חידושי מהרא"ך חלק ב נב

שבפ"ז דא"ק ריח ניחוח ג"כ מטעם קנס, לפי"ז י"ל, שפיר דנעבד לקרבן אסור אע"פ שבטלו גם לדעת התוס', והא דבעי בע"א צמרה מהו לתכלת יובא לקמן:

עתה נחזי בשיטת הרמב"ם (בפ"א מה' ציצית) הביא דצמר פסול לציצית ותמוה דמ"ש מלולב של ע"ז דפסק דיצא, ולכאורה י"ל דסובר כדעת התוס' לחלק בין לכתחלה לדיעבד וציצית דאין נפקותא אם יצא רק מכאן והלאה אם ילבוש בגד לעולם כלכתחלה ופסול אבל בלולב כ' דיצא אם נטל, ומכאן יש לדקדק דהרמב"ם סובר גם בנעבד שבטלו דבדיעבד כשר לקרבן ואעתיק לשונו (פ"ד מא"מ) המשתחוה להר אע"פ שהוא מותר אבניו אסורים וכן המשתחוה למעין כ' פסולין לנסך אשרה שבטלה אין מביאין ממנו גזרין למערכה וכן המשתחוה לבהמה צמרה פסול לבגדי כהונה וכן קרנים לחצוצרות כו' הכל פסול, כל שם של ע"ז לא יעשה למלאכת הקודש עכ"ד. הנה בכולן כתב וכן ואילו באשירה שבטלה לא כ' וכן, לכן נראה דהפסיק הענין דאבנים למזבח הוא ילפינן מאתנן שפסולין בדיעבד ואין המזבח מקדש, וכן המים לנסך וכ' מאתנן ילפינן, משא"כ אשירה שבטלה סובר הרמב"ם דלא ילפינן מאתנן לענין ביטול דביטול ל"ש באתנן כלל רק מטעם קנס או מאיס כמו כלים של בית חוניו, אין מביאין מעציו גזרין ואם הביא יצא, וכן לבגדי כהונה דפסול לכתחלה ובדיעבד לא, לכן לא כתב באשירה שבטלה וכן, להפסיק דכל הני אינן רק לכתחלה כמו שמסיים כל שם ע"ז לא יעשה משמע רק לכתחילה. ולפי דרכינו למדנו דנעבד שבטלו כשר לקרבן. אבל עדיין קשה כי אחרי שחדשתי דל"מ למילף מאתנן רק דאסור למזבח ולא לכלי שרת א"כ הא דבעי ר"פ צמרה מהו ופריך אי לבגדי כהונה היינו בעי' דרמב"ח, מאי דומיא הא רמב"ח איירי לענין מזבח דשם שפיר פסול אבל מנין לן דנעבד פסול לבגדי כהונה, אבל לאחר עיון נראה דל"ק דהנה בעי' רמב"ח אי יש שינוי בנעבד והקשו תוס' די לבא מן הדין להיות כאתנן דלא מיתסר שנוי ולכן י"ל דבאמת רמב"ח לא דן מק"ו דאתנן דא"כ לא הוי בעי כלל אי יש נעבד במחובר או מכשירי קרבן כקרבן, רק רמב"ח בעי מסברא אי כל הנך אסורין בנעבד א"כ שפיר קבעי נמי אי יש שנוי או אין שנוי, וממילא י"ל דה"פ דאי לבגדי כהונה קבעי א"כ ע"כ לאו מק"ו דאתנן דא"כ דיו לבא מן הדין דלכלי שרת יהא מותר רק מסברא היינו בעי' דרמב"ח דכל מכשירי קרבן אחת הוא, ואי מטעם מאוס בעי ואף לציצית וא"כ היינו בעי דר"ל:

ובזה אמינא ליישב דברי הרמב"ם שכ' דצמרה פסול לבגדי כהונה ולציצית דהא קיי"ל דיש שנוי בנעבד והכ"מ דחק לחלק בין שנוי גמור, אבל נ"ל דהרמב"ם מפרש כדברינו דרמב"ח לאו מק"ו דאתנן בעי ורק מסברא בעיר אי יש שנוי, דבאמת תי' התוס' שם אהא דדיו לבא מן הדין דבעית רמב"ח אי מדרבנן יש שנוי בנעבד אבל מדאורייתא ודאי יש שנוי ומותר משום דיו כאתנן, תמוה היכי פשיט מר זוטרא מולד נעבד הא בשלומא מחובר דליכא קרא רק מאתנן גמרינן א"כ מדאורייתא אין אסור בנשתנה משום דיו וה"ה דרבנן לא אסרו, אבל נעבד בבע"ח דגמרין מבן הבקר א"כ שפיר מנא לן למשרי שנוי מדאורייתא שפיר אסור ולד נעבד, ולפמ"ש ניחא דלרמב"ח דרק מסברא בעי אי שנוי מתיר בנעבד א"כ מה לי מחובר או בע"ח, ולפי"ז ניחא דלדידן דקיי"ל כרבא דילפינן מחובר מאתנן א"כ שפיר פסק בקמת חיטים דכשרה למנחות דיש שינוי דדי לבא מן הדין ולא שייך לומר דלא קנסו בכלים רק שקול לו דין כלי שרת כמו קרבן ממש שפסול מטעם נעבד וכן כשביטלו שלא יועיל כמו שאינו מועיל לכהן ששב, אבל בנשתנה לקרבן כשרה מן התורה ובבע"ח לא שייך לומר דיו דבע"ח לא ילפינן מאתנן א"כ שפיר שנוי לקרבן כמו ולד נעבד מדאורייתא פסול וה"נ שפיר לבגדי כהונה וציצית קנסו ואינו מועיל שנוי כלל, ודוקא רמב"ח דסובר דמחובר ילפינן מסברא משאר נעבדים בעי בשינוי אי מדמינן מחובר לנעבד דבע"ח אי נאסור מדאורייתא אי מטעם קנס, אבל לדידן דמחובר לא מצי למדמי רק לאתנן א"כ במחובר לא קנסו בנשתנה דלא מצינו קנס ומאוס במחובר, אבל בצמר שפיר פסול אף דנשתנה דקנסו למצוה וראי' גדולה יש לי להביא מהא דכלי אחז דגנזם נהי דלא פרקינהו משום דלאו אורח ארעא לאשתמושי בה הדיוט, דלדעת הרמב"ן הך סוגיא אזלי דא"א דשא"ש להדיוט דאל"כ היכי מדמי לכלי בית חוניו וכמ"ש, א"כ עדיין קשה אמאי לא התיכו הכלי שהן של מתכות דאין עושין כלי שרת של עץ ויכול לעשות מהם כלים אחרים והוי שנוי גמור כמבואר פ' הגוזל, אלא ע"כ דמשום מאוס לא מהני שנוי למישרי או משום קנס כמו בנעבדו דל"מ שנוי כלל, דמחובר שרי בשינוי לגוף הקרבן א"כ לא קנסו חכמים יותר דלא קנסו רק לכלים שיהי' כמו גוף קרבן, אבל אשינוי לא קנסו, משא"כ בע"ח דלמזבח פסול נשתנה כמו ולד נעבד א"כ ה"ה דקנסו למצוה נמי, ולכאורה י"ל ראי' דנעבד שבטלו שרי לגבוה מהא דתמורה (דף כ"ט) מנה"מ דנעבד שרי להדיוט מדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וקשיא דלמא איירי כשלא ביטלו שבזה להדיוט נמי אסור ולפ"ז רק מכח דהסברא מחייבו כאן דגלי קרא דנעבד מקרי אף להדיוט לא מחלקינן א"כ שפיר לבתר שתירץ ר"פ דממשקה ישראל שמעינן דגלי קרא דגבוה חמור מהדיוט דאל"כ למ"ל קרא לגבוה, וא"כ אף אי מקמונן כשביטלו מ"מ גם כשלא ביטלו מנא ידעינן למיסר להדיוט דל"ש תירץ התוס' דאדרבה חזינן דגבוה חמור מלהדיוט וכל דליכא קרא לאסור הדיוט ממילא מותר. ובזה נראה ליישב קושיות התוס' תמורה (דף כ"ח ע"ב) דבעי למילף נעבד מאתנן ואמרינן או חלף והקשו בתוס' דאמאי לא נימא דלחומרא מקשינן כדאמרינן בע"א (דף מ"ו ע"ב) לענין מחובר ולפ"ז ניחא דהנה ודאי הך סברא לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן הוא כשהסברות דומות ושוות זה לזה אבל כאן מן הסברא ראוי לומר דנעבד לישתרי בבע"ח לגבוה, דאי ניליף מאתנן ודאי לא יאסרו להדיוט, ודיו לבא מן הדין וא"כ אי נקיש לחומרא יהי' לגבוה אסור ולהדיוט שרי וזהו באמת אי לאו קרא לא הוי מחלקינן בין הדיוט לגבוה, א"כ ראוי לומר להיפך דלקולא מקשינן ובשניהם מותר להדיוט ולגבוה ומוטב משנאמר לחומרא דאז א"א לומר דלהדיוט נמי אסור דהא דיו לבא מן הדין, ואין לומר דלמה לא נחלק בין הדיוט לגבוה הא גם באתנן חילקה תורה בין הדיוט לגבוה, ז"א דבאתנן לבשום פעם לא אסרה תורה להדיוט, אבל בנעבד אי נתפס שם ע"א עליו אף להדיוט יאסר כמו דבר שאין בו רוח חיים, ואי לא אף לגבוה יהי' מותר לכן שפיר פריך דנילף לקולא, משא"כ לבתר דגלי קרא דמן הבקר דבע"כ אסור לגבוה וממילא ידעינן דלהדיוט שרי ממשקה ישראל, א"כ חזינן דחלה איסור נעבד וע"א לחצאין לגבוה ולא להדיוט ממילא במחובר נמי אין מהפלא דלהדיוט מותר ולגבוה אסור, א"כ שפיר לקולא וחומרא לחומרא מקשינן. ונחזור לענינינו בנעבד אי בטלי אי שרי י"ל דהרמב"ם סובר כדעת הרמב"ן ולא מטעמי', דהוא סובר בע"א ממש שנאסרה להדיוט דמהני בטול למצוה ואף קודם בטול י"ל דכשרה כיון דיוכל ע"י זה לבטל אמנם משתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית וכן לבגדי כהונה ולחצוצרות משום דאין בע"ח נאסר להדיוט וא"כ לא מצינו בטול לגבוה כלל דאיך נבטל דבר שלא נתפס בה שם ע"א רק התורה מיאסה לגבוה בשלמא לולב של ע"ז בתלוש דחל עליו שם מ"ז שנאסר אף להדיוט, א"כ כשנתבטל ונעקר שם ע"ז לענין הדיוט גם לגבוה הותר ודומה לזה מצינו ביבמות (דף מ') דכשם שהותר לצרעתו הותר לקרויו וא"כ אף בלא ביטול כשר למצוה ואף לגבוה שרי מה"ת כשבטל, אבל כל הנך דבהמה ובע"ח א"מ ביטול כלל דביטול לא מצינו רק בדבר שחל עליו שה ע"א, אכן אשרה שבטלה פירש"י בע"א (דף מ"ז) דנוטל מה שהחליף, א"כ כוונת הגמ' שעיקרו מותר ותוספתו אסור להדיוט א"כ אם ביטל התוספת ועשה ממנו לולב סובר הרמב"ם שאסור מפני העיקר דעיקר מותר להדיוט