חידושי מהרא"ך חלק ב נ

נאמן לומר לזה מכרתי אי נקט זוזי מחדא דאמאי יהא נאמן טפי מע"א דעלמא עכ"ד אע"ג דהי' בידו מתחילה) וכו' ע"ש:

ונראה לתרץ דהנה הא דנאמן כשיכחישו הוא רק לגבי אחרינא, אבל להבעלים כיון דמכחישין אותו פשיטא דאין אסור לו היין כמ"ש בהג"ה, והנה לגבי אחרים כיון דאין יודעין ע"כ אף דהבעלים מכחישין אותו הוי חד לגבי חד הוי ספק ויהי' אסור אפילו היכא שלא הי' בידו מעולם דספק איסורא לחומרא, אך זה אינו דהא כיון שיש ספק מוקמינן להדבר בחזקת היתר ולהכי שרי לאחרינא והנה היכא שהי' בידו כתבו דבידו מבטל להחזקה כיון שיש בידו לשנות החזקה ומיושב היטב כיון דהיה בידו פעם אחת א"כ איתרע החזקה מעיקרא ולא הוי כלל חזקה וכיון שמכחישו הוי חד לגבי חד ולהכי אסור היין מספק לכ"ע, ובשלמא גבי ממונא שפיר אינו יכול להוציא ממון מחבירו בעידותו דהא חבירו מכחישו אבל הכא אסור לאחרים דאין מכחישין אמריו, ולדידי' דהיינו להבעלים המכחישין באמת שרי ליה ודמי ממש לדיני ממונות ואתי שפיר:

ביבמות (דף קי"ז) בתוס' ד"ה הא לא נשאת כו' וא"ת דהכא משמע דעולא לא איירי אלא בזא"ז דהיינו בהתירוה להנשא ובפ' מי שקנא (דף ל"א) משמע דמיירי עולא בכל ענין בין בב"א בין בזא"ז דתנן התם עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת היתה שותה וכו' אמר עולא תני לא היתה שותה. ונראה לתרץ דהנה הש"ך ז"ל בסי' זה מבאר דבאיסורין לא אמרינן כל מקום שהאמינו התורה ע"א הרי הוא כשנים שלא יוכל אחר להכחישו, דכמו דהאמינה התורה לזה כן האמין התורה לאחר, ורק בעד אומר מת דהאמינו לזה שהאומר מת משום עגונה ולא לזה שאומר לא מת, וכן בסוטה בעד טומאה דהאמינה התורה דכתיב ועד אין בה והיא לא נתפשה. ויש להקשות ע"פ דברי הר"ן ז"ל וכמה פוסקים דע"א מהימן בדבר שבערוה היכא שאינו מעיד נגד החזקה, וא"כ בשלמא בסוטה דהעד שאומר לא נטמאת הוא מעיד נגד החזקה כמ"ש בש"ס רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה, אבל בעידי מיתה דהעד שאומר לא מת אדרבה מסייע לי' חזקת חי ואשת איש, וממילא מהימן העד אחד מדאורייתא, וניהו שהאמינו חכז"ל גם להעד הראשון מ"מ גם העד השני נאמן ואמאי חשיב עד הראשון כשנים כיון דגם העד השני נאמן והוי כמו באיסורין דאין הראשון חשיב כשנים וכנ"ל. ונראה ליישב דרש"י ז"ל כתב לעיל (דף פ"ח) ד"ה ועשו שתי נשים כו' ומחזקת אשת איש יצתה לה עפ"י ראשון ע"ש היינו בהתירוה להנשא עפ"י העד יצתה מחזקת א"א א"כ ניחא היטב דהעד שאומר לא מת כשבא אחר שהתירוה להנשא ויצתה מחזקת א"א, והעד בא להעיד נגד מה שיצתה מחזקתה שפיר לא מהימן דהוי דבר שבערוה כיון שיצתה מחזקת א"א והוא בא להעיד להיפך, ומתורץ היטב קושיות התוס' דבכאן בב"א כיון דלא יצתה עדיין מחזקת א"א חשיב נמי העד הב' כשנים וכנ"ל וא"ש בעזה"י:

ולפי סברת הש"ך הנ"ל, מיושב גם קושיות התוס' בסוטה שהקשו לעולא דסובר אפילו בב"א כל מקום שהאמינו התורה לע"א הרי הוא כשנים, א"כ הא דתנן עד אחד אומר אכל ועד א' אומר לא אכל מביא אשם תלוי יביא חטאת דהא התורה האמינו לזה כמ"ש או הודע אליו חטאתו, ולהנ"ל מיושב דהא גם העד השני שאמר שלא נתחייב חטאת ג"כ האמינו התורה דהא נאמן לומר שהי' שומן ולא חלב שלא להביא קרבן וגם הא ילפינן דהיכא שהוא מכחישו פטור מלהביא קרבן וכן כשאחר מכחישו, א"כ כיון דגם להשני האמינו התורה ל"ל לומר דיתחשב העד שאמר אכל כשנים:

ועוד נראה לתרץ מה שהקשתי לשיטת הפוסקים דסוברים דבדשב"ע מהימן עד א' היכא שאינו מעיד נגד החזקה, מהא דעד אומר מת ועד אומר לא מת דהשני יצטרך להיות נאמן כראשון כיון דאדרבה החזקה מסייע לו, דהנה השב שמעתתא (ו' פ"ג) הקשה כיון דדבר שבערוה מממון יליף וגבי ממון אפילו ליכא חזקה אין ע"א נאמן דהא סימנים וסימנים ועד א' יניח דע"א כמאן דליתא דמי אלמא דלא מהני ע"א אפילו ליכא חזק"מ דבאבידה ליכא חזק"מ, ונראה לתרץ דהתוס' (דף פ"ח) ד"ה מידי דהוי אטבל והקדש וא"ת והיכא ילפינן אשה מטבל והקדש דאין דבשב"ע פחות משנים ואור"י דאי הוי שייך למילף מטבל והקדש הו"א דהא דאין דבשב"ע פחות משנים הנ"מ לאוסרה על בעלה דאין ע"א נאמן לאסור דלענין איסור כתיב כי מצא בה ערות דבר אבל להתירה חד נאמן, א"כ שפיר אמרינן דהא דאינו נאמן בדשב"ע הוא באם מעיד נגד החזקה אבל באינו מעיד נגד החזקה מהימן ע"א, והא דכתיב ערות דבר יליף דבר דבר מממון הוא רק לאסור ולא להתיר, וא"כ שפיר כתב הר"ן גבי נתקדשתי ואינו יודע למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתי דנאמן הואיל ואינו מעיד נגד החזקה רק לברר החזקה ולהכי נאמן דשם הוא להתיר, אבל לאסור באמת אינו נאמן בדבר שבערוה אפילו היכי שאינו מעיד נגד החזקה מטעם דבר מממון וכמו שלא מהני בממון כן לא מהני לאסור דהא דכתיב בערות דבר הוא לאסור אבל לא להתיר. ומיושב הקושי' הנ"ל, דהעד אומר לא מת אף שאינו מעיד נגד החזקה אפ"ה אינו מהימן בדשב"ע לאסור וכנ"ל וא"ש. ובעיקר הקושי' הש"ש הנ"ל י"ל דגם גבי סימנים וסימנים איכא חזקה דהמוצא מוחזק כהא דכ' התוס' בכתובות גבי רוב ישראל דמוצא אבידה חשוב מוחזק אפ"ה מחזיר לו אבידה דבזה רובא עדיף וכמ"ש בתה"ד (סי' שי"ד) דלא מהני הך טעמא שהנפקד תופס בחזקת שניהם לידחות דין כל דאלים גבר וכן בשנים אוחזין לענין מגו בא כו', והא דבאבידה לא מהני חזקה נגד הרוב משום דלאו מדעת בעלים בא האבידה לידו ולענין שנים אוחזין בא' חשבינן להו מוחזקין לענין שלא נאמר כל דאלים גבר וגם לענין דהוי מגו להוציא עיי"ש, א"כ להכי אין נאמן העד בסימנים וסימנים דהוי ג"כ להוציא מהמוצא אבידה דהוי נמי חזק"מ וכנ"ל. וכאשר עיינתי היטב ראיתי כי אין התחלה לקושי' הש"ש כלל מהא דסימנים וסימנים ועד אחד, דשם אף דאין חזקת ממון אפ"ה הא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, ובאיסורין אפילו שאינו מעיד נגד החזקה אפ"ה לא מהני כלל העד כשמכחישין אותו אפילו בהכחשות הבע"ד מש"ה לא מהימן העד דהא אידך מכחישו ששלו הוא, ובפירש מבואר בהר"ן חולין (דף צ"ז) דע"א נאמן בטביעת עין באבידה ע"ש, הרי מבואר בפירוש דע"א מהימן בממון היכא דלא הוי חזקת ממון כמו באבידה ומש"ה כתב הר"ן ז"ל שפיר דגבי דבר שבערוה מהימן עד אחד היכא שאינו מעיד נגד החזקה דילפינן דבר דבר מממון כנ"ל:

הר"ן ז"ל בפ' גיד הנשה גבי בית תיהא וכו' תימא דהא פסיק רישא וקיי"ל כר"ש בפ"ר לא ימות ליתא דלענין הנאה ודאי אע"ג דהוי פ"ר שרי דהא אמר התם מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכונו בחמה מפני החמה כו' והא התם ודאי מטי ליה הנאה אלא דכיון דלא מכוין לה לא חשבינן לה מידי עכ"ל, מבואר בדברי הר"ן דפ"ר הוי רק מעשה אבל לא חשוב הנאה, וקשה שהרי בש"ס שבת (דף ק"ג) בתלש עולשין אם לאכילה כגרוגרת ואם ליפות את הקרקע כל שהוא ופריך בש"ס אטו כולו לא ליפות הקרקע נינהו הא אביי ורבא דאמר תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישא ומתרץ דקעביד בארעא דחבריה דהוי פ"ר ולא ניחא לו כיון דאין לו הנאה, ולדברי הר"ן הנ"ל אפילו בעביד בארעא דידי' לפטור דליהוי כעביד בארעא דחברי' שהרי גם בארעא דידי' לא חשוב נהנה דאינו מתכוין לעשות להאיסור והוי פ"ר דלא ניחא ליה וא"כ מאי נ"מ בין ארעא דידיה לארעא דחברי', ויש לתרץ כיון דמיירי לענין חטאת בשוגג א"כ שפיר מכוין גם להנות בהיופי קרקע בשלמא במוכרי כסות שפיר אמרינן דבודאי לא ניחא לי' לעשות איסור לכוון ליהנות ולהכי אמרינן דלא מכוון ליהנות ולהכי