חידושי מהרא"ל על הש"ס קפח

היינו הוצאה דעשיר ואכתי הוצאה דעני מנ"ל ואין לומר דקרא דויכלא העם מהביא משמע מיני' למי הוצאה דעני דאל"כ למה נמנעו להביא הא הי' יכולין ללכת חוץ ולהוציא הכלי דהא ליתא דע"כ לאו כללא הוא דהא הי' יכולין להוציא ע"י שיתן אחר לתוך ידו ויטול אחר ג"כ מתוך ידו וכה"ג טובי כדפרישת לעיל וע"כ דלא קאי רק אהבאה כדרכו וא"כ דילמא התם איירי בהוצאה דעשיר ואי הוה אמרינן דדייק מיתורא הוה א"ש דא"כ גזירה שוה ל"ל דהוצאה דבעה"ב כבר נשמע מאל יצא אבל מדברי התוספות ריש הזורק מוכח דמפשטא דקרא יליף וא"כ קשה מנ"ל הוצאה דעני וצ"ל איפכא דהוצאה דעני נפקא לן מאל יצא דל"ל אל יצא וע"כ אתו להוצאה דעני מיהו קשה למ"ד תחומין דאורייתא מנ"ל הוצאה דעני דויעבירו י"ל דאתי להוצאה דעשיר ואל יצא לתחומין ואכתי הוצאה דעני מנ"ל ואפי' תימא דפשטא דקרא משמע דאיירי בהוצאה נמי שלא יצאו ללקוט מ"מ י"ל דאיירי בהוצאה דבעה"ב ולא תקשי ל"ל די"ל דבעי לאשמועינן נמי תחומין וגם אז הי' צריכין אזהרה דלא ידעו עדיין איסור ההוצאה שהרי הי' קודם מתן תורה ועיקר היתור צריך לומר ממה דכתבה התורה להוצאה דהא מסתמא אמר להם אז כל הלכות שבת וע"כ יש באזהרת אל יצא אזהר' ג"כ שצריך לאחר מתן תורה ג"כ וא"כ למ"ד תחומין דאורייתא י"ל לכך נכתבה אזהרה זו דשמעינן מיני' ג"כ אסור תחומין ועוד קשה לי לפמ"ש התוס' לקמן דף ד' דמאל יצא שמעינן דבעינן עקירה מע"ג מקום ד' וא"כ לא שמעינן יתורא להוצאה דעני ולכן צ"ל דהתוס' כאן ס"ל כגירסת רש"י לקמן דקרא דויעבירו ע"כ לאיסורא קאמר מטעם גזירה שוה כדלקמן ושפיר מוכח הוצאה דעני מקרא דויעבירו דגזירה שוה מיתרא וע"כ אתי להוצאה דעני ובהכי ניחא מה שדקדק מהרש"א דכאן כתבו התוס' מדצריך תרי קראי ובשבועות דייקו מדצריך קרא להוצאה כלל אף דהוה במשכן ולפ"ז י"ל דודאי ר"י כגירסת רש"י ס"ל וא"כ מייתר קרא דויעבירו שפיר דייקו שצריכי תרי קראי משא"כ התם קאי לגירסת ר"ח דליכא שום יתורא דקרא דויעבירו לא הוה אלא פשטא דקרא דקרא להוצא' מלאכ' וגם קרא דאל יצא לא מייתר למ"ד תחומין דאורייתא ואפי' לדידן י"ל דצריך לגופו להזהיר אז במרה או לעקירת חפץ ממקום ד' ולכן הוצרכו לומר כיון דמלאכה גרועה הוה ס"ד לחלק וקמ"ל תנא דאין לחלק והיינו מכח סברא שכיון שכבר נאסרה ההוצאה אין לחלק בה וכן מורה לשון התוס' שם אבל הכא דקאי לגירסת רש"י ודאי ניחא ליה לפרושי דמצריכינן קראי דהוה ממש דומיא דשבועות ומראות נגעים ואינך דשתים מפרשי בקראי ולק"מ ודוק היטב

אלא שעדיין קשה מאי פריך בהזורק זריקה תולדה דהוצאה הוצאה גופה היכי כתיבא ומאי פריך הא זריקה דמי' להוצאה דעשיר והוצאה זו כבר נשמע מאל יצא, ואם נימא דמאל יצא לא שמעינן רק כשהאדם יוצא עם החפץ א"כ מקרא דויעבירו נמי לא שמעינן רק הוצא' דעשיר ואכתי הוצאה דעני מנ"ל וי"ל דמתניתין דהזורק מרה"י לר"ה מר"ה לרה"י חייב משמע אפי' עומד ברשות הרבים והכניס ידו לרשות יחיד או איפכא שעומד ברה"י והוציא ידו לרה"ר וזרק לרשות יחיד משמע נמי דחייב מדלא מפליג בעומד מידי והל"ל העומד ברה"י וזרק לר"ה ש"מ דלא תלי' בעומד כלל אפי' ברה"ר נמי דינא הכי וזהו הוצא' דעני שזורק אליו ובהכי ניחא דלא דייק בפ' כלל גדול דחשיב מוציא מרשות לרשות ושם ה"ל לדייק היכא כתיבא דבשלמא אמתניתין דידן לא דייק דאכתי לא נחית למיתני עיקר מלאכת שבת ומשנה זו אינה אלא הקדמ' בעלמא למשנת לא יצא השנוי' אח"כ אבל בפ' כלל גדול ה"ל לאקשויי הכי ולפ"ז א"ש ולק"מ דבפ' כלל גדול י"ל דאיירי בהוצאה דעשיר אבל בהזורק משמע ליה אפילו הוצאה דעני ומשני שפיר דמוכח מויעבירו ומיושב ג"כ הגירסא דפריך ממאי דבשבת קאי דלא שמעינן לה מפשטא דקרי' מלאכה די"ל דקאי על הוצאה דעשיר אבל למאי דמסיק מגזירה שוה קשה גזירה שוה ל"ל דהוצאה דעשיר כבר שמעינן מאל יצא שמע מינה דקאי על הוצאה דעני וא"ש ומיושב נמי מה שמקשין העולם דהל"ל אפי' בשבת משום דשלימא לה מלאכה ולפ"ז א"ש דודאי ל"ל בשבת קאי דא"כ למה הוצרך להזהירם הא בלא"ה הוצאה דעשיר שמעינן מאל יצא ואי קאי גם על הוצאה דעני שלא יביאו בדרך הוצאה דעני משום דשלימא לה מלאכה דאם כן ממילא נשמע מדקרי לה מלאכ' ולכן פריך דילמא בחול קאי וקאי באמת ההוצאה דעשיר אבל הוצאה דעני לא מקרי מלאכה כלל וא"ש נמי דכתבו התו' דצריך תרי קראי ולא כתבו מדצריך קרא כלל ולפ"ז א"ש טפי דהוה מצינן למימר דהוצאה דעני לא הוה במשכן כלל דמסתמא הוציאו כדרכן וא"כ אכתי לא מוכח הוצאה דעשיר שהוא ג"כ מלאכה גרועה אבל מדצריך תרי קראי מוכח דכל הוצאה מלאכה גרועה היא ודו"ק היטיב

בא"ד ובתולדות דהוצאה בעינן שיהיו במשכן כו' וכל אלו תולדה דהוצאה נינהו כו' עכ"ל. אע"ג דבזורק מרה"י לר"ה דחייב ואמרינן בפשיטות דזריקה תולדה דהוצאה בהך דזריקה איכא למימר בפשיטות מה לי מוציא ע"י הושט' או ע"י זריקה וכ"כ מהרש"א בפ' הזורק אלא שדברי התוס' פרק הזורק צ"ע שהקשו ג"כ מה שהקשו כאן ל"ל סברא על הכנסה תיפוק ליה דהוי במשכן כדאמרינן אזריקה אי הוי במשכן אע"ג דליכא סברא ותירצו דבזריקה נמי איכא סברא מה לי הוצאה או זריקה ובגמרא אמרינן לה אזריקה דד' אמות ולזו אין ענין עם הוצאה, וראיתי שמהרש"א כתב שגם ד' אמות דמי להוצאה כמ"ש הרז"ה כיון דד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום שפיר הוי דמי להוצאה (וצ"ל אף דד' אמות דרבנן בעלמא נינהו מ"מ דומה להוצא' אף מן התורה) ודבריו צ"ע דאכתי אין מיושב דברי התוס' דלפי דבריהם צ"ל דבעינן תרתי סברא דמה לי הוצאה ומה לי זורק ד' אמות וגם בעינן דליהוי במשכן וא"כ בזורק מרה"י לר"ה דלא מפרש התם דהוי במשכן היכא הוי תולדה דהוצאה ואפשר דס"ל להתוס' דהתם דודאי זריקה מרה"י לר"ה הוי במשכן בשאר דברים דדוקא הקרשים היו מושיטין ולא זורקין שלא יתקלקלו משא"כ שאר דברים שאינן מתקלקלים וא"כ לעולם בעינן סברא וגם שיהי' במשכן ודוחק אבל לדברי התו' דהכא א"ש דודאי מה דדמי ממש כמו הכנס' לא בעינן שיהי' במשכן וזריקת ד' אמות לא דמי ממש להוצאה אבל זריקה מרה"י לר"ה שפיר דמי להוצאה ולא צריך שיהי' במשכן אלא דאכתי קשיא לי ל"ל לאסוקי דזורק ד"א בר"ה נמי הלכה למשה מסיני הא כיון דלא קשיא ליה רק מזריקה א"כ אי מעביר ד' אמות בר"ה חייב י"ל מה לי העבר' מה לי זריקה דזורק ד' אמות דמי למעביר כמו דדמי זורק מרה"י לר"ה למוציא וא"כ מאי קשיא לן אזריקה ואם הקושיא ממעביר לא הוי ליה לאקשויי אזריק' וגם מזה קשה לי על דברי מהרש"א שם דזורק ד' אמות דמי למוציא א"כ מאי ק' מעביר ד' אמות מנ"ל הא מעביר ודאי הוי במשכן וכיון דהוי במשכן וגם י"ל מה לי הוצאה מה לי העברת ד' אמות דדמי להוצאה ג"כ ומאי צריך הלכתא למעביר, מיהו לתוס' בכאן לא קשיא די"ל דס"ל דמעביר לא דמי למוציא כלל אלא מ"ש דל"ל לאסוקי הלכתא אזורק כיון דאיכא הלכתא אמעביר א"כ איכא למימר מה לי העברה מה לי זריקה כי היכא דא"ש בזורק מרה"י לר"ה, ואפשר ליישב דברי התוספות שלפנינו דסברא דמה לי הוצאה מה לי הכנסה אינו אלא כמו בנין אב ותדע דלס' התו' הכנס' אינה אלא תולדה וא"כ י"ל להוצאה דכתיבא בקרא שפיר י"ל סברא דמה לי אבל להעברה דהל"מ מסיני הוא ולקמן דף קל"ב מבואר מפרש"י דגם בנין אב לא ילפינן מהלכה וא"כ לא הוי למילפה מהעברה דאין דנין בנין אב מהלכ' וא"ש. ובהכי ניחא דפריך מכדי זריקה תולדה דהוצאה וכבר כתבתי דקש' למה לא פריך בפרק כלל גדול דתני מוציא מרשות לרשות וגם הלשון מכדי זריקה לפריך בפשיטות מנ"ל הא דזורק חייב. ולפ"ז א"ש דבפרק כלל גדול לא מצי לאקשויי דאיכא למימר גמירי לה בהלכתא משא"כ הכא דמחייב בזריקה משום דתולדה דהוצאה ואי הוי הלכה לא ילפינן מינה תולדה וא"ש ודוק. ומ"מ דברי התוספת פרק הזורק צ"ע ועיין בסמוך

בא"ד וא"ת כיון דהכנס' כו' דהזורק משמע כו' אע"ג דליכא סברא עכ"ל. ולענ"ד אפשר ליישב לפמ"ש בסמוך דזריקה לא הוי במשכן לפי האמת א"כ י"ל דנהי דזריקה תולדה דהוצאה היא היינו משום דהוצאה כתיבא ויש לחשוב זריקה לתולדה דדמי לה אבל הכנסה אי לאו סברא דמה לי אפוקי מ"ל עיולי נהי דודאי הוי ידעינן הכנסה מכח מאי דהוי במשכן מ"מ לא מהני אלא למחשבה תולדה אף דהוי במשכן וא"כ לא הוי שמעינן הכנסה בזריקה דלא הוי אלא תולדה דתולדה ובהוצאה דמלאכה גרוע היא לא הוי ידעינן לה אבל השתא דאיכא סברא ממילא שמעינן גם הכנסה בזריקה משום סברא דמה לי כן נ"ל

והשתא דאתינן להכי אפשר לי לומר דהא דפריך בפרק הזורק הוצאה היכא כתיבא י"ל דאפי' לא הוי כתיבא הוצא' כלל כיון דהוי במשכן ידעינן דאסירא רק משום דמלאכה גרועה לא ילפינן תולדה ממנה כמו בשאר אבות מלאכות שאם באת ללמוד מה שדומה