חידושי מהרא"ך חלק ב מו

לא פליגי וכ"ע דאיסורא וכו' וגם התוס' בחולין כתבו דאין סברא להחמיר בשאר איסורין יותר מקדשים וע"י, והנה להנ"ל החילוק ברור דהנה התוס' הרגישו אמאי גזרינן שמא יקח מן הקבוע דהא לא הוי קבוע מדאורייתא ובטל ברוב, ולהנ"ל י"ל כך דהב"ח פי' דהטור סובר דתערובות החניות היינו עשרה חניות ואחת יש בתוכו טריפה ולא ידעינן איזה חנות הוי ג"כ קבוע דאורייתא, והנה בפלחי (ס"ק י"ב) האיר עיניני דגם התוס' סובר כן דהתוס' בסנהדרין (דף פ') ובשמעתין הקשו הנסקלין בנשרפין וכו' ניזל בתר רובא ותירצו התוס' דהו"ל קבוע ופטורין מדאורייתא וכ"ת נכבשינהו דניידו גזירה שמא יקח מן הקבוע עיי"ש בתוס', ופי' הפלתי דכל דוכתא דחד בתרי בטל לא שייך קבוע דהא נתבטלו תיכף ושב האיסור להיתר ואי אתה ימצא רק באיסור ניכר דלא שייך בי' ביטול, ובאדם באדם לא שייך בי' ביטול ולכך הקשו תוס' ניזל בתר רובא ולא הקשו ליבטל ברובא, וא"כ אף דאין ניכר שייך קבוע כיון דלא נתבטלו, דכל הטעם דבעינן איסור ניכר דאל"כ הא נתבטל משא"כ באדם דלא הו"ל ביטול עכ"ד, והנה לפי"ז קאמר הש"ס שפיר גזירה שמא יקח מן הקבוע, כיון דעולין אין מבטלין זא"ז ורק בדבר שאינו מתערב בטל מטעם דכל דפריש אבל לא שב האיסור להיתר וא"כ הוי קבוע דאורייתא אף שאינו ניכר, להכי גזרינן אף בפירש ממילא שלא בפנינו שמא יקח מהקבוע, אבל בשאר איסורין דבטל מן התורה ברוב שב האיסור להיתר ולא הוי קבוע מהתורה רק מדרבנן לא בטל, ולהכי שרי כשפירש דלא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כיון דלא הוי קבוע דאורייתא. ומיושב גם קושיית התוס' מהא דרב ושמואל דסוברים בטבעות של ע"ז כשפירשו ממילא אסורא דהנה רב ושמואל תרוייהו סברי דמין במינו במשהו כר"י ורק ביבש ביבש בטל מטעם כל דפריש אבל לא נהפך האיסור להיתר וכנ"ל, להכי גזרינן שמא יקח מן הקבוע דהוי קבוע דאורייתא:

אמנם למאי דקיי"ל דמב"מ בטל מן התורה ונהפך האיסור להיתר ולא הוי קבוע דאורייתא דאינו בטל, רק מדרבנן להכי לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע וכנ"ל וא"ש שיטת ר"ת ז"ל:

ובזה יש לבאר דברי הב"י (בסי' נ"ז) דהטור הביא דברי סמ"ג להתיר דרוסה שנתערב מטעם ס"ס, וכתב הטור דיש היתר אפילו לודאי דרוסה דנכבשינהו דניידו וכו' ותמה על הטור דסותר דברי עצמו (דבסי' ק"י) פסק כשיטת ר"י דגזרינן שמא יקח מן הקבוע, ותירץ הב"י דהטור כתב כן בשיטת ספר המצות בדרך ממ"נ אם אתה רוצה להקל כר"ת דהוי ס"ס בספק א' בגוף והספק ב' בתערובות הקל ג"כ כר"ת דמחלק בין חולין לקדשים וס"ל כל דפריש וכו' ותמה הפלתי מי קשר אלו הדינים להדדי עד שנימא אם דין זה של ר"ת אמת וצדק דסובר דספק א' בגוף וספק בתערובות הוי ס"ס וממילא דגם בהא דלא גזרינן בחולין שמא יקח מהקבוע אמת וצדק, הלא יוכל להיות שהסמ"ג בענין ב' ספיקות ס"ל כר"ת ובענין נכבשינהו לא פסק כר"ת. ולהנ"ל י"ל כך דשפיר תלי' שני הדינים הך בהך דהנה לעיל בארתי דר"ת סובר דקבוע שאינו ניכר היכא דלא שב האיסור להיתר הוי קבוע דאורייתא, והא דקאמר טבעת של ע"ז וכו' שנפל אחד מהן לים הותרו כולן כתבו הפוסקים מטעם ס"ס, וקשה האיך הוה ס"ס דהא טרם שנפל אחד לים הי' קבוע כמחצה על מחצה לרב לשיטתו שסובר כר"י דמב"מ לא בטל וכנ"ל והוי ספק דאורייתא ושוב כשנפל א' לים דנעשה ס"ס הא הוי ספק אחד בגוף והספק הב' בתערובות, וע"כ מוכח דבאינו ניכר האיסור לא הוי קבוע דאורייתא ולהכי אמרינן בי' ס"ס ולפי"ז קשה שוב מה, חילוק יש בין חולין לקדשים דהא גם בקדשים לא הוי קבוע דאורייתא אף דאין עולין מבטלין אפ"ה כיון דאינו ניכר האיסור לא הוי קבוע דאורייתא, אפ"ה גזרינן שמא יקח מן הקבוע א"כ גם בשאר איסורין לגזור, אך לא קשה כלל שהרי ר"ת לשיטתו סובר דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות מהני א"כ י"ל דהוי קבוע דאורייתא כנ"ל, ויש חילוק בין חולין לקדשים והא דסובר רב דהותרו כל הטבעות מטעם ס"ס, כיון דסובר דבספק בגוף וספק בתערובות אמרינן ס"ס, וכיון די"ל דהוי קבוע דאורייתא היכא דלא שב האיסור להיתר שפיר יש סברא טובה לחלק בין חולין לקדשים דבחולין לא גזרינן שמא יקח מהקבוע דלא הוי קבוע דאורייתא, ועולה כהוגן דברי הב"י, דכך כתב הטור כיון דסובר דספק אחד בגוף וספק א' בתערובות מהני, שפיר יש לחלק בין חולין לקדשים דבחולין לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע וא"כ אפילו ודאי דרוסה יש היתר ע"י דנכבשינהו דניידי וא"ש בעזה"י:

סעיף ח' אם נפל א' מהתערובות הראשונה לאלף כולם אסורים עיין בט"ז (ס"ק יו"ד) שהביא הפלוגתות ר"ת ור"י כדאיתא בזבחים (דף ע"ב) בתוס' ד"ה נתערבו אחרות באחרות ר"ת לא גרס בשום מקום ואחרות באחרות כו' היי ליה לאתוי' ראיה לשמואל מהנך משניות:

ונראה לתרץ דהנה לקמן (דף ע"ד) קאמר בגמ' ואבע"א סבר לה כר' אלעזר ופירש רש"י ז"ל שמואל דאמר ס"ס בע"ז אסור דאמר כר"א כו' נתערבה באחרות ואחרות באחרות אסורות ר"א אומר יוליך הנאה לים המלח אלמא אית לי' לר"א ס"ס בע"ז מדקתני ואחרות באחרות והקשו בתוס' חדא מאי סבר לה כר"א הא רבנן נמי אסרו ועוד דר"א בשאר איסורין נמי אסר. ונראה לתרץ דהנה קשה לשיטת הרמב"ם ז"ל וכן פסק בש"ע דיש חילוק בין תערובות ב' לתערובות ג' האיך מוכח דשמואל סבר כר"א, הא שמואל אסר אף בשלש ספיקות דהא אמר הנח לע"ז שספיקה וס"ס אסורא עד סוף העולם ודילמא הא דר"א אוסר משום דלא הוי רק שני ספיקות ב' תערובות אבל תערובות שלישי דאיכא שלש ספיקות אף ר"א מודה דמותר, ונראה ליישב דהנה אא"ז זלה"ה בחו"ד כתב הטעם דאסור התערובות השני משום דהדברים דלא בטלו נתנו חכז"ל דין קבוע דאורייתא דגזרינן שמא יקח מהקבוע אף דלא הוי רק איסור דרבנן מ"מ גזרו דלהוי כחד בחד והנה חד בחד כתב הרשב"א דאף למאן דמתיר ספק א' בגוף וספק א' בתערובות אפ"ה חד בחד לא חשיב ספיקא רק איתחזק איסורא ואסור בנתערב בשנים ואח"כ נפלה לתערובות, ולזה כשנפל למאה ד"ח דהדין דלא בטל חשיב כנתערב בחד ולהכי כשנפלה אח"כ לא אמרינן ספיקא דלמא היתר נפל כיון דאיקבע איסורא והוי הכל איסור דהוי כנתערב בחד דלא חשיב ספיקא ולהכי צריך שלשה תערובות עייש"ה. והנה גבי פת של ע"ז דמהני יוליך הנאה לים המלח והותרו השאר א"כ לא איתחזק איסורא שיהי' כל התערובות אסור דהא יש תקנה להוליך הנאה מא' מהם לים המלח ע"כ לא איתחזק כל התערובות איסור רק אחד, וכיון דחזינן דר"א אוסר שני התערובות נתערב באחרות ואחרות באחרות ש"מ דסובר ס"ס אסור עד סוף העולם, דבאמת אין חילוק בין שני ספיקות לשלשה רק דזה לא חשיב ספק כיון דהוי כנתערב בחד, אבל לר"א דמהני תקנה דיוליך הנאה כו' לא הוי כנתערב בחד ואפ"ה אסור התערובות השני מוכח דאוסר ר"א ס"ס וקאמר בש"ס שפיר שמואל דאמר כר"א. ומיושב היטב קושיות התוס' דמדרבנן לא מוכח דכיון דלרבנן לא מהני תקנה דיוליך הנאה להכי אסור בשני התערובות דאיתחזק איסורא, ומיושב ג"כ הא ר"א אוסר אף בשאר איסורין, דכיון דבשאר איסורין לא מהני התקנה דיוליך הנאה שפיר אסור בשני התערובות אבל לא מוכח דאסור בשלשה תערובות כנ"ל, ומתורץ קושיות התוס' הנ"ל דלא מצי לאתויי ממתניתין כיון דשם נמי לא הוי רק ב' תערובות ולא מוכח משם וכנ"ל וא"ש בעזה"י:

והנה אחי הרבני החריף המופלג מהו' נתן נ"י תירץ בדברי החו"ד לנכון קושיות הש"ך ז"ל מל המחבר ז"ל שכתב דספק טריפה שנתערב לא אמרינן ס"ס הואיל דהוי ספק א' בגוף וספק א' בתערובות והקשה דלמה לי טעם זה דהא כיון דהמחבר פסק כרמב"ם ז"ל דבעינן שלשה תערובות א"כ בעינן