חידושי מהרא"ל על הש"ס קצח

ולק"מ קושית התוספות דלא אתיא אלא כר"ע דוקא או כרבנן דוקא וקשיא לן שפיר היכא אמר בפשיטות ר"פ הוא ולק"מ ודוק

בא"ד ועוד אור"י דהא דקאמר ד"ה חייב היינו לרבנן כו' דאי סבר כמו שהונחה כו' עכ"ל והלשון דחוק ועוד קשה דבזבחים דף כ"ג קאמר רבה גופי' דלר"ע אויר כמונח דמי ולרבנן לאו כמונח דמי ואף דיש לחלק מ"מ הוי סברות הפוכות וכן הרגיש בזה בספ"י ולדברי התוס' צ"ל דהתם בזבחים קאי לפי האמת דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה פליגי וכן צ"ל הא דאמרינן בפ' מרובה דף ע"ט כמאן כר"ע דאמר קלוטה היינו ג"כ לפי האמת, ולענ"ד נראה בהיפך דהא בלא"ה הקשה מהרש"א לימא רבה ד"ה פטור דלא אמרינן קלוטה והוא דיוק התוס' לעיל ולכן נראה דרבה לשיטתי' דס"ל בזבחים דר"א דס"ל מי חטאת שנטמאו מטהרין כר"ע רבו אמרו דר"ע אמר גבי לגין שהעבירו ע"ג התנור ר"ע מטמא וחכמים מטהרין וס"ל לרבה טעמא דר"ע משום קלוטה הוא דאויר כמונח דמי וכמו שפירשו ג"כ הרמב"ם והברטנורא שם וא"כ משם מוכח דר"ע ס"ל אפי' כשהחפץ בידו נמי ס"ל קלוטה ולפ"ז צ"ל למאי דמוקי רבה כר"ע מתני' ובמתני' מוכח דכשהחפץ בידו לא שייך קלוטה היינו דוקא לענין שבת והיינו משום דאמרינן ודאי קלוטה הוי כמי שהונחה רק כיון דהיד ג"כ באויר הוי כאילו הונח החפץ עם היד למטה וס"ל לרבה אי מוקי כר"ע ע"כ אגד יד שמי' אגד ולכן לא מחייב משא"כ לענין טומאה אם היד עם הכלי מונחים למטה מ"מ מטמא מאויר וא"כ כי אמר רבה ד"ה חייב דלרבנן נמי אמרינן קלוטה ולא תקשי משם דרבנן מטהרין היינו משום דס"ל לרבה דדוקא כשהחפץ בידו לא שייך קלוטה לרבנן ושם איירי שהוא בידו וא"כ גם לרבנן י"ל בקלוטה שיצא מידו אמרינן כמי שהונח וה"ט דלא ילפי זורק ממושיט דבמושיט לא שייך קלוטה משא"כ בזורק הוי כהונחה במקום פטור ומיהו לר"ע דיליף זורק ממושיט כיון דס"ל קלוטה כמי שהונחה דמי' נ"ל דס"ל אגד יד שמי' אגד דא"כ אכתי לא דמי זורק למושיט דבמושיט דאיכא אגד יד לא הונח במקום פטור משא"כ בזורק אי אמרינן כמי שהונחה דמיא הוי כהונח במקום פטור וע"כ ס"ל לר"ע דאגד יד לא שמי' אגד ושפיר דמי מושיט לזורק דר"ע לשיטת' דס"ל גם כשהחפץ בידו שייך קלוטה וגם ס"ל אגד יד לא שמי' אגד וגם רבנן ס"ל קלוטה רק כשהחפץ בידו לא ס"ל קלוטה וכמ"ש התוס' לעיל לר"ע וא"כ לפ"ז כי מוקי טעמא דר"ע משום דיליף זורק ממושיט ע"כ מתני' לא אתיא אלא כרבנן דוקא דהא במתני' מוכח דכשחפץ בידו לא שייך קלוטה ולר"ע אפילו בזה שייך קלוטה לשיטת רבה בזבחים וא"כ ע"כ מתני' כרבנן דוקא וללישנא קמא אתי' כר"ע דוקא ופריך שפיר למימרא דפשיטא ליה והכל על נכון ודוק

בתוס' ד"ה ודלמא כו' וקשה דלמא כו' ועוד דבסמוך כו' עכ"ל. נראה ליישב פרש"י דודאי בשביל זה לחוד ליכא למידק דס"ל לר"ע לחלק בין עקירה להנחה דאדרבא איכא למימר איפכא דפשיטא לי' להתנא דאין לחלק בין עקירה להנחה אלא משום דפלוגתייהו תני לקמן פרק הזורק ובסיפא תני דין מושיט א"כ לפום פשטא דמתני' משמע טפי טעמא דר"ע משום דיליף זורק ממושיט וא"כ ה"ל למיתני חייב שתים דלא נטעי דפליגי בהכי לפי האמת וכדבעי רבה גופי' משא"כ לקמן דאיירי מר"ה לרה"י דלא שייך לומר טעמא דרבי דיליף זורק ממושיט א"כ בשביל הך סברא לחוד דנטעי בין עקירה להנחה י"ל דלא חש לפרושי דס"ל לתנא דברייתא בפשיטות שאין לחלק. ועפ"ז יש ליישב ג"כ קושיא הראשונה דלמא לא מחייב אתולדה במקום אב ולפ"ז ניחא דהא בלא"ה הקשו התוס' לקמן דלמא איירי בנודע לו וחזר ונודע לו ותירצו דא"כ פשיטא, ולכאורה צריך ביאור דלמא הא גופא קמ"ל דלא תימא לחלק בין עקירה להנחה כדמקשינן הכא מיהו נראה דלמסקנא דרב ושמואל דאיירי ברה"י מקורה ואמרינן ביתא כמאן דמליא דמי א"כ תו לא הוו צריכי רב ושמואל לאשמועינן דחייב שתים רק הא מילתא גופא דמחייב אתולדה במקום אב משא"כ הכא אי הוה תני חייב שתים שפיר הוי מצינן לפרושי דאיירי בנודע לו וחזר ונודע לו ואיכא רבותא טובא חדא דלא מפלגינן בין עקירה ואפי' תימא דהתנא ס"ל בפשיטות שאין לחלק וכיון דהנחה לא בעי נשמע נמי לעקירה דהא איכא למימר דפליגי בזורק ממושיט אע"כ דבאמת ס"ל דוקא בהנחה לא בעי אבל עקירה בעי ופריך שפיר, והוכרח רש"י לזה מכח קושית התוס' לקמן דמאי משני רב יוסף על קושיא זו ולפ"ז ניחא דודאי לר"ע אית לן הוכחה מדלא תני חייב שתים אבל בלא הוכחה לא מקשינן הך קושיא כלל ומצאתי שגם בספ"י כ' כזה ולפמ"ש הדברים מבוארים יותר

ועפ"ז נ"ל ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' לקמן ד"ה זרק דמאי תירץ רב יוסף רבי היא הא רב יוסף גופי' אמר התם אנן אדרב יהודה מתנינן לה אבל רבי אינו מחייב אלא א' וא"כ אכתי תקשי דלמא הנחה הוא דלא בעי כו' ואף דלפמ"ש מיושב דלא מקשינן הכי בלא הוכחה מ"מ לשון הש"ס דקאמר אלמא לרבי לא בעי לא עקירה ולא הנחה לא א"ש וגם איך ס"ד דלרבי מחייב הא רבי לא מחייב אתולדה במקום אב ולפמ"ש א"ש ולק"מ דודאי בס"ד דלא ידע דאיירי ברה"י מקורה לא מוכח כלל דמחייב אתולדה במקום אב ואי משום דמחייב י"ל בנודע לו ולא קשי' מאי קמ"ל די"ל הא גופא קמ"ל דלא בעינן לא עקירה ולא הנחה משא"כ לפי האמת דאיירי ברה"י מקורה והכי איירי רב ושמואל ע"כ עיקר מאי דקמ"ל רב ושמואל היינו דמחייב אתולדה במקום אב וא"ש, וגם לדברי התוס' יש ליישב בדרך זה דודאי צ"ל דרב יוסף לא אסיק אדעתיה הא דרב ושמואל דלא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה וא"כ י"ל ודאי מעיקרא שמע דאיכא דאמרי מימרא דרב ושמואל אדרבי ולהכי קאמר רבי היא ולא הוה קשיא לי' מהא דלא חייב רבי אתולדה במקום (אב] די"ל דאיירי בנודע וחזר ונודע ול"ק מה קמ"ל דהא גופא קמ"ל דלא בעי עקירה והא דקאמר אנן אדר"י מתנינן לה היינו לבתר דשמעה דרב ושמואל ס"ל דלא חייב רבי אלא ברה"י א"כ עיקר הרבותא דחייב אתולדה במקום אב והא ליתא לרבי וה"נ מקשי' מדרב ושמואל בלא"ה ולדידהו ע"כ רבי לא מחייב אלא א' וכנ"ל ודוק היטב ועמ"ש לעיל ליישב מה שיש לחלק בין הנחה לעקירה ומ"ש עוד בזה בס"ד

בד"ה אלא. קשה לרשב"א מה צריכין כו' מחשבתו משוי לי' מקום עכ"ל. ולענ"ד נראה דהא דמחשבתו משוי לי' מקום רק דומיא דהתם בהשתין ורק דכיון דמקום ההוא מיוחד לשתן ורוק שפיר הוה מקום חשוב באין דרך להוציא השתן ורוק כ"א ממקום מוצאם ושפיר הוה חשוב ששם עיקר מעברן ומוצאן. וכמו כן בנח בפי הכלב עיקר מקום ההנחה בפיו במה שהוא אוכל וא"כ שם עיקר מקום ההנחה משא"כ הכא אין דרך הוצאה שיתן דוקא לידו ואין היד מיוחדת דוקא להנחת החפץ וזה קרוב לסברת התוס' בשם ר"ת וזה נראה באמת טעמו של רבא דידו של אדם חשובה דאף דהיד אינה מיוחדת כ"כ להוצאה כמו פי הכלב לדבר שעומד לאכילה מ"מ כיון דדרך הוצאה לרוב בידו שפיר חשובה והיינו דאמרינן הנ"מ דאחשבה לידיה היינו שגילה דעתו שרוצה בהכנסה והוצאה על היד, כנ"ל ודוק

בתוס' ד"ה זרק וא"ת אכתי תקשי לך כו' עכ"ל. לפמ"ש התוס' בסמוך אפשר לומר דהא דמקשינן דלמא הנחה הוא דלא בעי היינו משום דלהכי ס"ל לר"ע בקלוטה דחייב אע"ג דאויר נמי לאו מקום חשוב הוא היינו משום שמחשבתו שחושב שיהיה קלוטה בר"ה משוי לי מקום כיון דאי אפשר שיוציא מרה"י לרה"י שכנגדו בלי דרך ר"ה שפיר מקרי מקום חשוב לענין שא"צ הנחה אחרת דהוי כמונח באויר דקלוטה כמונח דמי ואף דאויר לאו מקום חשוב מ"מ כיון שחשב שיהיה קלוטה להכי אהני מחשבתו לשווי' לי' מקום משא"כ לענין שיהיה ג"כ עקירה לא מהני דע"ז לא היתה מחשבתו דאדרבה י"ל דלא חשיב רק כמונח ולא חשבינן עקירה כלל דלענין עקירה אויר לאו מקום חשוב וא"כ רבי דקאמר בזרק ונח דאיירי שלא נתכוין כלל שינוח ע"ג זיז ואפ"ה ס"ל דחייב ש"מ דלאו משום מחשבתו אתי' עלה לא ס"ל לחלק בין עקירה להנחה ודוק

בא"ד וי"ל דסבר דדוקא אקלוטא איכא למיפרך מיהו להש"ס בסמוך כו' עכ"ל. ונראה דתלי בב' פירושים שכתבו לעיל דאם עקירה דלא בעי היינו דקרא דאל יצא ממקומו משמע עקירה לחוד א"כ שפיר מוכח לרבי דסגי בהנחה ע"ג משהו דס"ל ממקומו היינו אפי' כל שהו דל"ל דמפרש מקום ד' דוקא דא"כ ממה נפשך אי מדמה הנחה לעקירה ליבעי מקום ד' ואי עקירה דוקא לא תבעי הנחה כלל אלא ודאי דמפרש ממקומו היינו מקומו של כלי שהוא כל דהו ושפיר מקרי מקום להכלי ומדמה עקירה להנחה וא"כ מוכח דגם לעקירה סגי בכל דהו משא"כ סתמא דש"ס מקשה מכח פירושא קמא דהתוס' דהיו נותנין ליד א"כ שפיר י"ל כל שהו מיהו בעי אלא דאכתי קשה למאי דדחי דאיכא למימר