חידושי מהרא"ל על הש"ס קצו

כלל שיש איסור לאפות רק אחר שראה שהדביק פת בתנור ומבעי' לי' אם נתיר לו לרדותו קודם שיבא לידי חיוב נאמר לו שירדנו פן יתחייב חטאת משא"כ אם אין מותר לו לרדותו אין צריכין לומר לו כלל וכשיאפה נודיע לו האיסור ויתחייב חטאת דאומר מותר שוגג הוא לענין קרבן והי' נראה מזה דמחויב החכם הנשאל להודיע לו שיש בזה איסור כרת וסקילה בסנהדרין שאם יודיע לו יפטר מקרבן ושלא ידע יתחייב קרבן ולכן מוטל על הנשאל להודיעו שלא יצטרך להביא קרבן ולא אמרינן דיותר טוב שלא יודיע לו דתהוי לי' כפרה ויביא חטאת רק שיכול להודיע לו שלא יביא קרבן בחנם ולפ"ז הא דאמרינן דהתירו לאחרים קודם שיבא לידי חיוב חטאת היינו כשאין המדביק כאן משכחת לה חיוב חטאת אבל כשהוא כאן גם כשלא יתירו לו כשיודיעו לו לא יבא לידי חיוב חטאת וצ"ע בזה

אמנם כן בתר עיון נלע"ד ברור דהא בלא"ה קשה קושית התוס' נימא שיבא לידי איסור חיוב חטאת ועוד למסקנא דנקט לידי איסור סקילה ולא נקט חיוב סקילה בסנהדרין ותו דארב ביבי גופי' תימא איך נקט בעי' דידי' במזיד דלא שכיח כלל שידבק בזדון גמור ובשאט נפש שיודע שחייב סקילה בסנהדרין ומיד ישוב על רעתו וישאל אם ירדנה וטפי ה"ל למינקט במידי דשכיחי כגון בשכח והדביק. ולכן נלע"ד ברור דודאי אי הוה מצי לאורויי בחיוב חטאת ממש כגון שנזכר שפיר שייך בעי' דרב ביבי בשוגג ונקט חטאת ממש דזהו גוף החיוב שמתחייב על הרדי' משא"כ אי לא מחייב קרבן לפי האמת כיון דלא נקט חטאת רק לחומר האיסור שיש בו חטאת ודאי טפי הל"ל סקילה בסנהדרין דזהו איסור החמור שמתחייבין על המלאכה ואפי' לא איירי במזיד ממש ע"י עדים והתראה מ"מ ה"ל למינקט עיקר חומר האיסור דהא מצינו חיוב חטאת בחייבי כריתות שאין בהם חיוב מיתה כלל וא"כ ודאי ה"ל למינקט עיקר האיסור שמתחייב על מלאכת שבת שהוא איסור סקילה בסנהד' דטפי שייך לומר בו איסור סקילה שהוא עיקר החומר שיש במלאכת שבת מדלינקט חטאת דבשלמא לאוקימתא דרב שילא דהתירו לאחרים לא שייך דלינקט איסור סקילה דודאי הא שכיח טפי שידבק ולא יזכור כלל משיזכיר עצמו ממש ועוד דניחא לי' למימר חיוב ממש משיאמר איסור שאינו ממש ונקט דבר שמתחייב לפי האמת משא"כ סקילה לא משכחת לה שיבא לידי סקילה ממש כיון שיוכל לרדותה אף שאין מתירין לו אינו מתחייב סקילה כמ"ש התוס' אלא ודאי אי בעי למינקט החומר שבאיסור שבת ה"ל למינקט איסור סקילה בסנהדרין שזה מורה על החומר שבמלאכת שבת שיש בה חיוב סקילה בסנהדרין ואף דלא איירי שיתחייב לפי האמת סקילה מ"מ ה"ל למינקט חומר האיסור שמתחייב בעשותו כן בזדון גמור אבל באמת לא איירי במזיד גמור ע"י עדים והתראה והא דאמרינן אילימא במזיד היינו אפי' איירי במזיד בסופו כגון דאי הדר ואידכר דלא מתחייב חטאת כיון דסופו זדון מ"מ קשיא שפיר כיון דחיוב חטאת לאו דוקא טפי הל"ל איסור סקילה שזה מורה שעשה איסור חמור ולפ"ז גם למסקנא לא איירי ר"ב כלל ממזיד גמור בתחילה ע"י עדים והתראה אלא דאפילו בשוגג ואהדר ואידכר מיירי ושייך שפיר איסור סקילה להורות שהוא איסור חמור וא"כ מיושב ג"כ מה שהקשתי דכיון דהוי מצי למיבעי לענין איסור סקילה והיינו באהדר ואידכר ל"ל למינקט חיוב חטאת דלא משכחת כלל רק באופן רחוק דטפי הוי שייך סקילה. כן נ"ל ברור. וסעד לדברי ברמב"ם פ"ט משבת העתיק דברי ר"ב בשכח וזה אינו לפי המסקנא דכאן אכן ברור דמפרש כדפרישית ודוק היטב. גם י"ל במזיד ע"י אונס שכפאו אנס והלך לו

בתוס' ד"ה וכי כו' ואוריב"א דאפילו למדביק עצמו כו' אבל הכא המעשה של איסור כבר נעשה וממילא יגמר כו' עכ"ל. וקשה היכא אמרינן לעיל גם בהוציא ידו דלא התירו הא התם עדיין לא נעשה המעשה של איסור וא"כ הוי לן למישרי קודם שיזרקם מידו ואפי' אי אסור ברדיית הפת היינו משום דהוא לא עביד מידי ויש ליישב בדוחק

בא"ד ועי"ל דדוקא היכא דפשע כו' עכ"ל. ואע"ג דאיירי בשוגג מ"מ מקרי פשיעה שהיה לו לדקדק וקשה לי דעשה דהשלמה נמי מקרי פשיעה שהי לי להביא קודם תמיד של כך הערבים ואולי יש לחלק בין פשע בשב ואל תעשה שלא הקריב קודם לא מקרי פשיעה בין היכא דפשע בקום ועשה דל"ל לאפות בשבת. ובזה מיושבים דברי התוס' בעירובין דף ל' במ"ש דעשה לא דחי לא תעשה ע"י פשיעה וקשה ג"כ מהשלמה. ולמ"ש ניחא דהתם לא מקרי פשיעה כנ"ל ודוק

בתוס' ד"ה קודם וא"ת היכא כו' הא התראת ספק הוא עכ"ל. והקשה מהרש"א אמאי לא קשיא להו אמתני' דאבות מלאכות ל"ט וחשיב אופה ע"ש. וצ"ע מה קשה לי' הא מתני' י"ל דאיירי לענין קרבן כדדייקינן שאם עשה כולם בהעלם אחד מיהו מברייתא דאיתא לקמן דף ו' ע"ב דאינו חייב על אחת מהן ופירשו התו' סקילה א"כ משמע דאכולן שייך חיוב סקילה בסנהדרין

בגמרא הא בעינן עקירה והנחה מע"ג מקום ד'. הא דנקט עקירה והנחה כסדר המלאכה נקט או משום דעקירה פשיטא לן טפי מהנחה כמבואר בסוגיא. וקשה לי לפמ"ש התו' לעיל דמושיט אינו חייב רק כשמקבלו חבירו מידו אם כן מוכח דבידו שפיר הוי הנחה דהא אינו חייב כ"א כשמקבלו מידו של חבירו. ודוחק לומר דאיירי בצירף ידו למטה מג' דהא ליתא דא"כ כקרקע דמי כמבואר לקמן וגם סתמא דמילתא הוי מושיט כדרכו. ואין נראה ג"כ לומר דבהך ס"ד גם מושיט קשיא לן דליפטר ועוד דא"כ להני אמוראי דמוקי מתני' בטרסקל או בצירף ידו נימא דמושיט ונותן לתוך ידו של חבירו אינו חייב ואפשר לומר דבהושטת הקרשים היה מושיט לחבירו הקרשים ושניהם היו עושין ההנחה רק כיון שהקרשים היו כבדים א"כ היתה ההנחה ע"י זה אינו יכול וזה אינו יכול ושפיר מקרי דהמושיט גופא עשה ההנחה מיהו לר"ש דפטר בפ' המצניע זה אינו יכול וזה א"י ע"כ איירי שהמושיט לבדו עשה ההנחה לתוך ידו וא"כ מוכח דסגי להנחה בידו אלא בזה י"ל דקושית הש"ס לדידן דקי"ל כר"י

ולפ"ז אפשר לפרש קושית הש"ס לקמן דלמא הנחה הוא דלא בעי שנדחקו לחלק בין הנחה לעקירה ולמ"ש י"ל דפריך דלמא הנחה הוא דלא בעי היינו משום דמצינן למימר דר"ע ס"ל כר"ש וא"כ מוכח דלא בעי הנחה ממושיט שחבירו מקבל מידו כמ"ש התוס' לעיל משא"כ עקירה לא מוכח ובזה מיושב ג"כ קושית התוס' לקמן דמאי משני רב יוסף על קושי' דדילמא הנחה דלא בעי ולפמ"ש א"ש דודאי ר"ע י"ל דס"ל כר"ש בזה אינו יכול וזה אינו יכול וכיון דמוכח דמהני הנחה בידו אע"ג דלאו מקום ד' ס"ל דלא בעי הנחה כלל משא"כ רב' דדריש לעיל מבעשותה אזה עוקר וזה מניח דרבי קאמר לה אמתני' ועמ"ש לעיל בפי' לישנא דרבי ולקמן פ' המצניע מבואר דר"ש דריש מבעשותה שנים שעשאוה היינו זה אינו יכול וזה אינו יכול וא"כ ממילא דלא מוכח ממושיט דיש לומר שניהם עשו ההנחה אם כן ממילא שאין לחלק בין עקירה להנחה וא"ש

אלא דסתמא דש"ס י"ל עוד דס"ל דלא מסתבר שהי' דוקא בדרך זה אינו יכול וזה א"י דוקא והי' ג"כ בדרך שעשה המושיט לבדו הנחה לתוך ידו אלא דמ"מ י"ל דדוקא במושיט חייב בעשה הנחה לתוך ידו כמו דחייב במושיט מרה"י לרה"י אע"ג דבזורק כה"ג פטור אי לא ילפינן זורק ממושיט והה"ד לענין הנחה י"ל דודאי במושיט סגי בהנחה לתוך ידו אלא דלענין הוצאה לא מוכח שיתחייב בנתן לתוך ידו דלמא לא ילפינן ממושיט כלל מיהו אי מצינן מאן דסבר לענין הנחה דלא בעי ד' על ד' י"ל טעמא דבהא יליף ממושיט שחייב על הנחה כל דהו אבל עקירה לא מוכח ולכן פריך הש"ס דלמא הנחה הוא דלא בעי היינו דמכח סברא ס"ל דעשה המושיט כל ההנחה כדכתבו התוס' לעיל ולעני הנחה דלא בעי מקום ד' על ד' שפיר ילפינן ממושיט אבל עקירה י"ל דבעי וא"ש ודוק היטב

בתוס' ד"ה והא בעי אור"ת כו' אע"ג דנראה מדברי התוס' לקמן ד"ה אבל דאיכא ברייתא דס"ל הכי ודוחק לפרש לישנא דהתוס' דוקא אגוף הדין ולא אקושיין י"ל דודאי לא משמע להו דהקושי' מברייתא דא"כ ה"ל לאתוי' הברייתא ולכן צ"ל דבלא"ה מכח סברא משמע לן דבעי מקום ד' ע"ד מטעמא שכתבו התוס' אלא דמסברא ליכא לאקשויי אמתני' וגם לא הוי משני מידי אלא כיון דיש ברייתא שהיתה שגורה בפי האמוראים דבעי מקום ד' וגם הסברא כך הוא ולכן כל שלא מצינן פלוגתא דתנאי לא מסתבר דפליגא מתנית' אברייתא. כנ"ל כונת התוס' וסרה תלונת הפני יהושע אלא דמ"מ הי' אפשר לומר בלא"ה דמשמע לן ודאי אי בעינן הנחה צ"ל ג"כ במקום חשוב דהיינו ד"ט שהוא מקום הנחה מיהו אי אמרינן דלא בעי הנחה כלל א"ש בלא"ה וא"כ י"ל דהקושי' היינו משום דמשמע לן בפשיטות דבעי הנחה ועקירה כדמשמע ממתני' דהזורק גופא דפשטא דמתני' דדוקא מושיט חייב אבל זורק אפי' לר"ע אינו חייב רק משום דיליף זורק ממושיט אבל בלא"ה