חידושי מהרא"ל על הש"ס קפז

בלא הנחה וא"כ מוכח דהוצאה אסורה ושפיר ילפינן ממשכן אף על גב דמלאכה גרועה היא כמו שהוא לפי האמת וצריך לומר ג"כ דגם בהעברה צריך למעט זה עוקר וזה מניח דס"ד אהעברה ד' אמות קפיד קרא וליחייב אפי' בלא הנחה ולכן עיקר קושי' בפ' הזורק דשם מבואר חיוב ד' אמות בר"ה וא"ש ודוק

אלא שעדיין לא מיחוור לי אטו עד מלאכת המשכן לא ידעו איסור ההוצאה דהא שבת במרה אפקיד ובקרא מסהיד וישבתו העם ביום השביעי בפ' בשלח ואיך יעלה על הדעת שלא ידעו דין הוצאה ולא סגי שלא יכשלו. ואפשר לומר דוודאי ידעו שהוצאה אסורה רק דידעו שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת כפרש"י בחומש לכך סמך שבת למלאכת המשכן רק כיון דהוצאה מלאכה גרועה הוי ס"ד דידחה לצורך המשכן ולכן הוצרכה ההכרז' דאף מלאכה גרועה אין מלאכת המשכן דוח'. מיהו לפ"ז ק' ל"ל קרא דאין מלאכת המקדש דוחה שבת דכבר מוכח ממאי דהוכרזו ואפשר דקרא דאין מלאכת מקדש דוחה שבת היינו אפילו לאו אינו דוחה וכדמסיק נמי ביבמות דף ויו ועיין מה שכתוב בלשון התו'

בתוס' ד"ה שתים כן נראה (וכו') ואין נראה מדמפרש מילי דעני לחוד כו' עכ"ל ולי נראה ליישב ודאי למסקנת הש"ס לקמן דף ד' דמסיק ידו של אדם חשובה כד' על ד' ועפ"ז פרשתי למה שהקשו התו' כל הני בבא ל"ל ופירשתי דכולהו בבי לא זו אף זו קתני דברישא נקט פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב דמוכח דסגי בהנחה ע"ג יד ולא בעי מקום ד' אלא דבהא אפשר לומר הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי וקמ"ל בנטל מתוכה והוציא דגם עקירה סגי מידו אף על גב דליכא מקום ד' אלא אכתי מצינן למימר דטעמא כיון דבעה"ב עומד בפנים וסתם בית מקורה וי"ל ביתא כמאן דמלי' דמי ושפיר הוי מקום ד' ולזה קמש"ל בפשט בעה"ב את ידו לחוץ דר"ה מקורה ליכא ואפ"ה חייב אלא דאכתי לא מוכח דמהני בר"ה אלא הנחה אבל עקירה בעי קמ"ל נטל מתוכה והכניס דאפילו עקירה לא בעי והיינו משום דידו של אדם חשיבא וכדמסיק, ובהכי ניחא שהקדים תנא דמתני הכנסה וה"ל להקדים הוצאה דכתיבא והוא אב להכנסה, ולפ"ז ניחא דנקט להו כסדרן לא זו אף זו, ועפ"ז פירשתי הלשון לקמן דף ה' דפריך רבא איכפל תנא לאשמעינן כל הני, לשון איכפל מדוייק דלמה כפל הבבות כיון דאיירי בננס וליכא שום חדושא בחדא בבא מאידך ומיושב גם כן מה שהקשו התו' על פרש"י. ולפ"ז יש לומר ודאי בשבועות פרש"י לפי המסקנא דכבר קמה לה מתני' בטעמא דידו חשובה ולא קשי' דלא ה"ל לערבינהו משא"כ (הכא) פרש"י לפי שיטת הש"ס דכמה אמוראי לא אסקי אדעתייהו טעמא דידו א"כ לא מצי לפרושי כפירושו דהתם דא"כ קשה מה שהקשו התוס' כאן לכן פירש כמ"ש כאן. ויש לי לומר עוד דלפרש"י בשבועות דקאי שתים שהן ד' בפנים היינו הכנסות ובחוץ היינו הוצאות א"כ לא א"ש הא דפריך לקמן תרתי סרי הויין ומאי קשי' הא במתני' אינו מדבר בחיובי ופטורי דאדם רק בעצמות ההוצאות וההכנסות שיש ב' הכנסות שחייבין עליהן מן התורה וב' מדבריהם וא"כ מצינן למימר דכולהו פטורי הן דבעל הבית הן דעני שהם בהכנסה א' חדא נינהו דזהו ההכנסה שהיא מדבריהם בין לעני בין לעשיר דבשלמא אי קאי על בעל בית ועני גופייהו שפיר שייך לאקשויי תרתי סרי הוי כיון דנחית לבאר הפטורים שעל האדם אבל לפרש"י בשבועות לא איירי כלל בפטורי ואיסורי דאקרקפתא דגברי רק דנקט ההכנסות אלא ודאי המקשה דלקמן ג"כ מפרש כפרש"י כאן והיינו משום דלא אסיק אדעתיה אוקימתי' דלקמן ולכן ליכא לפרושי כפירוש רש"י שבשבועות דא"כ לא ס"ל לערבינהו משא"כ בשבועות דכבר קמה לה מסקנא דנקטינהו כסדרן כדפרישית ובסיפא קמ"ל ידו חשובה וזה מוכח דוקא מבבא בתרייתא א"כ ניחא טפי לפרש כפירושו שבשבועות ולק"מ ודוק היטב

בתוס' ד"ה פשט ונראה לר"י כו' ולא הוי גמרינן הוצאה דעני מבעה"ב ולא בעה"ב מעני עכ"ל. צריך ביאור הסברא שיש לחלק בהם וכבר עלה ברעיוני סברות שונות לא ראיתי להאריך רק מה שנ"ל אמת ברור בכוונת התוס' הוא זה דוודאי עיקר חיוב ההוצאה מה שמוציא מרשות לרשות ובשעת עקירה הי' הכלי ברשות יחיד והוציאו לרשות הרבים ואם כן בשלמ' בהוצא' דבעל בית בשעת עקיר' הי' הכלי ברשות יחיד וגם כשהוציאו עדיין הוא בידו וברשותו וכשנותנו לתוך ידו של עני נשתנה לגמרי הכלי מרשותו של בעל בית לרשותו של עני והוי הוצאה גמורה שנשתנה הכלי לרשות אחר שהוא רשות רבים משא"כ בהוצאה דעני שהוא מה שנוטל מתוך ידו של בעה"ב דזה מיד שנוטל הדבר מידו של בעה"ב כבר יצא מרשותו של בעה"ב והי' ברשות העני רק דלא שייך לחייבו על זה שנטלו מתוך ידו של בעה"ב כיון שידו של עני ברשות יחיד וא"כ נהי דאח"כ הוציאו לרשות רבים בשעת הנחה כבר הי' בלא"ה ברשותו של עני רק דברה"י לא הי' ידו של עני ר"ה מ"מ לא מיקרי הוצאה גמורה שהרי בלא"ה כבר הי' במקצת ברשותו של עני כשעדיין לא הי' ליד דין ר"ה ובעינן דוקא הוצאה מרשות יחיד לר"ה והיינו מרשות לרשות שלא הי' מעולם ברשותו של זה אבל בעני כבר הי' הכלי ברשותו בטרם שמתחייב על ההוצאה דלא מיקרי הוצאה ממש כיון שכבר הי' הדבר במקצת ברשותו בטרם חיובו משא"כ בבעל הבית בטרם חיובו הי' הדבר ברשותו וכשהניחו יצא מרשותו לגמרי אבל העני שמתחייב בשבילו שמוציאו מרשות יחיד לר"ה וכיון שכבר הי' הדבר במקצת ברשותו עכ"פ גם כשהוא ברה"י ושם אין לו דין ר"ה ולכן ס"ד דגם כשמוציאו אח"כ לר"ה לא נעשה בהוצאה זו הוצאה מרשות לרשות ממש דגם כשהוא בידו בפנים נעשה כמו שהוא ג"כ בר"ה דידו בתר גופו גרירא ואין ההנחה משנה הרשות דמעיקרא אבל הוצאה דבע"ה יצא הדבר מרשותו לגמרי ומתוך זה יובן לך דמ"ש התוס' ולא בעה"ב מעני הכוונה דהכנסה דעני מסתבר טפי לחיובא דבהכנסה הסברא ממש איפכא דהכנסה דעני יצא לגמרי מרשותו של עני משא"כ בהכנסה דבעה"ב שמכניס הדבר אליו וכבר הי' הדבר בידו גם ברה"ר ולא נשתנה הרשות לגמרי ממה שהי' ברשות הרבים ראה והבן איך דקדקו התו' בלשונם וכתבו ולא בעה"ב מעני ולא כתבו ולא דבעה"ב בדלי"ת דאז הוי קאי דיש לחלק ג"כ אהוצאה דבע"ה דלא הוי גמרינן ליה מעני אבל הדבר ברור כדפרישית דכוונתם דהכנס' דבעה"ב לא אתיא מעני, כללא דמילתא לענין הוצאה דבעל הבית עדיפא ולענין הכנסה דעני עדיפא. וראיתי בספ"י גמגם והאריך בכוונת התוס' ולא ירד למכוון אך מה שהביא בשם חידושי הרשב"א הוא ברור שכיון למ"ש

וכן משמע ממ"ש התוס' לקמן שכתבו דצריך סברא להכנסה דבעל הבית דהם העלו קרשים היינו הכנסה דעני דמסתמא בקרקע היו עומדין ע"כ ול"ל לזה תיפוק בלא"ה י"ל דהם העלו הקרשים לא מוכח רק חדא הכנסה או דבעה"ב או דעני וסברא צריך לאידך א"ו ברור דהכנסה דבע"ה דוקא לא שמעינן מהכנסה [דעני] (דבעה"ב) אבל הכנסה דעני כ"ש הוא מהכנסה דבעה"ב וזה ברור בכוונת התו' ובזה ניחא לשון מתניתין דהקדים לפרש הכנסה שהיא תולדה להוצאה שהוא אב ובבעה"ב הקדים התנא לפרש ההוצאה ולפמ"ש א"ש בתרווייהו בבי לא זו אף זו דלענין הכנסה דעני פשיטא לן ולענין הוצאה דבעל הבית פשיטא טפי. כנ"ל ברור ודו"ק

ולפי המסקנא לקמן דא"צ שיעמיד החפץ על גבי הקרקע רק במה שמושכו אליו מתחייב אף שלא הניחו ע"ג קרקע כלל א"ש טפי דכאן לא עביד מידי במה שמביאו אליו שכבר הי' בידו גם כשהוא ברה"י ואז לא שייך לחייבו. ומה שהוכרחתי לחלק כמ"ש לעיל היינו דלא נפשוט ממתני' דהנחת גופו כהנחת חפץ דמי דזהו בעי' לקמן דף ו' לפי שיטת התוס' ודוק

ולפי זה נ"ל דהתוס' אין מחלקין כלל בין שיוצא עם החפץ או שמוצי' החפץ בהושטה בעלמא דאם נימא דיש סברא לחלק תקשי מנ"ל הוצאה דעני בהושטה אלא וודאי אין חילוק כלל ועיקר קרא דאל יצא היינו הוצאה דבעה"ב דמעיקרא הי' גופו עם הכלי ברשות יחיד ועכשיו יצא לרשות הרבים ובהוצאה זו איכא שינוי רשות לגמרי כמו בהוצאה דבעה"ב ולא תלי' במה שמוציא הכלי עמו דאין חילוק בזה רק במה שמעיקרא הי' הכלי לגמרי ברשות יחיד ועכשיו הוא ברשות הרבים אבל בפשיטת יד והוא עומד ברה"ר גם בהיותו ברה"י כבר נתבטל הכלי מהיותו ברשות יחיד וכבר הגיע לרשותו בידו ברה"י והוה כאילו כבר נעשה בר"ה ואמה שהי' ידו ברה"י לא שייך לחייבו כדפרישית לעיל ודוק היטב

בא"ד ותדע מדאצטריך כו' בריש הזורק דנפקא לן מויעבירו כו' ובספ"ק דעירובין נ"ל מקרא דאל יצא עכ"ל וקשה לי לפמ"ש התו' לקמן ר"פ הזורק דנפקא לן הוצאה מפשטא דקר' מדקרי ליה מלאכה על ההבאה א"כ קשה מנ"ל הוצאה דעני דהא דקרי לי' מלאכה