חידושי מהרא"ל על הש"ס קצה

דאטו כולה יומא לינקוט פירי בידו עד שתחשך אלא דיש לחלק עוד דודאי במזיד ודאי לא לישדינהו שהרי הי' חייב מיתה וכדפרש"י וצריך לסבול כל הטורח רק דיש לחוש מתוך שיכבדו עליו ישכח ויוציאם מידו אלא דאכתי איכא למימר מהיכא תיתי שיוציאם דוקא נימא טפי שיחזירם וא"כ אכתי לא דמי דמתוך שיכבד עליו לא מוכרח שיבא לידי חיוב חטאת שהרי יוכל להחזירם ולא איכא חיוב חטאת וצ"ל דמשמע להש"ס דא"כ אכתי אין לאסור עליו שיחזירם כיון דלא סגי בלא"ה או שיוציאם או שיחזירם וא"כ יותר טוב להתיר החזרה שא"א שימלט ממנה אם לא שיוציאם ועדיף שיחזירם מיד מהו אם נימא דלא אסרו רק במזיד אבל בשוגג אין איסור בחזרה א"כ י"ל דהכא לא התירו לו דבמזיד לא לישדינהו שיתחייב מיתה ואם ישכח ג"כ אינו ודאי שבשביל שכחתו יזרקם לרה"ר שמא יחזירם וא"כ י"ל המשך לשון הגמרא כך ואי בעית אימא דלא קנסוה רק במזיד א"כ י"ל הא דלא משנינן כאן בשוגג כאן במזיד היינו משום דניחא להו לאוקמא תרוייהו במזיד וא"כ אין לפשוט מדלא משני דמבעוד יום לא התירו משחשכה התירו דהא בלא"ה י"ל כאן בשוגג כאן במזיד אלא דניחא להו לאוקמא דתרוייהו איירי במזיד וכיון דבשוגג לא קנסוה וליכא איסורא כלל בחזרה ממילא דלא דמי לדרב ביבי דשם ע"כ יבא לידי חיוב חטאת אבל הכא דאע"ג דקרוב הדבר שישכח והוי כמו ודאי מ"מ כשיחזירם בשוגג ליכא איסורא כלל וא"כ שפיר קנסוה במזיד דלא ודאי שיבא לחיוב חטאת דע"י שיהיו כבדים עליו י"ל שיחזירם בשוגג והרי בשוגג לא גזרו כלל ולכן כשיחזירם בשוגג לא עביד איסורא כיון דגם בהוציאם בשוגג אין איסור להחזירם

או י"ל דקאי אדרב ביבי דרב ביבי איירי בשוגג שפיר התירו לו כיון שלא נתכוין לאסור והכי י"ל דעיקר איסורא במזיד אבל בשוגג לא קנסוה וא"כ צ"ל דרבנן דמשני כאן מבעוד יום כאן משחשיכה היינו לאוקמא תרוויהו ברייתות במזיד וכיון דמוקי במזיד י"ל דרב ביבי מודה דהיכא דפשע לא שרינן לי' ובפרט די"ל דממזיד ליכא למיפשט כלל דלא דמי דכאן לא אתי בודאי לחיוב חטאת משא"כ בדר"ב אלא דאי מיירי בשוגג ס"ל להש"ס כיון דלפי האמת שרי בדר"ב אפי' במזיד דפשע א"כ עכ"פ איכא למשרי הכא שוגג דלא פשע אף שאינו ודאי כמו התם הרי יש לנו סברא שלא פשע כלום דג"כ יש להתיר משחשכה בשוגג שלא יבא לידי איסור אבל אי לא קנסוה רק במזיד א"כ רבנן דלא משני הכא היינו לאוקמא תרוויהו במזיד ובמזיד י"ל דלא משגחינן בהא דאתי לידי חיוב כיון דפשע ואף דר"ב נמי מיירי במזיד מ"מ מזיד דהכא גרע טפי כיון דלאו ודאי הוא כנ"ל ודוק וגם אבע"א א"ש דהכא יש לקנוס שוגג אטו מזיד משא"כ בדר"ב לא שייך לקנוס שוגג אטו מזיד דלמה יעשה כן במזיד שירדה הפת קודם שיאפה ועמ"ש בלשון התוספות

בתוס' ד"ה ואבע"א ולרשב"א נראה כו' דהא דלא משני איפכא לפי שא"נ להם סברא כו' עכ"ל גם לדברי רשב"א צ"ל אף דלפי האמת ודאי הני דלא משני הכי וס"ל משחשיכה קנסוה ומבעוד יום לא קנסוה ודאי לא ס"ל כר"ב א"כ י"ל דלהכי לא משני הכי משום דלא ס"ל כר"ב מ"מ בדהך דחי' הוי מצי לשנוי' הכי אע"כ ס"ל דלאו סברא הוא כלל לקנוס מבעוד יום ולא משחשכה דהוי כחוכא ואטלולא ואסברא זו ודאי משמע דלא פליג שום מ"ד כיון דס"ל הכי בפשיטות וא"כ תפשוט בעי' דר"ב מברייתא כמ"ש התוס' ועיין בסמוך

בד"ה בשוגג וא"ת משנוי' קמא נמי נפשוט והקשה מהרש"ל דבמזיד גופא תקשי להו דמוכח דלא התירו ולי נראה דממזיד לא פסיקא להו לאקשוי' די"ל דלפי מה שהובא בעי' דר"ב לענין חיוב חטאת א"כ בדר"ב גופי' י"ל נמי חילוק זה דבשוגג י"ל דוקא התירו והכא במזיד דפשע לא התירו ולכן הקשו משנוי' קמא מיהו לפמ"ש הרי"ף ור"ן פירש דבריו דרדית הפת אפי' שבות ליכא א"כ יש להבין בלא"ה מאי פריך תפשוט דלא התירו דילמא רדית הפת התירו משום דלאו שבות גמור הוא וצ"ל דמשמע להו אי אמרינן טעמא משום קנסא בעלמא ומבעוד יום לא קנסוה ג"כ לא הוי שבות וא"כ משינוי' קמא דככרמלית דמי י"ל דהוי שבות גמור ובשבות גמור לא התירו ולק"מ ודוק ולשנוי' דש"ס דבמזיד אפי' מבעוד יום אסור שפיר י"ל דומיא דרדית הפת ולק"מ

בא"ד וי"ל דאין לפשוט כו' היינו משום מבעוד יום כו' עכ"ל. לפ"ז הא דלא פירשו התו' לעיל ג"כ הכי דלהכי לא משנינן איפכא משום דאי מבעוד יום אסור גם משחשכה אין להתיר שלא יבא לידי איסור כיון דמבעו"י לא שייך ה"ט ולא הוו צריכי לסברא דחוכא ואטלולא היינו משום דאי משום הכי הוה מצינן למימר דר"ב מוקי איפכא דמ"מ משחשכה התירו טפי דזה אינו אלא סברא בעלמא אבל אסברא דחוכא ואטלולא לא מסתבר שיהי' מי שיחלוק עליה והקשה מהרש"א דגם ברדיית הפת נמי נאסור משחשכה כיון דמבעו"י אסורה אם נתיר משחשכה הוי חוכא ואטלולא, ונראה ליישב דודאי לכאורה י"ל דהך סברא דחוכא ואטלולא לא שייך רק הכא דאי אמרינן לאו ככרמלית דמי וא"כ לא שייך שום איסור בחזרת ידו דהא עומד אדם ברה"י ומטלטל בר"ה רק משום קנסא וכיון דלא משמע שום איסורא בחזרת ידו רק מטעם קנסא א"כ א מסתבר לקנוס מבעוד יום יותר משחשכה ואם נימא דמבעוד יום אסור ומשחשכה שרי להחזירה הוי חוכא ואטלולא שנקנוס יותר זה שלא עשה איסור מזה שעשה איסור משא"כ אי אמרינן דשייך בלא"ה לאסור ידו מכח כרמלית דככרמלית דמי' לא הוה חוכא ואטלולא כיון דבלא"ה הי' צריך לחכמים לגזור בידו שבות רק לזה שחששו שיבא לידי איסור התירו וא"כ לק"מ קו' התוס' אלא דהתוס' הקשו למאי דמסקו לעיל דגם הא דהוי ככרמלית אינו אלא מקנסא וע"ז תירצו שפיר דכיון דמבעוד יום לא התירו גם משחשכה לא התירו דאל"כ יהי' חוכא ואטלולא משא"כ ברדיי' הפת דלא נאסרה משום קנס רק משום שבות ועובדא דחול לא שייך חוכא ואטלולא דלזה צריך להתיר בע"כ השבות שלא יבא לידי חיוב חטאת כנ"ל ודוק

עוד נ"ל דודאי בהאי דהושיט ידו הוי חוכא ואטלולא בעיקר הגזירה דכיון שלא הי' גוזרין חכמים משחשכה לא מסתבר שיהי' עיקר הגזירה מבעוד יום דודאי גם מבעו"י לא שכיח שיוציא ידו מלאה ויניחנה בחוץ עד שתחשך ויותר שכיח שיוציאו בשבת א"כ לא מסתבר שתהא תק"ח דוקא על המוציא מבעוד יום ונתיר המוציא ידו משחשכה הא ודאי דמיא לחוכא ואטלולא כיון דמבעוד יום לא שכיח טפי ממשחשכה אבל ברדיית הפת ודאי עיקר הגזירה היתה בשביל מבעוד יום דשכיח טובא ומשחשכה לא שכיח כלל ואי איתרמי התירו קודם שיבא לידי איסור חטאת ולא הוה חוכא ואטלולא דגזרו במילתא דשכיחא אבל בלא שכיחא לא העמידו דבריהם שיבא לידי חיוב חטאת

דף ד בתוס' ד"ה ומ"ש בזו כנגד זו איירי כו' דאיכא איסור חיוב חטא' דמושיט כו' עכ"ל. אע"ג דכתבו התוס' לעיל בשם הירושלמי דמושיט אינו חייב רק שיקבלנו אחר מידו וא"כ י"ל דהכא מיירי שזרקה ע"ג קרקע מכל מקום לא שייך לאקשוי' ומ"ש דפשיטא דבכה"ג ודאי יש לגזור שמא יקבלנו אחר ובזה ניחא מ"ש א"נ בדיוטא א' ושאין מפסיק שם ר"ה וקשה לכאורה דהא כרמלית יש לה ג"כ חומרי רה"י וכל מה שבר"ה אסור גם בכרמלית אסור אלא י"ל כמ"ש דכיון דאין חבירו מקבלו מידו אפי' בר"ה ליכא רק שבות ולכן בכרמלית לא הוי איסורא כלל כיון שאין מקבלו מידו אלא דיש לדקדק מנ"ל להתוס' בהוציא ידו מליאה פירות דבכרמלית אסור להחזירה דאי רבא מיירי בכרמלית מאי מייתי הש"ס ראי' מרבא דלמא דוקא בכרמלית שרי להחזירה אבל לא בר"ה וגם אמאי לא מוקמינן חדא בכרמלית וחדא בר"ה ולכן נראה שגם כוונת התו' אינה רק דבמושיט בעינן דומיא דמשכן שלא יהי' רשות אחר מפסיק רק רשות רבים והוא יושיט מרה"י לרה"י דרך ר"ה משא"כ ביש רשות אחר מפסיק בין הרה"י שמושיט ממנו או שמושיט לשם לא דמי למשכן ולכן אין שם חייב מושיט אבל בהוציא ידו מלאה לכרמלית נראה דלכ"ע שרי להחזירה אפי' להפוסקים דבמזיד אסור להחזירה וזהו דלא כמג"א בסימן שמ"ה ע"ש מיהו לחצר אחרת דנתקיימה מחשבתו צ"ע אי שרי בכרמלית. ומה שביקש במג"א לפרש כן דעת הרב"י לא נהורא לי רק דברי הב"י פשוטים כדמשמע פשט לשון הש"ע ואף דהטעם משום קנס י"ל בכרמלית לא קנסו והא דלא מוקי חדא בכרמלית משום דסתמא בר"ה אמר

בגמרא אלא דאיהדר ואידכר מי מחייב כו'. ויש לדקדק למאי דס"ל לר' יוחנן לקמן פרק כלל דשגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו חייב קרבן א"כ י"ל דהדר ואידכר רק שלא ידע שחייב כרת רק שסובר בלאו על המלאכה של אפיה אלא דאנן דידעינן האמת שפיר שייך איסור חטאת דכשיגמר לאפות יתחייב חטאת דלא גרע מאלו הזיד מעיקרא בלאו דחייב קרבן ואפי' לריש לקיש נמי מצינן לאוקמה דידע שיש איסור עשה בזה ע"כ הוא שואל לרדותה אבל לא ידע מן הלאו שפיר אתי לידי חיוב חטאת מיהו בלא"ה קשה נוקמה דהוא לא ידע