חידושי מהרא"ל על הש"ס קצט

כדאביי מאי משני אלא הא רבי הא לרב יוסף לא שייך הך תירוצא. ועוד הקשה מהרש"א דקשה לרב יוסף דר' ס"ל קלוטה ל"ל נח ע"ג משהו. ולענ"ד נראה ליישב לפרש"י שפירש זרק מתחלת ד' והתוס' הקשו עליו דל"ל לאביי למימר באילן העומד ברה"י. ונראה לענ"ד דרש"י הוכרח לפרש כן לפי הסוגיא כאן דקשה למאי דס"ל דרבי ס"ל קלוטה תקשי ל"ל כל שהו. וליישב נראה דס"ל דודאי איכא למימר איפכא דדוקא בקלוטה ע"ג אויר ר"ה לא בעינן מקום ד' דכיון דהחפץ קלוט באויר ר"ה ורואה פני הקרקע הוה כמונח למטה ע"ג קרקע ולמטה יש מקום ד' וא"כ י"ל דוקא בחפץ שרואה הקרקע שייך קלוטה. ועיין לקמן דף ז' בתוס' בשם ריב"א שחולק ג"כ בזה וא"כ י"ל דהא דזרק ונח ע"ג זיז כל שהו איירי ששם כלין ד' אמות ע"ג הזיז ולא שייך לחייב מטעם קלוטה כיון שהזיז חוצץ בין הנזרק להקרקע והזיז אין בו מקום ד' לא שייך לחייב משום קלוטה רק דוקא משום דחשבינן הזיז כאלו הי' מקום ד' וא"כ עיקר הרבותא לאשמועינן שדי נופו בתר עיקרו ולהכי נקט בנח ע"ג זיז דמשום קלוטה ליכא לחייב כיון דאינו רואה פני הקרקע דרב יוסף מוקי מתני' כרבי אף די"ל כדאביי מ"מ שפיר הוכיח רב יוסף דרבי לא בעי הנחה ע"ג מקים ד' ול"ק נימא כדאביי דאפי' נימא כדאביי שפיר אתי' מתני' כר' דהא ע"כ ר' ס"ל קלוטה וא"כ הא דבעי הנחה ע"ג משהו היינו משום דאין רואה פני קרקע וס"ל לרב יוסף דודאי אי לא בעי הנחה כלל יש לחלק בין הנחה לעקירה והיינו מטעמא שכתבו התוס' דאל יוציא בעקירה כתיב ולענין הנחה סגי אפי' באויר ואמרינן קלוטה באויר כמונח דמי משא"כ לרבי דבעינן רואה פני קרקע ע"כ צ"ל הטעם משום דרואה פני קרקע הוה כמונח ע"ג קרקע ושפיר הוי מקים חשוב א"כ תו ליכא לחלק בין עקירה להנחה דשפיר הוי מקום חשוב כיון דכמונח ע"ג קרקע דמי והא דמקשינן לעיל דלמא הנחה הוא דלא בעי היינו משום די"ל טעמא דר"ע דקלוטה לאו כמונח ע"ג קרקע דמי דאפי' אינו רואה פני קרקע י"ל דס"ל דלא בעי הנחה כלל דכל שיצא החפץ מידו חייב אפי' יש כאן דבר פחות מד' מפסיק וגם רבה דמוקי לעיל משום קלוטה היינו משום דס"ל ג"כ דמתני' בענין שהחפץ רואה פני קרקע כמ"ש בתוס' לקמן ולרבי מוכרח מההיא דזרק ונח ע"ג זיז כל שהו דהוי כמונח ע"ג קרקע א"כ תו ליכא לפלוגי בין עקיר' להנחה כדפרישי' ומתני' מצי שפיר איירי בחפץ רואה פני קרקע כמ"ש התוס' לקמן וא"ש הכל על נכון. ולכן נמי למסקנא דש"ס דלא מוכח לרבי מידי דאיירי ברה"י מקורה וכי משני ר"ז אחרים הא הדר פריך דלמא הנחה לא בעי אבל עקירה בעי כיון דלא סבר קלוטה כלל שפיר ס"ל להש"ס לחלק בין עקירה להנחה וזה נכון וברור ודוק היטב ולדברי התוס' צ"ל כמ"ש מהרש"א דרב יוסף גופא לא ס"ל כאביי רק דסתמא דש"ס דחי לדידן דלמא כדאביי ולשון הש"ס דחוק לפירושו ועוד קשה לי דא"כ ל"ל לאתויי דאביי הא בלא"ה אמרינן לקמן דרב חסדא כרבי משמע דס"ל בס"ד דטעמא דרבי משום רה"י ואיירי ברה"י דוקא אבל בר"ה בעי ר' מקום ד' וא"כ הוי מצי לדחויי בפשיטות דלמא הנ"מ ברה"י. ולכן אפשר שגם לדברי התוס' יש לפרש כעין מאי דפרישית לשיטת רש"י דלמאי דמוכח דסבירא ליה לרבי קלוטה כמו שהונחה דמי' א"כ ל"ל למינקט ונח ע"ג זיז כ"ש לינקט רבותא טפי אפי' עבר דרך זיז כ"ש אמרינן קלוטה כמו שהונחה. דהא כתבו התוספות לקמן דמשום רבותא דרבי נקט לה אע"כ איירי שגם בעיקרו אין בה ד' וס"ל דלא אמרינן קלוטה רק ע"ג מקום חשוב היינו שרואה פני קרקע משא"כ היכא דליכא ד' לא אמרינן קלוטה אלא דבנח ממש חייב כיון דנח לא צריך מקום ד' דסוף סוף איכא הנחה ובזו אין לחלק בין עקירה להנחה לרב יוסף ולמאי דדחי דאיירי ברה"י מקורה א"כ לא מוכח מהא דרבי מידי די"ל דאיירי שיש בעיקרו ד' כנ"ל ודוק היטב

בתוס' ד"ה באילן הכא בשמעתין כו' אבל קשה אמאי לא משני אביי באילן העומד כולו בר"ה עכ"ל. למאי דפרישית לעיל דף ג' בבעיא דרב בהטעינו חבירו דרש"י ס"ל ידו לא נייח, ואף דבמתני' סגי בנטל מידו היינו משום שהיד והגוף ברשות א' שפיר אמרינן בתר גופו גרירא וא"כ י"ל דס"ל בפשיטות כשהאילן עם הנוף ברשות א' ודאי כיון שיש בעיקרו ד' שפיר ה"ל מקום חשוב רק ברשות שמפריד ביניהם פליגי ולשיטת התוס' י"ל דהא ס"ל בפשיטות דלענין דהוי מקום חשוב שפיר אמרינן דהעיקר מחשיב לנוף אלא דלא פליגי רק דכיון דהנוף בר"ה ס"ל לרבנן דלא מחייב משום זורק מרה"י לר"ה דסוף סוף הנוף בר"ה קחי אבל לענין דעיקר מחשיב ליה לנוף לכ"ע הוי מקום חשוב כנ"ל ודוק ועיין בסמוך

בא"ד ולרשב"א נראה דבר"ה נמי משכחת לה כו' והא דלא מוקי אביי הכי כו' עכ"ל. והקשו בתוס' ישנים דאכתי קשה לוקמה דפליגי בר"ה ורבנן חשבי ליה מקום פטור מאחר דלא שדינן נופו בתר עיקרו, ונדחקו מהרש"ל ומהרש"א ליישב. ולענ"ד כך הוא ביאורן של דברי רשב"א דבלא"ה מ"ש רשב"א דבר"ה נמי בעי ר"ח מקום ד' והיכא משכחת לה דבפחות מד' ברשות הרבים למעלה מג' מקום פטור הוא אלא ודאי איירי שרבים מכתפין עליו ואי בעינן ברשות הרבים מקום ד' כשהוא פחות ממקום ד' הוי מקום פטור ואי לא בעינן מקום ד' חייב דהוי רשות הרבים גמור רק אי בעינן מקום ד' פטור משום דליכא עקירה והנחה ע"ג מקום ד', והשתא י"ל דלא קשיא ליה כלל דלוקמי בר"ה כשרבים מכתפים על עיקרו ואין רבים מכתפים על נופו דמה ירויח בזה דעדיפא לאוקמי ברה"י דא"ש בפשיטות רק עיקר הקושי' לוקמי הכי דמנ"ל לומר דעיקר מחשיב לנוף שהי' מקום פטור בלא"ה וע"י העיקר נעשה הנוף מקום חיוב דמנ"ל סברא זו וכמו כן למאי דמוקי שהנוף בר"ה בשביל שעיקרו ברה"י יעשה גם לנוף דין רה"י שיתחייב כמו זורק מר"ה לרה"י דכיון דחכמים פליגי ע"ז ע"כ אין זה סברא פשוטה ולכן טפי ה"ל לאוקמי כולה בר"ה ולא מחשיב העיקר לנוף רק לענין כשהוא בר"ה בלא"ה מחשיב העיקר לנוף לענין מקום ד' וא"כ ודאי אם נימא דרב חסדא מודה בר"ה דבעי מקום ד' ודאי הוי קשי' מנ"ל לאביי להמציא סברא זו שיתחייב בנח על הנוף שאין עליו מקום חיוב כלל אי לא שדינן ליה בתר עיקרו וטפי ה"ל לאוקמא בר"ה כשרבים מכתפים בין על העיקר בין על הנוף נמצא דהנוף ג"כ ר"ה רק דליכא מקום חשוב לעקירה והנחה ובזו י"ל דס"ל דעיקר מחשיב לנוף משא"כ בשנופו בר"ה ועיקרו ברה"י לא מהני העיקר לנוף דאין על הנוף דין רה"י כלל והה"ד כשרבים מכתפים על העיקר ואין מכתפים על הנוף דלא מהני לאחשובי לנוף שמצד עצמו אין עליו שם רשות הרבים כלל אין העיקר מחדש על הנוף שם רשות אחר שלא הי' הנוף זולת העיקר ושפיר הוי קשיא מנא לן להמציא שיחדש העיקר על הנוף רשות אחר דלמא לא מהני העיקר לנוף רק שיהי' מקום חשוב אבל לפי' רשב"א דר"ח גם לענין רשות הרבים לא בעי מקום ד' והיינו ע"כ כשרבים מכתפים עליו נמצא דאי אפשר לאוקמה כשרבים מכתפים על הנוף דא"כ בלאו הכי חייב דלא בעינן מקום ד' ולא משכחת לאוקמא רק כשרבים מכתפים על העיקר ואין מכתפים על הנוף וא"כ הנוף מצד עצמו אינו מקום חיוב וע"כ צריך לסברא דהעיקר עושה פעולה בנוף לשיהי' מקום חיוב ג"כ וא"כ טפי ניחא ליה לאוקמא באילן שלא יצטרך להאריך ולומר שרבים מכתפים על העיקר ולא על הנוף ודאי ניחא לי' לאוקמא טפי בפשיטות בעומד ברה"י כן נ"ל ברור בכוונת רשב"א אף שלשון התוס' קצר מ"מ ברור דכיון למאי דפרישית ודוק ועיין בסמוך

בא"ד אומר רשב"א הא דנקט כל שהו כו' עכ"ל. ול"ל דכל שהו רבותא דמהני נמי עיקר לנוף לאחשובי' מקום ד' דמילתא דפשיטא היא אי מהני למחשבי' לנוף שעומד בר"ה כרה"י כ"ש דמהני לאחשבי' מקום ד' דזו פשוט לן טפי והיינו כדפרישית בסמוך

בא"ד ורש"י שפירש כאן בשאי אפשר אם לא בדבילה שמינה וטח בצד הנוף עכ"ל. והק' מהרש"ל לפרש"י קשה אמאי לא מוקי כשכולו בר"ה, ולי נראה דבלא"ה מ"ש התו' א"א להעמידו י"ל בפשוט דרש"י פי' כאן כל עץ היוצא מן הכותל קרוי זיז ומאי בעי רש"י בזה אלא נראה דקשי' ליה הך קושי' גופי' לפי שיטתי' היכי משכחת שיהי' הזיז ר"ה ולכן ס"ל לרש"י הכא ודאי אביי לשיטתי' אזיל דס"ל לקמן דף ח' ע"ב דחורי ר"ה כר"ה דמי א"כ י"ל דהזיז לא גרע מחורי ר"ה ושפיר ה"ל ר"ה בפשיטות והתו' שכתבו א"א להעמידה היינו לדידן דקיי"ל כרבא וצריך לפרש הך ברייתא איך משכחת לה שהזיז יהי' ר"ה דלרבא דחורין לא הוו ר"ה משמע לקמן ג"כ דה"ה זיז לא הוי ר"ה וע"כ רבא מוקי לה בדבילה שמינה וטח בצד הנוף דלא משמע להו דלרבא פליגי בדרב חסדא ולרבא באמת מצי איירי בר"ה כדמוקי אביי בעומד ברה"י רק אביי לשיטתי' בלא"ה זיז היוצא מן הכותל ר"ה הוא וא"כ טפי ניחא ליה לאוקמא באילן העומד בר"ה דה"ל שפיר חורי ר"ה משא"כ באינו יוצא מן הכותל רק אילן שעומד בפ"ע בר"ה לא משכחת שיהי' מקום חיוב רק בדבילה שמינה ועדיפא לאוקמא באילן העומד