חידושי מהרא"ך חלק ב מח

תערובות כו' וע"ק דאטו ע"ז מגרע גרע מהרמוני באדין עכ"ל ע"ש:

ונראה לתרץ דהנה עוד הקשה הפ"מ דלגבי כוס של ע"ז נקט הרמב"ם פירש כוס א' וכו' ונפל לכוסות וכו' וגבי רימון כתב נפל רימון א' מהתערובות לשנים רמונים אחרים. למה שינה לשונו ע"ש, ולענ"ד דוחק לפרש מת פירש דוקא שלא בפנינו שהרי הרשב"א ז"ל סובר דפירש שלא בפנינו מותר ומפרש הא דקאמר בש"ס פירש מ' למקום אחר היינו בפירש בפנינו דשלא בפנינו משרי שרי אף שלא נתערב אח"כ עיי"ש בתה"ה הרי מבואר שלשון פירש י"ל אף בפנינו, וא"כ עדיין קשה מדוע סתם הרמב"ם ולא פירש דמיירי דוקא בפירש שלא בפנינו אבל אם פירש לפנינו אסור התערובות השנית. ונלע"ד דהנה הכו"פ הקשה אמאי הוצרך שלשה תערובות אבל תערובות ב' אסור נימא שאני אומר דהיתר נפל אם נתערבה מקודם חד בחד נמי אמרינן שאני אומר כו', ותירץ אא"ז זללה"ה החו"ד דכשלא נתערב רק חד בחד הואיל דלא דנין על התערובות הראשון, שהרי אפילו נפל לתוך הים מתערובות חב"ק נמי אסור, להכי שרי תערובות ב', אבל בנתערב תערובות הראשון ברוב, דהדין בנפל לתוך הים תולין דאיסורא נחל ושרי התערובות, א"כ בנפל לתערובות ב' אם יהיה מותר תערובות שני דנימא שהיתר נפל יהיה אסור התערובות הראשון, ומה חזית דלאסור תערובות הא' ולהתיר השני נימא איפכא דאיסור דנפל ושרי תערובות א' וכיון די"ל הכי וי"ל הכי בשני קדירות של היתר ונפל איסור לא' דשניהם אסורין עש"ה, מבואר דאם לא היה תלינן בנחל לים אז היה התערובות שני שרי והש"ך ז"ל (ס"ק מ"ב) כתב הא דבנפל לים מותר דוקא בשלא נפרש מקודם אבל אם נפרש מקודם בין בפנינו בין ממילא (וכנ"ל למאן דשרי פירש ממילא) ואח"כ נפל לים לא הותרו השאר דאדרבא אמרינן מרובא פריש עיי"ש. ולפ"ז מיושב היטב דגבי כוס של ע"ז דנקט הרמב"ם פירש ואח"כ נפל כיון דלא דיינין על התערובות הא' שפיר שרי תערובות השני מטעם דאמרינן שאני אומר דהיתר נפל, אבל גבי רימון דכתב הרמב"ם נפל מהתערובות הראשונות לשנים רימונים כו' לא דפירש קודם א"כ באם היה נפל לים הי' תלינן דהתירא נפל ולזה בשנפל לתערובות כיון דאנו דיינין על שני התערובות אסורים שניהם ולא אמרינן שאני אומר כנ"ל וא"ש, ומכאן ראי' להנ"י ז"ל הובא בש"ך סימן קי"א דבד"ח שאין מתבטלין לא אמרינן שאני אומר בפחות מרובא דגבי כוס של ע"ז דמותר התערובות שני משום שאני אומר כו' כנ"ל אפ"ה צריך שיפול לתוך הרוב:

עד כאן דברי נכד המחבר זצ"ל אמר המעתיק בן המחבר הנני אציג פה מה שמצאתי בגליון השב שמעתתא מה שרשם אאמ"ו הגאון זצ"ל לבאר דבריו במקום שהם סתומים. בית הספק. עיין בש"ש ש"א פ"א ד"ה והנה מ"ש פר"ח דמספק טומאה ברה"ר ליכא למילף דשאני התם דאיכא חזקת טהרה, מבואר בכמה מקומות בש"ס דברה"ר ספיקו טהור אע"ג דליכא חזקת טהרה וכמבואר בתוס' ריש נדה ובפ"ק דחולין (דף יו"ד) ע"ש אלא דגזירות הכתוב הוא בטומאה לטהר ברשות הרבים ואין למדין איסור מטומאה, ומ"ש וכן מספק טומאה ברה"י לא תקשי להרמב"ם כו' ובלא"ה לא קשה דאה ע"ג דכל הספיקות מן התורה מותר, גבי סוטה אינו משום ספק אלא הכתוב עשאו ברה"י לספק כודאי והלכתא גמירא לן מסוטה שיהיה טמאה ודאית עכ"ל. אמת שכן כתבו תוס' בסוטה (דף כ"ח ע"א) ד"ה מה ת"ל שהקשו על פירש"י וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא ותירצו דהכתוב אוסרה כאלו היא ודאי כו', אך זה דוקא לשיטת התוס' דכתבו דסוטה ל"ל חזקה דאיתרע מה"ת לא תהיה אסורה א"ו דעשה כודאי, אבל לשיטות הרמב"ם דכל ספק מותר מן התורה מנ"ל דעשה כודאי דלמא לא אסרה התורה רק מטעם ס', וא"כ קשה שפיר אמאי לא ילפינן מסוטה דכל הספיקות יהיה אסורין מדאורייתא ע"ש, ועוד קשה לענ"ד דאמאי לא ילפינן מסוטה בכל התורה כולה לאסור הס' כודאי דנהי דאי אפשר לו לחייבו מלקות דהוה התראות ספק, ובזה יש להבין מה דפירש"י חולין (דף כ"ג) אלמא לאו ודאי חמץ הוא והו"ל התראות ספק ע"ש, וקשה דהא לאו מטעם התראות ספק פטרינן לי' רק דהאיסור בעצמותו הוה ספק, ובזה ניחא דס' איסור אסור מן התורה בתורת ודאי דילפינן מסוטה רק ממלקות פטור דהוה התראות ספק. ונראה דדברי המחבר מ"מ נכונים דאי אפשר למילף מסוטה דסוטה אסרה הכתוב כודאי אבל לא בשאר ס' דהא טומאה ברה"י דילפינן מסוטה לא מהני אפילו הרבה ספיקות ובכל איסורין שבתורה הלכה מרווחת דמהני ס"ס, א"ו דעשה כודאי. אך צריך להבין באמת מנ"ל, ונראה לפמ"ש הרמב"ן בנדה (דף ג') דאיך ילפינן מסוטה ס' טומאה דהא בסוטה רגלים לדבר, ותירץ כיון דהיא אומרת טהורה אני היה לנו להאמין אותה כמו שמאמינין אותה בטבילה לנדתה ע"ש, כיון דאינה נאמנת מוכח דהתורה עשה כודאי ולא מהני שוב ס"ס, כ"ש דחזינן דהתורה אסרה לבועל ג"כ אף שהוא והיא טוענות ברי דמהני בספיקא דתרי ותרי א"ו דהוא כודאי עיין מ"ש לקמן (בפ"ז) ע"ש:

פ"ד ד"ה ומבואר דמחדש דבס' הבא במקרה הרשב"א מודה דס' לקולא, לפי"ז נסתר מ"ש בפ"ג על הרשב"א כשהוא בן י"ג שנים ויום אחד ולא הביא שתי שערות דלרשב"א הוה מדאורייתא שמא נשרו, דהא זה הוה ס' מקרה אי הביא אי לא, גם להרשב"א הוה מן התורה לקולא:

פ"ה ד"ה איברא לענ"ד הקלושה והרטושה נראה מוכח כדברינו לפרש דפליגי אביי ורב שימי ורבא בספיקות דאורייתא, ולאו דוקא בספק הבא מחמת מקרה, דאי נימא דלא פליגי אלא בספק שנתחדש מחמת מקרה אבל ספק הבא בתולדה לכ"ע אסור עכ"ל. ויש לומר דהא דמחלק הרשב"א בין ס' הבא בתולדה לס' הבא במקרה, הוא דוקא אם מספקא לן אם קרה המקרה או לא לא חיישינן מדאורייתא דלמא קרה המקרה רק מדרבנן, אבל אם כבר קרה המקרה והס' על הזמן אימת קרה הוה כמו ספק בתולדה. רק ר"ש דמטהר במקוה כל טהרות שנעשה ברה"ר סובר דגם אם קרה המקרה לא חיישינן מדאורייתא, אבל התנא בברייתא דחייב בנמצא לאחר זמן אשם תלוי סובר במקרה שקרה רק דמספקינן בזמן אימתי קרה המקרה הוה כמו ס' בתולדה דנהי מחכמים דמטמאין במקוה אין ראיה דהם מטמאין מטעם חזקה כיון דחזקת מקוה איתרע, אבל התנא דברייתא דמחייב באשם תלוי יש לומר דסובר דמקרה שקרה והס' בזמן הוה כמו ס' בתולדה ודו"ק:

פ"ז ד"ה ולפי"ז י"ל דסוטה לא איתרע חזקת היתר דידה וא"כ רה"י דטמא אפי' אית ביה חזקת טהרה שפיר ילפינן מסוטה כיון דסוטה נמי אית בה חזקת היתר לבעלה ואפ"ה ברה"י ספיקא טמא וכיון דבסוטה כתיב ונטמאה ונטמאה שני פעמים א' לבעל וא' לבועל א"כ ילפינן שפיר דברה"ר ספיקו טהור אפי' היכא דליכא חזקת טהרה דהא סוטה לבועל לית לה חזקת היתר כו' עכ"ל. ונוכל לומר להיפך דסוטה איתרע חזקת היתר דידה וילפינן מסוטה דספק טומאה ברה"ר טהור אפילו במקום דליכא חזקה, והא דילפינן מסוטה דספק טומאה ברה"י טמאה אפילו במקום דאיכא חזקה, י"ל דילפינן מהא דאסרה התורה לבועל אף דהיא והבועל טוענין ברי דלא נטמאה אסרה תורה, והנה במקום דשניהם טוענין ברי אפילו במקום דאיכא חזקת איסור אין מוציאין אותה כמבואר בכתובות (דף כ"ב) דאפילו אי תרי ותרי הוה ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקמא אחזקה מ"מ כיון דהוה דררא דספיקא כשנשאת לאחד