חידושי מהרא"ל על הש"ס קצב

ועביד עיקר המלאכה אף דתרוייהו מחד מיעוטא נפקי ושם דלא איירי בזה לא נקט רק ב' שעשאוה ובהכי ניחא דמייתי איתמר נמי וכתבו התו' דברייתא דרבי לא מתני' בי ר"ח ור"א ולהכי מייתי סייעתא ואכתי קשה הא בפ' המצניע פשיטא לן לכ"ע דאיכא מיעוטא לזה עוקר וזה מניח וזהו מסתבר להש"ס טפי מזה יכול וזה יכול ולמאי דפרישית א"ש דאיתמר נמי איתמר אמתניתין והיינו משום דרבי ס"ל דממעטינן תרוייהו ובין שחסר לו תחילת המלאכה בין שחסר לו גמרה בתרוייהו ס"ל לרבי דממעט מקרא דבעשותה דתרוייהו משתמעי מחד מיעוטא דכיון דממעטינן ב' שעשאוה כל שסייעו אחר בין בתחילתה בין בסופה ולהכי מייתו דאיתמר נמי הכי ס"ל בפשיטות דכיון דממעטינן ב' שעשאוה א"ש במתניתין דשניהם פטורין ועיין בסמוך

גמרא בעי מיני' רב מרבי הטעינו חבירו כו' וכתב בספ"י דלכאורה הך אבעי' לא שייכא הכא אמנם למאי דפרישית א"ש טובא ובתחל' נאמר במ"ש התו' דהה"ד הנחה מבעי' לי' ולע"ד נראה דלענין הנחה פשיטא לן דחייב והיינו דהנחת גופו ודאי כהנחת חפץ דמי ובעביד העקירה ממש ברה"י ועמד בר"ה אלא דהכא בלא"ה יש לדייק בלשון עקירת חפץ ממקומו דמי. ולכאורה מילת ממקומו כשפת יתר אלא נראה דקאי על דברי רבי סייעו אחר במלאכה אף דיש לחלק דדוקא בזה עוקר וזה מניח והיינו שהוציא ידו לר"ה ואחר נטל ממנה והניח די"ל בזה שניהם פטורין כיון דהעוקר לא גמר המלאכה והמניח לא עביד מידי משא"כ בנתן לתוך ידו והוציא דגמר המלאכה י"ל טפי דחייב כמ"ש התו' לעיל אלא ע"כ בעשותה משמע שיעשה המלאכה בשלימות ולהכי מבעי' לי' שפיר דהכא אף דהנחת גופו כהנחת חפץ מ"מ לולי טעינת חבירו לא הי' אפשר לי לעשות עקירת חפץ בעקירת גופו וא"כ גם זה יש למעט שהרי עיקר העקירה באה ע"י חבירו שהטעינו או דנימא דמה שעקר גופו עם החפץ הוה כעקר החפץ לבד ממקומו דכבר נתבטלה הטענת חבירו בעבודתי והוה כאילו עקרו בידים ממקומו ואין הפרש במה שכבר החפץ בידו או שנוטלו מן הקרקע כשהולך וא"כ לענין הנחה דליכא סייעתא דאחר פשיטא לי' דחייב והיינו מתניתין דנטל מתוכה ומ"ה נמי בלא"ה לא מבעי' לי' לרב דאפשר דמתני' דשניהם פטורין היינו משום דאיכא תרי מעוטא משא"כ אעקירת גופו דליכא מיעוטא פשיטא לי' דחייב א ל רבי דפשיטא לי' דממעט שנים שעשאוה דבעשותה משמע דוקא שיעשה כל המלאכה בלי סיוע זולתן אפשר שגם זה יש למעט דהעקירה באה מכח אחר ושני לי' כיון דנתבטלה עקירה ראשונה לגמרי הוה שפיר עביד כל המלאכה כן נ"ל ודוק

בתוס' בד"ה עקירת נראה לר"י כו' וממתני' דקתני או שנטל מתוכה והוציא כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א דאכתי תפשוט לי' מהא דמחייב בנטל מתוך ידו או נתן לידו ואי לא הוי הנחת גופו כהנחת חפץ אמאי חייב הא לא עקר ממקום הנחה ע"ש שדבריו צריכין ביאור ונ"ל דודאי פשיטא לן דהנחת גופו הוי הנחה גמורה ולכן בנטל מתוך ידו או נתן בה הוי כנתן על העמוד העומד ברה"י או בר"ה והכא לא מבעיא לן רק כיון דלא עביד הנחה ועקירה בגוף י"ל דלא דמי לעקירת חפץ וכמו כן בהנחה שלא עביד הנחה בגוף החפץ רק במה שמעמיד גופו נמשך הנחת החפץ ממילא משא"כ לפרש"י שפירש גם לפי האמת שאין חילוק בין באה ההנחה מגוף החפץ או שבאה מכח הנחת הגוף א"כ כ"ש בידו דלא נייח לא מיקרי הנחה כלל ולכן מקשי התוס' שפיר ואולי גם מהרש"א כיון לזה אלא שקיצר במקום שהי' לו להאריך וגם בדיבור הסמוך שנה בקושיא זו וכתב שיש ליישב ע"ש

בא"ד וא"ת אמאי לא פשיט ממתני' כו' עכ"ל. נראה דזה נמשך דוקא לדבריהם הקודמים דגם לענין הנחה לא פשיטא לן אבל למאי דפרישית דלענין הנחה פשיטא לן דהנחת גופו כהנחת חפץ דמי א"כ י"ל התם איכא למיגזר למאי דמוקי במחט שבידו שמא יניחנה מידו ויחזור ויקחנה בשבת דהוי עקירה גמורה משא"כ לענין הנחה לא שכיח שיניחנה ברה"ר בשבת רק ע"י עמידת גופו. ולענ"ד אפשר ליישב עוד דהא בלא"ה יש לדקדק אמאי לא פשיט מברייתא דלקמן דף ה' ע"ב דס"ל לבן עזאי מהלך כעומד דמי ורבנן לא פליגי רק במהלך אבל בעומד מודה וגם ר' חייא אמאי לא מייתי סייעתא מהא דתנו רבנן לקמן וכבר כתבו דתנו רבנן הוי כמו משנה ובודאי לא נעלם מרב ור"ח ודוחק לומר דס"ד טעמא דבן עזאי משום דלא אשכחן כה"ג דחייב וברייתא דמודה בזורק לא ידע דזהו דוחק ולכן דודאי לבן עזאי פשיטא לי' דאפילו ההליכה מקרי הנחה רק לרבנן י"ל דאפי' בעומד ממש לא מקרי הנחה והא דאמרינן מהלך כעומד היינו לפי האמת דעמידה מקרי הנחה אבל אם נימא דעמידה לא מיקרי הנחה צ"ל דלבן עזאי מהלך שפיר מקרי הנחה דבהא גופא פליגי לבן עזאי ההליכה נקרא הנחה וכ"ש העמידה ורבנן פליגי דאפי' עמידה מקרי הנחה וכן לפי האמת פליגי אפי' עומד לכתף דלרבנן לא מקרי הנחה רק בעומד לפוש וא"כ ליכא למיפשט ממתני' די"ל דאתיא כבן עזאי ור"ח לא מייתי סייעתא לקמן רק בהא דאינו דומה לידו ש"מ דס"ל בלא"ה עקירת גופו כעקירת חפץ דמי. כן נ"ל ודוק

בתוס' ד"ה מ"ט ורש"י פי' ידו לא נייח ע"ג קרקע וא"כ כו' דהא קתני או שנטל כו' עכ"ל. ולכאורה הי' נ"ל דודאי לענין עקירה והנחה דלא בעינן רק שיעקור ממקום חשוב ויניח במקום חשוב שפיר ה"ל עקירה והנחה ואף דידו לא נייח הא שמעינן לי' לרבי לקמן גבי אילן דס"ל שדי נופו בתר עיקרו לענין דליהוי מקום חשוב לפרש"י שם וא"כ הכא נמי לענין העקירה שדינן ידו בתר גופו כיון דגופו נייח שפיר הוי עקירה גם מידו משא"כ לענין עקירת ידו כיון דלא נייח ע"ג קרקע לא הוי כעקירת חפץ אמנם כן לפענ"ד נראה דגם לרש"י אין חילוק בין הטעינו על כתפו או בידו שדבר רחוק לפרש דוקא הטעינו על כתפו אלא דרש"י כתב דל"ג ידו בתר גופו דיתירא היא ונראה בכונתו דלשון ידו בתר גופו לא שייך דמשמע דאי לא גרירא ידו בתר גופו הוה אמרינן עקירת ידו כעקירת חפץ והא מהיכא תיתי כיון דלא גרירא בתר גופו מהיכא תיתי נימא עקירת ידו כעקירת חפן דפשיטא דאי לא גרירא בתר גופו והרי ידו לא נייח כלל ע"ג קרקע ו זה ס"ל לרש"י עיקר הגירסא ידו לא נייח דפשיטא דהכא ליכא למימר בתר גופו גרירא שהרי גופו בר"ה וידו ברה"י וע"כ בשני רשויות לא אמרינן בתר גופו גרירא דהא ידו לא דמיא לא לרשות היחיד ולא לרשות הרבים כדלקמן וא"כ לא שדינן לידי' בתר גופי' כלל כשהן בשתי רשויות אבל כשהן ברשות אחד שפיר שדינן ידו בתר גופו לגמרי וכי היכא דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי בטעון על כתפו הה"ד בידו דכגופו לגמרי דמיא ושפיר הוי עקירת גופו כעקירת חפץ אפי' טעון בידי ואי הוי גרסינן ידו בתר גופו גרירא הוי משמע דטעמא דלא מיקרי עקירת ידו עקירה היינו משום שהיד נמשכת אחר הגוף וראוי להיות במקום הגוף ולכן כיון שלא עשה רק משיכת היד אל הגוף לא הוי כעקירת חפץ וא"כ הוי משמע דאם הוציא ידו ע"י עקירת גופו הוי מחייב והא ליתא דאפי' הוציא היד ע"י עקירת הגוף נמי פטור דאפי' הלך ממקומו וע"י ההליכה הוציא ידו שעשה עקירת כל הגוף נמי פטור והיינו משום דלא אמרינן ידו בתר גופו גרירא וא"כ פטור משום דידו לא נייח ע"ג קרקע ואין דומה לגוף שמקום הנחתו ע"ג קרקע ונראה דלפרש"י נמי אפילו הי' היד ע"ג קרקע וזה הניח לתוכה אי אמרינן אגד (יד) שמי' אגד לא שייך עקירת ידו כעקירת חפץ משום שאין מקום הנחת היד ע"ג קרקע ובהכי ניחא דקשה לפרש"י למאי דמוקי לקמן כר"ע דקלוטה כמו שהונחה דמיא וכמו לרבי דבעי למימר לקמן דס"ל הכי וגם לפי האמת ברה"י מקורה ס"ל ביתא כמאן דמליא דמי וסתם בית מקורה וא"כ קשה אמאי פטור הא הוי כאילו היד מונחת ע"ג קרקע א"ו כדפרישית כיון שאין הקרקע מקום הנחה ליד אינו חייב וכן לקמן פ' המצניע דף צ"ב מבואר דאי אגד גופו שמי' אגד גם למטה מג' פטור ולא אמרינן עקירת גופו כעקירת חפץ דמי א"ו כדפרישית כנלע"ד ברור לפרש"י ודוק היטב

ובאמת לדעת התוס' יש לעיין קצת דאי אמרינן ידו בתר גופו גרירא א"כ לפמ"ש לקמן לרבי באילן העומד ברה"י ונופו נוטה לר"ה דאי אמרינן שדי נופו בתר עיקרו הזורק מיהו על נופו חייב דהוי כזורק מרה"י לר"ה א"כ הכא נמי נימא שדי ידו בתר גופו ולחייב כמאן דהניח בר"ה שהרי גם בידו אמרינן דבתר גופו גרירא ובראשית העיון אמרתי ליישב באמת כן פירש"י דלהכי לא מצי למימר דס"ל ידו בתר גופו גרירא דא"כ לרבי יתחייב בנותן לתוך ידו כמו באילן לקמן ולהכי בעי רב הך בעיא מרבי דוקא דס"ל לקמן גבי אילן כן וע"כ צ"ל בידו טעמא אחרינא אבל בלא"ה י"ל דידע רב שאינו דומה לידו משום דבתר גופו גרירא ואהדר לי' דאף דאנא לא ס"ל גופו גרירא מ"מ ס"ל מטעמא אחרינא לחלק משום דידו לא נייח ועפ"ז אמרתי ליישב הלשון לא אמינא לך כו' דמשני לך שינוי' ולכאורה הל"ל דפשיט לך דהא לא