חידושי מהרא"ך חלק ב מט

מעידיה והיא אמרה ברי אין מוציאין, ועיין ברשב"א בקדושין הובא בפנ"י שם בכתובות ובס' בית יעקב ובסוטה אסורה על הבועל מדאורייתא א"כ מוכח שפיר בק"ו דמטמאין ברה"י אפילו במקום דאיכא חזקה דברי וברי עדיף מחזקה כנלענ"ד:

פ"ח ד"ה ונראה לפי מה שהשרישנו כו' וא"כ הא דמטהר ר"מ בנגע בא' בלילה לאו מסוטה הוא דיליף לה כיון דהיא טומאה דלמפרע ואין למדין מסוטה אלא טומאה דלהבא כו' עכ"ל, אחר עיון נראה דאי אפשר לומר דיליף ר"מ מטומאה בנגע באחד דא"כ מאי הקשה הש"ס אהדדי דהא בעירוב ה"ז חמר גמל דאין הספק על הטומאה רק על עירוב ולא ילפינן מסוטה אבל בנגע ברה"ר ילפינן מסוטה, א"ו דלא יליף ר"מ מסוטה, אך לא כדעת המחבר דהוה טומאה למפרע, דהא גם בטומאה למפרע כתב המרש"א הובא בדברי המחבר פ"י במקום דליכא חזקה ילפינן, א"כ ברה"ר דטהור שפיר דמצי למילף מסוטה, ורק שיהיה טמא טומאת ודאי ברה"י במקום דאיכא חזקה ליכא למילף, א"כ ניחא דר"מ אינו מטהר רק ברה"ר דיליף מסוטה, אבל ברה"י נהי דלא ילפינן מסוטה כיון דהוי טומאה למפרע מ"מ ספיקא הוא דלא מהני החזקה לטהר מידי ספק, ולא קשה קושיות הש"ס רק דר"מ דמטהר בנגע לא יליף מסוטה כמ"ש תוס' ריש נדה (דף ב' ע"א) דאינו דומה לסוטה שגם עתה ספק אבל בנדה ודאי ראתה עכשיו ואף דעל טהרות שעשתה במע"ל הוה ס' נגע מ"מ כיון דעתה הטומאה ודאי ואין הספק רק על הזמן לא ילפינן מסוטה, א"כ גם בנגע באחד כיון דעכשיו מת והטומאה לפנינו ואין הספק רק על הזמן לא ילפינן מסוטה לטהר ברה"ר, אבל ברה"י ילפינן שפיר דטמא מק"ו דבסוטה גם עכשיו בספק ומ"מ טמא מכ"ש כשהטומאה לפנינו, אבל הטהרה ברה"ר אי אפשר למילף, וע"כ הא דמטהר ר"מ הוא מטעם חזקה וקשי' שפיר, אך בתרוצו של המחבר יפה כתב דבעדים אין הטעם משום ס' טומאה ולזה אסור בתרי ותרי:

פרק י"ג ד"ה בסוטה כו' ובתוס' ד"ה שכן עשה בה ספק זונה וז"ל תימא אמאי לא אמר כיון דטימא הכתוב מספק מהיכי תיתי דמותרת בתרומה ולכהונה כו' עכ"ל, ולכאורה אפשר לומר דנגד היתר לבעלה או לבועל הוה דבר שבערוה דטומאה כתיב כמבואר בכמה מקומות וע"א אינו נאמן בדבר שבערוה ולזה אסורה, אבל בתרומה וכהונה אינו דבר שבערוה הו"א דמותרת דע"א נאמן באיסורין ולזה צריך קרא דאסורה:

פרק ט"ו ד"ה אבל רובא ודאי מהני אפי' ברה"י כמבואר פ"ק דחולין (דף י') גבי צלוחית ע"ש כו' עכ"ל, לא אדע מהיכי מוכח שם דמהני רוב בטומאה ברה"י דהא שם בצלוחית לא ילפינן מסוטה דהוה דבר שאין בו דעת לשאול וכיון דבס' טומאה ברה"י טמא אפילו אם יש כמה וכמה ספיקות ושלשה ס' עדיף מרובא כמבואר בדברי המחבר (פ' כ' ופ' כ"א) מכ"ש דלא מהני רובא וגם חזקת הגוף:

שם ולפי מ"ש דחזקת הגוף מהני אפי' ברה"י דגבי משארסתני נאנסתי ה"ל חזקת הגוף כדאיתא פ"ק (דף י"ב) כו' עכ"ל. ודבריו תמוהין דהא חזקת הגוף הוא נגד ממון של כתובה ולא נגד האיסור, אך גם במהרש"א ליתא כדברי המחבר דאין הבנה לקושי' כזו דשם מיירי לענין הכתובה ובמהרש"א איתא וז"ל מיהו הך ספיקא דמשארסתני נאנסתי איכא לדמוי' לסוטה וצ"ע עכ"ל, וברור דכוונתו על הדין דהובא ברא"ש בסוגיא דפ"פ באשת ישראל בפחותה מבת ג' דליכא אלא חד ספיקא סובר רבינו יונה וכן הסכים הרא"ש דאם טוענת משארסתני נאנסתי דנאמנת ומותרת לבעלה, וכן פסקינן באה"ע (סי' ס"ח) וע"ז כתב מהרש"א דלענין ס' רצון וס' אונס הוה כס' טומאה ברה"י ומהראוי שלא תהי' נאמנת ולפי סברתו כל ראיות הרא"ש לשיטת רבינו יונה מהא דנאמנת על עיבור אינה דומה כי זה הוה ס' טומאה ברה"י ולפ"ז לא משני המחבר מידי, דלענין ס' רצון לא הוה חזקת הגוף ואפשר לומר דחזקת כשרות לשיטתו הוה כמו חזקת הגוף, אך כפי המבואר ברא"ש בסוגיא דפ"פ בקושיתו על שיטת רבינו יונה מוכח דחזקת כשרות לא הוה כחזקת הגוף ע"ש, ועוד לשיטת הרמב"ם דסובר דקטנה שזנתה נאסרה על בעלה דמעלה בבעל מעל אף דנגד עונש שמים פטורה עיין לקמן (בפרק ט"ז) לא שייך חזקת כשרות דהא כשירה היא, ועיקר כתירץ השני דכאן הוה ס' רשויות:

פרק ט"ז ד"ה, ואפשר ליישב לפי מה שאמרו פ"ק דנדה (דף ה') אמר ר' יוחנן ספק טומאה הבא בידי אדם נשאלין עליו אפי' בכלי המונח על גבי קרקע וא"כ ה"נ כיון דהבועל גדול דהיינו ממי שמקנין אותה ה"ל ספק טומאה הבאה בידי אדם דהבועל שהטומאה בא על ידו ה"ל יש בו דעת לשאול וכו' ובזה אפשר ליישב כיון דפרשת סוטה ודאי מיירי בגדולה דוקא דקטנה נהי דנאסרה על בעלה אבל אינה שותה אלא גדולה דוקא ולפ"ז קטנה שמקנין אותה מקטן בן ט' מותרת לבעלה דה"ל דבר שאין בו דעת לשאול וכהאי דחש"ו שנמצאו במבוי הרי אלו בחזקת טהרה ואכתי צ"ע עכ"ל שם:

הנה לפי מה דמבואר ברמב"ם (פט"ז ה"י מה' אבות הטומאה) דקטן היודע לשאול ברה"י ספיקא טמאה והוא ש"ס ערוך סוכה (דף מ"ב) והנה קטן בן ט' שנים ויום אחד הוא קטן היודע לשאול דהא מקחו מקח וממכרו ממכר מדרבנן והוא יודע בטוב מו"מ עיין ח"מ (סי' רל"ה) והמרי"ק הובא באה"ע (סי' קע"ח) דא"א שזינתה שסוברת שמותר לזנות אסורה לבעלה דמעלה בבעלה מעל וכוונתו דאף דלא ידעה שיש עונש שמים על הזנות ומותר מ"מ יודעת אשר היא משועבדת לבעל וזה קטן מבן ט' שנים יודע אשר האשה משועבדת לבעל ואין לאחרים חלק בה א"כ נהי דלא ידע מעונש שמים מ"מ הוה יודע לשאול ולא משכחת דינו של המחבר רק כשהקטן בן ט' וגם היא אינן יודעין והוא מציאות רחוק ובירושלמי רפ"א מבואר דקטנה הוה יודעת לשאול ע"ש:

פרק כ"ב ד"ה והא דכתב רש"י כו'. והתם כי אתשל מארי' עלי' הרי, נעקר הקדש מעיקרא דחכם עוקר הנדר מעיקרו וא"כ ליכא חזקת איסור כלל וראוי להיות נאמן בה עד אחד ולומר דאיתשל, מארי' עלי' ע"כ צריך לומר כיון דעכ"פ קודם דאתשל עלי' הרי היה בחזקת איסור ומוקי לה בחזקתו שהי', קודם, וא"כ הספק הכא בנולד ספק בשחיטה במיעוט בתרא אע"ג דאם שהה הדרא לחזקת איסור כיון דקודם שנתהוה הספק כבר הותרה מוקי לה בחזקתו שהיה קודם שנולד הספק ודו"ק עכ"ל. דבריו תמוהין מאוד דהתם איכא חזקה שלא שאל על ההקדש כמ"ש תוס' גיטין (דף י"ג) בסוגיא דבטלו מבוטל ע"ש, ולא אדע כלל ספיקא דהמחבר דהא שהי' במיעוט בתרא לא הוה רק מדרבנן ולפי שיטת הש"ך דמהני ג' ספיקות במקום דאיכא חזקה באיסור דאורייתא כמ"ש המחבר לעיל (פ' כ"א) א"כ באיסור דרבנן מהני ס"ס אפילו באתחזק איסורא:

סימן קכז. מנכד המחבר ה"ה הרב הגאון החריף המפורסים מהו' יחיאל מיכל הכהן ז"ל. סעיף א' אם בפעם וכו', עיין בש"ך (ס"ק ג') שהקשה שם דהא כללא הוא לא יקום עד אחד באיש וגו' דע"א אינו קם רק, לשבועה, ונהי דקיי"ל עד אחד נאמן באיסורים היינו היכא דאין הבע"ד מכחישו או במקום דאיכא מיגו אבל במקום דליכא לא הא ולא הא לא מיסתבר כלל דע"א יהא נאמן להכחיש הבע"ד ולהפסיד ממונו ואף בדאיכא מיגו ק"ק דהא כתבו הרא"ש והטור בח"מ (סי' ק"ח סי"ד) דאינו נאמן, (וכה"ג הקשו, התוס' בי' יוחסין, והרא"ש פ"ק דמציעא ושאר פוסקים אמ"ש רש"י דהיכא דאין מקחו בידו