חידושי מהרא"ל על הש"ס קצג

אקשי' לי' כלל ולפ"ז ניחא דודאי בעיא דרב דוקא מרבי לשיטתי' דמוכח ממתני' דעקירת ידו לאו כעקירת חפץ דמי וי"ל כן גם בגופו דלרבי ל"ל בתר גופו גרירא דא"כ בנתן לתוך ידו יתחייב כמו באילן לקמן ואי הוי אמר ידו בתר גופו גרירא א"כ ע"כ הא דס"ל לרבי לקמן בזרק ונח ע"ג זיז כל שהוא חייב היינו משום דלא בעי הנחה על מקום ד' דל"ל כדחיית אביי דשדי נופו בתר עיקרו דהא חזינן הכא לא מהני שדי ידו בתר גופו לחייבו וא"כ ממילא שלא היינו צריכין לתרץ ידו של אדם חשובה והוי מתוקמא מתני' כרבי כדמוקי רב יוסף לקמן וזה אינו אמת דס"ל לרבי דבידו לא אמרינן דגרירא בתר גופו ולא דמי לאילן וע"כ צריך לשנויי אמתני' דידו של אדם חשובה וא"ש ודוק אלא דרש"י אינו מפרש כן לקמן

ע"ב גמרא א"ל ר"ח לרב בר פחתי לא אמינא לך כי קאי רבי כו', עספ"י שדקדק מאי נ"מ ומסיק דבאמת לא שפיר משני לי' ע"ש. ואין דקדוקו כדאי לחייב הזכאי ולומר שתשובת רבי היתה שלא כהוגן אלא שכתבתי שיש מקום דקדוק דקאמר דמשני לך והל"ל דפשיט לך וגם אי הוי א"ל פטור מאי ה"ל לרב לאקשויי דלכספי' דאדרבא א"ש טפי דדמי שפיר לידו דמסתמא רב לא ידע בתירוצא דרבי מיהו לפי דברי התוס' לעיל א"ש בפשיטות דאי הוי משני לי' לחלק בין ידו לגופו כפרש"י דלא נייח א"כ הוי רב מקשי לי' קושית התוס' אמאי בנטל מתוך ידו חייב ולא הי' יודע רבי להשיב שאין לחלק כלל כיון דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי והוי מכסיף לי' ומייתי דשפיר משני לי' דבברייתא נמי תני שאינו דומה לידו והאי תנא דעסיק בהלכות שבת ע"כ כיון ג"כ לטעמא דבתר גופו גרירא כדמוכח מדמהני עקירה מתוך ידו וגם לפרש"י י"ל כפמ"ש בסמוך דבמתני' לא אמרינן בתר גופו גרירא דהא אינה לא כרה"י ולא כר"ה א"כ א"ש ג"כ דאי משני לי' טעמא דבתר גופו גרירא הוי אקשי לי' מה"ט תהא כרשות שהגוף עומד בה אבל השתא שפיר משני לי' לגמרי וא"ש ודוק

גם י"ל לפי שיטת התוס' דהקשו ממתני' לפרש"י דחייב בנטל מתוך ידו וכבר כתבתי שהקשה מהרש"א גם לשיטת התוס' ליפשוט ממתני' ונראה דודאי אם נימא במתני' טעמא משום קלוטה כמי שהונח' דמי' א"כ בנטל מתוך ידו או נתן בה דחייב דלא גרע מקלוטה וא"כ י"ל דרב ס"ל בבעי' דמתני' ע"כ אתיא כמ"ד קלוטה כמי שהונחה דמיא מיהו בחפץ שבתוך ידו לא שייך קלוטה כמ"ש התוס' לקמן וא"כ הוי מצי לאקשויי ליה טובא מנ"ל דס"ל לר"ע קלוטה דלמא טעמא משום דיליף זורק ממושיט כדלקמן והיינו דבעי רב שאם ישיב לו רבי פטור יוכל לשאלו כמאן אתיא מתני' דחייב בנטל מתוך ידו והי' מוכרח לומר דאתיא כמ"ד קלוטה והא לאו שינויא הוא לפי האמת כנ"ל ודוק אבל לפרש"י מקשין התוס' לפי האמת דלא מיתוקמא מתני' בטעמא דקלוטה

בגמרא אמר אביי פשיטא לי ידו כו' עיין בספ"י הביא בשם הרשב"א שהקשה על פירש"י דא"כ אין מזה ענין למה דבעי אביי בתר הכי אם תעשה ככרמלית ובהשקפה ראשונה בלימוד הסוגיא אמרתי דס"ל בפשיטות דאי הוה אמרינן דידו חשיבא כרשות שהוא גופו שם לא שייך למיגזור שתהא ידו רשות לעצמה דאדרבה איכא למיגזר אם נימא שאסור להחזיר ידו נימא משום דלאו כרה"י הוא ונפטר הנותן בה כשהוא בר"ה אבל אי אמרינן דידו לא חשיבא כרה"י כלל ולא כר"ה שפיר איכא לאחמורי בה שתהא רשות לעצמה

אלא דקשי' לי' לפרש"י לעיל דידו לא נייח א"כ י"ל דילמא ודאי ידו חשובה כרשות שהגוף שם הא דלא מחייב כשהניח לתוך ידו היינו משום דלאו הנחה הוא ולפי מה שהבינו התוס' לעיל מרש"י מוכרחים לחלק דהא בנתן לידו חייב וע"כ צריך לחלק דלענין עקירה והנחה שפיר מיחייב א"כ ע"כ דידו אינה לא כהרשות שהגוף שם דאל"כ גם כאן יתחייב בנתן לתוך ידו אבל לפמש"ל ליישב פרש"י דבידו שהיא במקום הגוף כגופו חשבינן לה רק כשהיא ברשות אחרת דלא גרירא בתר גופו ואמרינן ידו לא נייח א"כ שפיר י"ל דהוי כר"ה רק משום דלא נייח מיהו הא ליתא דאדרבה לפמ"ש א"ש טפי דאי הוה גרירא ידו בת גופו א"כ הוה לן לאחשובה ג"כ כרשות שהגוף שם וא"כ כשעוקר הגוף עם היד שפיר הוה כעקירת חפץ אף דידו לחוד שמוציא ומושך לגוף פשיטא לן דלא דמי לעקירת חפץ כיון שהגוף עומד במקומו מ"מ ס"ל אפילו עוקר היד ע"י עקירת כל הגוף משמע לן במתני' דפטור משום דידו לא נייח וא"כ א"ש טובא דודאי הא גופה חזינן דלא גרירא ידו בתר גופו אפילו היכא דעביד עקירת הגוף ממש מ"מ אין לידו דין רשות שהגוף עומד שם דאי הוה גרירא בתר גופו הי' לה דין ר"ה והי' לב"ה להתחייב מה"ט אף דידו לא נייח כמו בנטל מידו או נתן בה אלא ודאי לאו בתר גופו גרירא וכן נראה מלשון רש"י כאן ובזה מיושב מה שדייק בספ"י דלמאי נ"מ אמר אביי האי מילתא ואטו מתני' קמ"ל ולפ"ז ניחא דקמ"ל דלא נטעי בטעמא דמתני' דאף דידו גרירא בתר גופו והוי כרשות שהגוף עומד שם מ"מ פטור דלא מיקרי הנחה ע"ג היד כיון שהוא ברשות אחר לא אמרינן הנחת ידו כהנחת חפץ וכמו שצ"ל לגירסת תוס' באמת וא"כ שפיר י"ל דידו דמי' לרה"י או לר"ה רק במתני' פטור משום דלא מקרי מקום הנחה קמ"ל אביי דפשיטא ליה מדלא חשיבא כרה"י ולא כר"ה דאילו הי' חשיבא כרה"י ור"ה משום דבתר גופו גרירא גם לענין הנחה הוי חשיבא אלא דלא אמרינן כלל בתר גופו גרירא ולכן שפיר מבעי' ליה אי חשיבא כרמלית כן נ"ל

ובאמת לשיטת התוס' לעיל דגרס ידו בתר גופו גרירא ע"כ צ"ל דמה"ט דגרירא בתר גופו לא אמרינן הנחת ידו כהנחת חפץ דמי א"כ קשה טובא לישנא דאביי דמנ"ל דידו אינה לא כרה"י ור"ה דילמא ודאי הוה כרה"י ור"ה רק דמ"מ לא מקרי הנחה ע"ג ידו כיון שהיד מופלגת מן הגוף ואף דלקושטא דמילתא פטור מטעמא דלאו מקום הנחה היא לא שייך לישנא דאביי ועוד מאי ענין זה למאי דמבעי' ליה אי חשיבא ככרמלית וצ"ל לדבריהם דודאי אי הוי ידו הפשוטה לרה"י כר"ה לא שייך למיפטרי' דהוי שפיר מקום הנחה כמו בנתן לתוך ידו בחוץ רק משום דלאו כר"ה היא כשהיא בפנים להכי פטור אבל אי הוה כר"ה הוי שפיר מקום הנחה דגם בידו הפשוטה בר"ה ונתן בה שפיר מקרי מקום הנחה אף שהיד אינה אצל הגוף רק לפי האמת דידו הפשיטה לפנים אינה כר"ה אלא דהוי לן לחייבו משום עקירת ידי כעקירת חפץ והוה כמוציא מרה"י לר"ה וע"ז צריך טעמא דבתר גופו גרירא ולפ"ז קשי' איפכא דהל"ל דידו הפשוטה לפנים הוה כרה"י ממש מדחזינן דאילו עקירת ידו הוה כעקירת חפץ הוי חייב אהוצאת ידו מוכח דהוי רה"י ממש וצ"ל דמה"ט גופא דגרירא בתר גופו לא חשיבא כרה"י ג"כ וא"כ טעמא דבתר גופו גרירא דאמרינן לעיל נמי י"ל כן דמשום דגרירא בתר גופו אין היד כרה"י ולכן לא שייך לחייבו משום מוציא מרה"י לר"ה ומ"מ צ"ל דגם כר"ה לא דמיא אף דגרירא בתר גופו לא אמרינן דגרירא לענין שיהי' עליה גם ברה"י דין ר"ה דמ"מ ברה"י היא ולענין דלא תהא כרה"י אמרינן בתר גופו גרירא וא"כ יש עוד דוחק לפי גירסת התוס' לישנא דאינו דומה ידו ול"ל למימר הכי הא באמת גם בידו שפיר הוי עקירת יד כעקירת חפץ רק משום דידו בתר גופו גרירא אין על היד שם רה"י כלל משא"כ כשהגוף כולו ברה"י ויצא עם החפץ אבל לפרש"י ניחא דודאי פשיטא ליה בלא"ה דכר"ה לא דמיא כיין דפשוטה לרה"י רק דהל"ל דחשובה כרה"י כמו כשעומד גופו ברה"י דחשיב כרה"י וא"כ הל"ל נמי בעקירת ידו כעקירת חפץ ולה"ק טעמא דלא נייח שהיד שברה"י אינה נחה שם שאין שם מקום הנחה לידו ומה"ט גופי' לא דמי' לרה"י נמי ולא דמי לעמוד שברה"י שנח שם ולכן כיון דלא נייחא ידו ליכא למשדי' בתר גופו שהרי גופו ברשות אחר היא ולכן אין לו דין רה"י ומה"ט נמי עקירת ידו לא הוי כעקירת חפץ דלא חשיבא הנחה כיון דלא גרירא בתר גופו א"כ אין כאן הנחה לא מצד הגוף ולא מצד היד שאינה נחה שם, כללא דמילתא לגירסת התוס' לעיל ה"ק אביי פשיטא לי אף דאמרינן לעיל ידו בתר גופו גרירא לא גרירא לגמרי בתר גופו שתהא כרשות שהגוף עומד שם לגמרי ולפרש"י הא גופא קמ"ל אביי דידו לא גרירא בתר גופו כלל, והא דלא הוי ידו כרשות שהיא בו היינו משום דלא נייח וה"ק דפשיטא לי אף שאין היד שהיא ברה"י כרשות יחיד מטעם לא נייח מ"מ הא נמי פשיטא לי דלא גרירא בתר גופו, ואין חילוק כלל בין גירסת רש"י לגירסת התוס' ודו"ק היטב

וגירסת הגאונים שהביא בעל המאור היא איפכא כרה"י לא דמיא מידו דעני והיינו דפשיט' לי' שאין היד נדונת כשהיא מוכנסת לרשות היחיד או לרשות הרבים כרשות שהיא מוכנסת שם ומוכח דכרשות היחיד לא דמיא מידו דעני והיינו מדלא חייב בהוציא ידו מלאה לחוץ ש"מ דלא חשיבא כרה"י והיינו הך מילתא גופא דבתר גופו גרירא ובספ"י הקשה עליו דבפ' המצניע ס"ל לאביי בס"ד בהוציא ידו מלאה חייב ש"מ דכהר"י היא וגם לפי האמת היכא פשיטא ליה כן ממתני' ואין מקום לקושייתו דוודאי קאי אלמעלה מג' דפשיטא ממתני'