חידושי מהרא"ל על הש"ס קצא

איכא חשדא מיד בהכנסה ובהא מודי הרא"ש דשרי בא"י וא"כ בהך דהכנסה דפשט ידו לפנים איכא פטור ומותר גמור ודייק שפיר ובהכי ניחא לישנא דש"ס דנקט בבא דרישא וה"ל בבי לשון רבים דהא ב' בבות הם פטור ומותר וגם לשון רישא לא שייך דמשמע דקאי אחדא בבא ובאמת קאי אתרווייהו והל"ל בבי קמאי ולפמ"ש א"ש טובא דלא משכחת פטור ומותר גמור רק ברישא דפשט ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב דבזה בעה"ב מותר גמור דלא עביד מידי דמה לי שנותנו ע"ג קרקע או בידו כשמכניסו לרשותו משא"כ בהוציא מתוך ידו דלדעת הרא"ש אפי' בחפץ של א"י איכא איסורא וכמו כן בסיפא בפשט בעל הבית ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני נראה דודאי איכא נמי חששא דהא מוציא לצורך ישראל וכמו כן בנטל מתוך ידו והכניס וליכא מותר גמור רק בהכנסה דעני והוי מותר ממש ומ"מ דא שייך למחשבי בכלל איסורי שבת דליכא דררא דאיסור שבת במלאכה דלא מסייע למלאכה כלים ומ"מ מותר גמור ליכא רק בבא דרישא ממש דהיינו הכנסה דעני וא"ש מיהו נלענ"ד גם לדברי התוס' דוקא ברישא שהחפץ של נכרי מונח ברשותו של ישראל סבירא ליה להתו' דלא חיישינן לחשדא דמסקי אדעתיהו שהי' ביד הישראל בפקדון וכדומה ולכן נמי בנטלו ויצא אין נזקקין לו דמסקו אדעתייהו דהישראל נתן לו שיאכל בחצר אבל בעומד בר"ה וחפץ בידו והנכרי העומד ברה"י נוטלו מידו גם להתו' יש לחוש דמיחזי כאילו הישראל נותן לו שלו להכניס דאין דרך שיפקיד אצל ישראל שהוא עומד בר"ה לשעה וא"כ אדרבא לדברי התוס' א"ש טפי דבבא דרישא פטור ומותר לגמרי הן בהוצאה הן בהכנסה ובסיפא נמי מיתר משום מלאכה כדפרישית לדעת הרא"ש. כן נ"ל ודוק היטב

בתוס' ד"ה פטורי ואין נראה לר"י דעקירה בלא הוצאה אינה אלא טלטול בעלמא עכ"ל, ול"ל דהכא גרע כיון שגופו בר"ה דהא אפי' לכתחילה הי' יכול ליתן לתוך ידו כשלא ירצה להוציא דהא עומד אדם ברה"י ומטלטל בר"ה וגם קשה לפרש"י איך אתי לידי חיוב חטאת כיון שעושה מיד הנחה על עקירתו וצ"ל דמ"מ מקרי אתי לידי חיוב חטאת כיון שנותן לו ע"ד שיוציא ואם יוציא העני ידו לרשות רבים והוא ימשוך אחריו ליתן בה יוכל לבא לחיוב חטאת משא"כ במה שנוטל מידו אי אפשר לבא לידי חיוב חטאת כיון שכבר ידו ברשות יחיד אבל בידו ברה"י והבע"ה נותן לתוכה מיד שעקר ב"ה ועסוק בהושטה אף כשיחזיר ידו קצת שתהי' ברה"י לא ישיב הב"ה ידו מליתן לתוך ידו משא"כ במה שנוטל מידו לפנים כ"ז שאין הכלי בידו לא מקרי עסוק בהוצאה בהושט' כנ"ל לפרש"י

בתוס' ד"ה שניהם לא קאי אמתני' והקשה מהרי"ט ושאר מפרשים דהא גופא קשי' אמאי לא קשי' ליה הכי ונדחק מהרש"א ליישב ובספ"י ביקש לומר די"ל לענין מיתה ומלקות פשיטא לן דלא הי' חייב כיון שלא עשו מלאכה שלימה רק הכא קשי' לן דאמרינן דאתי לידי חיוב חטאת קשי' לן דיביאו חטאת בשותפות. ולא נהירא לי כלל דחטאת אינו בא אלא על דבר שזדונו כרת והכא דבמזיד פטור חטאת מנא לן ואינו דומה לדאיסי דהתם מלאכה גמורה אלא דהלכתא היא שלא לחייב מיתה עלי' אבל הכא אין לחלק כלל וכיון דלא מלאכה היא ואפי' לכתחילה אין לנו איסור מן התורה דמנ"ל וא"כ איך יתחייבו שניהם חטאת

והנלע"ד בזה דודאי אהא דנתן בע"הב לתוך ידו של עני והוציא וכמו כן בהכנסה דבע"ה ע"י נתינת העני לא קשי' לן די"ל דהא בלא"ה כתבו התוס' דהקושיא שהשני יתחייב אבל הראשון פשיטא לן דפטור שלא עשה מלאכה והכא י"ל שגם השני פטור והיינו משום דמיד שהניח בתוך ידו של עני כבר נתבטלה עקירה ראשונה וכבר נעשה עקירה והנחה בידו של עני ועל מה שהוציא העני ידו מלאה אח"כ אין לחייבו כיון דידו בתר גופו גרירא כדלקמן א"כ ה"ל כאילו מונח כבר בידו ואינו חייב על זה שהוציא ועיקר הקושי' אנטל בעה"ב מתוכה דבזה בהכנסה דעני לא נתבטלה עקירה ראשונה דהא בהניח לתוך ידו של בעה"ב באמת העני חייב וא"כ גם הבעה"ב יתחייב שהוא עשה ההנחה ועל ידו נגמרה המלאכה אלא דאכתי איכא למימר דלא פשיטא לי' לתנא הך מילתא דידו בתר גופו גרירא די"ל דמספקא לן בהא ולכן בהכניס ידו מלאה לפנים ונתן לתוך ידו של ב"ה חייב ממה נפשך אי לא אמרינן ידו בתר גופו גרירא מיד שהכניס חייב דהנחת ידו ג"כ כהנחת גופו וה"ל כאילו עמד בר"ה אלא דמש"ה אין לחייבו שמא בתר גופו גרירא ולכן בנתן לתוך ידו של בעה"ב חייב ממ"נ משא"כ בנטל בע"ה מתוכה שניהם פטורין דגם בע"ה פטור דדילמא לא אמרינן ידו בתר גופו גרירא וא"כ ראוי שיתחייב העני וכבר כלתה עקירה והנחה ראשונה והעני פטור דילמא בתר גופו גרירא וא"כ לא עביד הנחה. אלא דאכתי לא א"ש דשניהן פטורין דאכתי קשה יביאו חטאת א' ויתנו שהרי א' מהם מחויב חטאת בודאי, אלא דבמתני' הוי אפשר לומר דלא איירי רק דפטורין ממיתה ומיירי במזיד משא"כ השתא דקאמר פטורי דאתי לידי חיוב חטאת משמע דמתני' בפשיטות איירי פריך שפיר אמאי שניהן פטורין הא איתעביד מלאכה מבינייהו ועכ"פ אחד הי' חייב חטאת בודאי ובזה מדויק הלשון הדק היטב דלשיטת התוס' דהקושי' על השני והל"ל הא השני גמר המלאכה ולמ"ש א"ש. גם י"ל דמשמע לי' מדאמר פטורי דאתי לידי חיוב חטאת ולא חשיב שאר פטורין משום דקילי מינייהו ואם איתא דבנטל מתוכה יש מלאכה דאורייתא בינייהו ובנתן לתוכה והוציא ליכא מלאכה דאורייתא א"כ איך הני שתים דוקא כיון דהשתים ג"כ אינם שוין ה"ל לחשוב כל פטורי אלא ודאי שתים אלו שוין לגמרי משא"כ אינך שתים לא דמי להני שתים וא"כ פריך שפיר הא איתעבד מלאכה ודוק היטב

ומה שביקש עוד בספ"י לומר דלענין חיוב חטאת י"ל דחייב אפילו עשה מקצת מלאכה משא"כ לענין מזיד בעינן כל המלאכה. וקשה לדבריו לפי האמת דדייק מאחת שם משמעון מנ"ל לענין מזיד דילמא לענין מזיד בעינן דעושה כל הבגד וצ"ל לפי דבריו דבתר דגלי קרא דגם בשוגג בעינן כולו ש"מ דשם משמעון מקרי כולה, ומ"מ קשה לדבריו ל"ל בפרק הבונה קרא דלא חייב באות א' הא כבר מוכח מבעשותה דלא מחייב במקצת מלאכה. עיין מ"ש בתוספות ד"ה בעשותה

בתוס' ד"ה בעשותה בכל הספרים גרסי' ואינו אלא כפל מלה עכ"ל. ולענ"ד אפשר דהא דקאמר ולא העושה מקצתה היינו בעביד העקירה מבעוד יום והנאה משחשיכה דהוי ס"ד לחייבו שעל ידי גמר המלאכה ובשנים שעשאוה קמ"ל אף שנעשה כל המלאכה בשבת והני תרתי מחד קרא נפקא ולהכי באיתמר נמי לא נקט רק הא דיחיד שעשאה לחוד דממילא נשמע בעשה מקצתה ואין להקשות למה לי קרא בפרק הבונה בכתב אות א' דפטור הא כבר מוכח מבעשותה דפטור על מקצת מלאכה די"ל דאי לאו קרא דאחת ה"א דאות א' נמי מיקרי מלאכה קמ"ל קרא דאחת דבעינן דומיא דמלאכה שלימה שהוא דבר המתקיים ועיין בסמוך

בא"ד אך קשה דבפ' המצניע משמע דזה עוקר וזה מניח כו' עכ"ל. לפמ"ש התו' בדיבור הסמוך דלא צריך קרא רק על השני אבל על העושה עקירה פשיטא לן שאינו חייב א"כ גם התם צ"ל דקרא אתי למעוטי דהמניח פטור וא"כ מ"ש התוס' שם דאתי לאשמעינן דלא תימא אהכנסה והוצאה קפיד קרא וליחייב אפי' בלא הנחה א"כ משמע דקרא אתי לאשמעינן דהעביד עקירה פטור וזה שלא כדבריהם דהכא וצ"ע לדבריהם דהתם היכא משמע מיעוטא מבעשותה דממעט העושה מקצתה וא"כ נימא דאהכנסה והוצאה קפיד קרא א"כ כבר עשה כל המלאכה וצ"ל דהא פשיטא לן דכ"ז שהוא בידו לא נגמרה המלאכה בעקירה לחוד דאגד ידו שמי' אגד רק דמיד שיצא מידו כגון שאחר נטלו ממנו ס"ד שיתחייב שהרי מיד שיצא מידו נגמרה המלאכה וקמ"ל קרא כיון דלא נגמרה מלאכתו אם לא ע"י זולתו לא מקרי עשאה לבדה ובזה אפשר ליישב הגירסא דהכא דקאמר העושה כולה ולא העושה מקצתה די"ל ב' הסברות דהמניח חייב בשביל שגמר המלאכה וכדכתבו התוס' הכא וי"ל העוקר חייב שעשה עיקר המלאכה והוציא מרה"י לר"ה וקמ"ל קרא דבעשותה העושה כולה ולא העושה מקצתה היינו לענין שהמניח לא יתחייב ושנים שעשו היינו לענין שעוקר לא יתחייב וכסברת התו' דהתם לפ"ז קושיין אתרווייהו די"ל או שהעוקר לפי דאהכנסה ואהוצאה קפיד קרא ובכל ענין שיצא מידו יתחייב ואם נימא דהעוקר חייב לא מיסתבר לחייב גם המניח כיון דקפידא דקרא אהוצאה והכנסה והוא לא עביד ההוצאה אם לא אבבא דפשט ידו וכו' ונטל השני מתוכה דהפושט יתחייב וכמו כן בנתן לתוכה והוציא שהמניח עשה ההוצאה וגמר המלאכה ראוי שיתחייב ובהכי ניחא דהכא נקיט תרתי דבעשותה ושם לא נקיט רק ב' שעשאוה לחוד ולמאי דפרישית א"ש דהכא דקאי אמתניתן צ"ל תרתי דהעושה מקצתה היינו שעשה סוף המלאכה ואסר לו ההתחלה כגון שנתן לתוך ידו והוציא וב' שעשאוה קאי היינו שחסר לו סוף המלאכה