חידושי מהרא"ך חלק ב נא

אמרינן דלא מכוין ליהנות ולהכי לא חשבינן לה מידי, אבל לענין שוגג לא שייך זה ודו"ק:

עד כאן דברי נכד המחבר זצ"ל. אמר המעתיק התשובה הזאת נשמט מהחדושי מהרא"ך חלק אורח חיים סימן ג"ג, ואמרתי להציגנה פה בסימן הזה כי מין במינו אינו חוצץ, והתשובה הזאת השיב גיסי הרב הגאון הצדיק זצ"ל להני תרי המאורות הגדולים לחותנו ה"ה אאמ"ו הרב הגאון הצדיק זצ"ל בעל המחבר ולמחותנו הרב הגאון החריף המפורסם מו"ה ישראל יהושע זצ"ל אבדק"ק קוטנא. השאלה לא מצאתי ונכרת מתוך התשובה סימן קמה. תשובה הנה ע"ד רש"י מה שכ' משכו וקחו מי שאין לו יקח מן השוק, דהואיל דהמצריים הי' עובדים לצאן א"כ הי' נעבד, רק כיון שמכרו בטל ואינו רק מאיס והתורה התירה, והשיג עליו ר"ת דנעבד להרמב"ם וכל הפוסקים אסור אפילו ביטל. הנה לא מצינו ברמב"ם רק באשירה שביטלה אין מביאין ממנה גזרין למערכה וכן בה' בכורים כתב דאשירה שביטלה אין מביאין ממנה בכורים, ומלבד שיש לחלק בין בע"ת שאין נדחין לאשירה שנדחה ומטעם יש דחוי אצל מצות, באמת ה"ה כתב (פ"ת מה' לולב ובלח"מ פ"ד מ"א) דרמב"ם מחמיר באשירה שביטלה לענין מצות יותר משאר ע"א, דלולב יצא, וכן שופר, וא"כ מדהביא הדין באשירה שביטלה ולא הביא סתם בע"ז שבטלה, מוכח דדעת הרמב"ם דנעבד שבטלו שרי לגבוה נמי, דאל"כ אמאי לא הביא לגזרין ולמערכה ולבכורים מע"א שלא נטעו מתחלה לכך, אלא דוקא אשירה שנטעו מתחלה לכך חמיר, הן אמת דהרמב"ן בע"ז (דף מ"ז) סתר שם הפי' הראשון דלגבוה נמי בביטל מותר, דלא מצינו ביטול לנעבד ומוקצה ולא גרע מכלים של בית חוניו דאסורין אף שאינו שלו שלא נאסר כלל מכ"ש כשבטלן ע"ש. אבל לכאורה מ"מ צדקו דברי חותני נ"י, דמבואר בתוספתא דפסחים דפסח מצרים מותר באתנן ומחיר משא"כ בפסח דורות, א"כ א"ש ללמוד מאתנן דדיו כאתנן דמותר בפסח מצרים, א"כ ממילא מותר כשבטלו גם לדעת הרמב"ן בפ"מ, ולכאורה תמוה דבע"ז (נ"ב ב') הביא הריטב"א קו' הרמב"ן נבעי נמי בכלים של בית חוניו למ"ד ע"ז הוא ולאחר שבטלום, והא נעבד גמור הוא, אלא עכצ"ל דהרמב"ן סובר דנעבד שבטלה לא מתסר רק מטעם מאיס או קנס כמו כלים של בית חוניו והיינו הך, עמ"ש (בדף מ"ז) ג"כ משום דדמי לכלים של בית חוניו, אבל לפי"ז תמיה על הריטב"א דאזיל בשיטת הרמב"ן וכתב אהא דמשני אאבני מזבח לתברינהו. ל"ת עליהם ברזל, דלרווחא דמילתא כתב כן דבלא זה פסול כדין ע"ז שבטלה דיש דחוי, הא הך תירוצא דלתברינהו נאמר רק לדחות פשיטות דכלים של בית חוניו אסורין והא אי כלים של בית חוניו מותרין א"כ ע"ז שבטלה ג"כ מותרת לגבוה א"כ ל"מ לשנויי דיהא ע"ז שבטלה, אלא ע"כ דאף אי ע"ז שבטלה אסור מ"מ כלי של בית חוניו יוכל להיות דמותרין, א"כ הדרא קושיא לדוכתה דהיכי היה מצי למבעי למ"ד כלים של בית חוניו הוי ע"ז. ולכן מה שנ"ל דעיקר סברת הרמב"ן, דאיסור נעבד לגבוה ילפינן מק"ו דאתנן, וכשם שאין ביטול לאתנן כך אין ביטול לעבו"ז, והנה באתנן אי לאו קרא דבית דבא לרבות רקיעים לא היינו מרבין אף למזבח דשמושי קרבן לאו כקרבן וא"כ כיון שרש"י פירש בתמורה דרקיעים היינו ציפוי למזבח א"כ י"ל לפי"ז דכלי שרת מותר לעשות מאתנן מן התורה והוא ממנחות (דף צ"ט) דילפינן למעלין בקודש ממחתות החטאים מעיקרא משמשי המזבח ועכשיו מזבח א"כ ה"נ נהי דאסרה התורה אתנן לרקיעים שהוא מזבח אבל לכלי שרת שהם משמשי מזבח לא מצינו, וא"כ שפיר נכונים דברי הרמב"ן דכלים של בית חוניו אף אי ע"ז הוא כשבטלו ראוי שיהא מותר מטעם נעבד, ורק מקו"ח דתקן שאינו מועיל ביטול, א"כ דיו לבא מן הדין להתיר כלי שרת כשבטלו וא"כ שפיר מצי למבעי אף למ"ד ע"ז אי בטלה. משא"כ אאבני מזבח ששקצום שפיר הקשה דמזבח אפי' באתנן אסור א"כ לא הוצרך הגמ' לשינויא דל"ת עליהם ברזל ורק לרוחא דמילתא כ' כן:

עתה אחר נודעו לנו כ"ז נוכל להציל הראב"ד ובעלי תוס' מהשגת הרמב"ן שפירשו דבעיא דר"ל לולב מהו למצוה דלכתחלה מבעיא ובדיעבד יצא ותמה עליהם דהא לגבוה ודאי פסול וא"כ כיון דבעיא ר"ל אי מצוה כלגבוה דמי משמע דאף בדיעבד פסול אף כשבטלו, אך להנ"ל אמינא דדעתם דבעיות הגמ' אי מצוה כלגבוה דאינו פסול כקרבן או מזבח רק כמו כלי שרת ובכלי שרת כיון שהוכחנו דבביטל מודה הרמב"ן דלא מיתסר ונהי דהרמב"ן סובר בכלי בית חוניו אף בדיעבד פסול י"ל דהם סוברים כמ"ש הרמב"ם סוף ה' ביאת מקדש דכהן שעובד עבודתו כשירה ומכ"ש כלי דע"כ לא בעי בע"ז רק אי כלים דלאו בני דעה נינהו לא קנסינהו א"ד ל"ש, א"כ כלים ודאי דאינו פוסל הקרבן והרמב"ם דנקט בכהן מכ"ש לכלים, וא"כ ממילא כיון דכשר כלי בית חוניו בדיעבד א"כ גם למצוה או דלגבוה אינו רק לכתחלה וניחא פרושא קמא שהביא הרמב"ן, וגדולה מזה י"ל לדעת התוס' דאף אם לא בטלה סוברים התוס' דלכלי שרת אין להם דין נעבד דמן הבקר ומנחתם לא ידעינן למכשירי קרבן ועיקר מכשירי קרבן מאתנן ילפינן, וא"כ ממילא שרי בכלי שרת. ולכן שפיר בדיעבד כשר של עב"ז אף שלא נתבטל, ואי שאסור להדיוט הוא וא"כ אסור ממשקה ישראל זה לא שייך רק בקרבן דמצות לאו ליהנות ניתני א"כ בכלי שרת אף של ע"ז כשרין, ונהי דמצוה לאו להנות ניתנו לא משתרי לכתחלה כמו מודר הנאה דלא יטול, אבל כלי שרת שנתקדשה להיות טעון גניזה ודאי דהוי כדיעבד וכשר אי לא טעמא דמאיס לגבוה לזה אינו רק לכתחלה אבל לא בדיעבד שיפסול, ועוי"ל דבשלמא בלולב אסור לכתחלה ליהנות מאיסור הנאה, משא"כ כלי שרת לעולם איסור הנאה הוה דהקדש איסורי הנאה אלא דלא אפשר בלא"ה, א"כ מ"ל חד איסור הקדש מ"ל שגם הוא ע"א דג"כ מותר לכתחלה, אי לאו טעמא דמאיס וקנס שקנסו בכלים, וראיה גדולה מהא דפשיט לכלים בית חוניו מכלי אחז ואמר ברוך המקום שהחזיר לי אבדתי הא מה מציאה מצא הא שם ע"א הי' ועשה בה. מעשה אסרה כדמוכחן בנ"ד מכלי אחז. ולדעת הרמב"ן צריכין לדחוק דהך מקשה סבר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף ע"י מעשה ובאמת קשה למה נפסוק כן כיון דכשל עוזר, דראי' מאחז אינו דאנן קיי"ל דיאסר דשא"ש ע"י מעשה, ואף להדיוט דעת התוס' בכמה דוכתי דאסור, א"כ היכא פשיט לכלי בית חוניו, אלא ע"כ דגם בכלי שרת של ע"א רק מטעם מאיס אסור ולא מטעם נעבד ותליא אי קנסו כלים דלאו בני דיעה אי לא, ואין להשיב דא"כ הדרא קושי' לדוכתה דא"כ אמאי לא בעי בגמ' אף למ"ד בית חוניו ע"א אי כלים אסורין, דכיון שכ' דלדעת התוס' אף מה שאסור משום ע"א מן הדין אי לאו קנס או מאיס אין בו ליתא דנעבד. אבל נ"ל דהך מעיקרא ל"ק, דבשלמא אי בית חוניו לא ע"א א"כ חזינן דקנסו לכהנים שלא מן הדין יש למבעיא אי קנסו גם בכלים דלאו בני דיעה, אבל למ"ד בית חוניו ע"א א"כ מה דתנן כהנים ששמשו בבית חוניו אל ישמשו במקדש מקרא דלא יגשו לכהן לי הוא מעיקרא דדינא, וראי' מדהדין דקרבנו אינו ריח נחוח א"כ כלים דליכא קרא מנלן למיסר כלל ולא הי' מקום לבעיא אי קנסו בכלים, ובזה מיושב קו' הרמב"ן גם לדעת האומר דמשמשים יש לו ביטול שהקשה נבעי למ"ד ע"ז הוא ולאחר שבטלום דאדרבה למ"ד ע"א הוא ודאי כלים מותרין דלא מצינו שום קנס כלל, אבל למ"ד לא ע"א א"כ חזינן דקנסו כהנים של בית חוניו א"כ איכא למבעיא בכלים וזה נכון. והרמב"ן דאייתי סייעתא דסובר דגם מטעם קנס בדיעבד פסול, א"כ י"ל דסובר דכהן