"ה איכפל ליתני כו' פשט כנף בגדו כו' עכ"ל. הא דלא פרש"י בפשיטות ליתני נתן לרשותו של בה"ב או שנטל מרשותו והוציא היינו משום די"ל דקמ"ל דידו הפשוטה אינה לא כר"ה ולא כרה"י וכדאמר אביי לעיל משא"כ אי אמר כנף בגדו נשמע גם זאת ועוד דבזה עוקר וזה מניח לא משכחת שיתן בעה"ב רק בכנף בגדו דליהוי מקום ד' דומיא דחיובו ודוק

בד"ה היכא דאחשבה. זה העושה מלאכה נתכוין לתתה ליד חבירו עכ"ל. ויש לדקדק דאכתי מוכח מעקירות דליכא אחשבי' במה שעקר ונטל מתוך ידו ואפ"ה חייב ונ"ל דכיון דאיכא חשיבותא מעיקרא במה שנטל החפץ לתוך ידו ואחשבי' לידי' וכיון דנקרא אחשבי' לענין הנחה ממילא גם העקירה הוי שפיר עקירה דעקר הדבר ממקום חשיבותו וז"ב

בתוס' ד"ה כשנים פי' כו' או דלמא כאדם א' עכ"ל. לכאורה גם בפרש"י הוא כן ומאי חידשו התו' ונראה דהתו' באו להודיע לנו הגירסא שהיא לא ככתוב בספרים שלפנינו כאדם א' דמי וחייב א"ד כו' דלא משמע להו הך גירסא דקשה כיון דמקשינן בפשיטות מאי קמבעיא לן משמע דפשיטא לן דחייב א"כ הוי ליה לאקדומי בתירוץ הסברא שיש לפטור ולכן גורסין איפכא דס"ד כב' בני אדם דמי ופטור או דלמא כו' ולגירסת ר"ח י"ל איפכא דפריך מאי קמבעי' לי' פשיטא דפטור דכיון דהוא עצמו קיבלה ה"ל כנותן מימינו לשמאלו ומשני שתי כחות כו' מבעי' אי כשני ב"א דמי וחייב כיון דבא בב' כחות או כאדם א' דמי כנ"ל ודוק

ע"ב בתוס' ד"ה וא"ת לרבא כו'. עי' בתו' בערובין דללישנא דסתם כתבי קודש עיוני מעיין בהו ניחא די"ל בשאר דברי'