חידושי מהרא"ך חלק ב מד

סימן קי. סעיף א' ככרות של בעה"ב מיין בפלתי ס"ק ג' שהקשה לשיטות הפוסקים במחלוקת הרא"ש והרשב"א דלרשב"א כיון דלח במשהו אף ביבש במשהו וא"כ ככרות של ב"ב וה"ה נחתום וא"כ קשה ליה הא דפריך בע"ז (דף ע"ד) וליתני ככרות של בעה"ב לענין חמץ בפסח הא לפסח א"צ לככרות ב"ב ואפילו פרוסה לא בטל והא התנא לא חשיב רק מידי דאית ביה תרתי וכו':

ונראה לתרץ הא דצריך לשרוף תערובות משהו הוא רק בלח אבל לא ביבש דביבש אינו אסור רק באכילה ובהנאה אבל אין צריך לשרוף כל התערובות רק אחד ורק בדבר חשוב צריך לשרוף הכל דהנה (סעיף ח') כ' בשם הרמב"ם דבר שאינו בטל מחמת חשיבות שנתערב באחרים ונפל מתערובות הזאת א' לשנים אחרים ונפל מן הג' א' לשנים אחרים הרי אלו אחרים מותרים, והקשה הש"ך דבטבעת ע"ז מתיר הרמב"ם אפילו בב' ספיקות וכאן מצריך ג' ספיקות, ותירץ הפלתי (ס"ק כ"ד) ואא"ז ז"ל בספרו החו"ד (ס"ק ט"ז) דהרמב"ם דוקא בדבר חשוב מו' דברים כגון רימוני באדין וחביות חתומים מצריך ג' תערובות, משא"כ בע"ז שאף בדבר שאינו חשוב לא בטל מטעם חומרא דע"ז אין עליה דין קבוע וסגי בב' תערובות כמ"ש התוס' בזבחים עיש"ה, ולפ"ז קשה לכאורה מאי פריך הגמ' לרב דאמר בטבעת של ע"ז שנפל אחד מהן לים הותרו כולן ופריך ממתניתין דימותו כולם דהא דנפל אחד לים הותרו כולן הוא משום ספק ספיקא, והנה רב אשי מתרץ דמש"ה לא בטל ברובא משום דבע"ח חשוב ולא בטלו ובדבר חשוב בעי' ג' ספיקות להכי ימותו כולן, אבל בע"ז דסגי בב' ספיקות להכי הותרו בנפל א' מהן לים. ונראה ליישב דהא הטעם דבדבר חשוב לא סגי בשני ספיקות הוא משום דחשיב כקבוע, אבל בע"ז דלאו מטעם חשיבות לא בטל רק משום חומרא דע"ז לא חשיב קבוע, והנה הגמ' פריך דנכבשינהו דניידו ומתרץ משום גזירה שמא יקח מן הקבוע, ולפי"ז פריך בש"ס שפיר אמאי ימותו כולם נכבשינהו דניידו ולא היה קבוע רק מטעם גזירה וכשימות א' יהי' מותרין מטעם ס"ס, דהיכא דלא הוי קבוע רק אסור משום גזירה סגי בשני ספיקות כנ"ל. ומיושב קושיות הפלתי הנ"ל כשישרוף אחד מן הככרות או יזרה לרוח יהי' מותרין השאר, דז"א דככרות של בעה"ב כיון דלא בטל מטעם חשיבות הוי קבוע ולא מהני שני ספיקות ולהכי אפילו כשישרוף או יזרה א' מהן לרוח יהי' אסורין השאר אף דאיכא ס"ח דהא בדבר חשוב לא מהני שני ספיקות, ומתורץ היטב קושיות הנ"ל דאמאי פריך הגמ' דליתני ככרות של במה"ב לענין חמץ בפסח דהא חמץ בפסח במשהו אפילו בפרוסת לחם וכנ"ל, ולהנ"ל מיושב לנכון דבפרוסות לחם אם דלא בטל מ"מ כיון דלאו מטעם חשיבות לא כטל רק משום חומרא דחמץ או מטעם דשיל"מ א"כ כשישרוף א' או יזרה לרוח יהי' מותרין השאר מטעם ס"ס כדברי הפלתי הנ"ל, ולהכי פריך הגמ' דליתני ככרות של בעה"ב ולא בטל מטעם חשיבות ולהכי אפילו כששורף או זורה א' מהן לרוח אסורין כולן דלא מהני בזה שני ספיקות וכנ"ל וא"ש במזה"י ונכון. והש"ס פריך שפיר אי איסורי הנאה חשיב ליתני חמץ בפסח, היינו דאיסורי הנאה הוי כמו דבר חשוב דלא בטל מטעם חשיבות וממילא דגם באיסור הנאה צריך שלשה ספיקות, ולפי הנ"ל דהא דפריך בגמ' לרב ממתניתין דאמרי ימותו כולם דנימא איסורא מותר דהגמ' פריך דנכבישינהו דניידו וכנ"ל, יש לתרץ קושיות הישועות יעקב בהא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן דכולן יוצאין לבית השריפה, והקשה הא כשישרוף שנים מהן יהיה השאר מותרין דבשלמא לשיטת רש"י דפירש דתרתי קאמינא היינו שיקריב שנים בב"א אי שימכור שני הטבעות ביחד א"ש דרשת אינו נאכל אלא למנויו, אבל לשיטת הרמב"ם דמפרש דכשקרב או נפל שנים מותרין השאר אפילו אחד אחד א"כ קשה אמאי כולן יוצאין לבית השריפה דהא כשישרוף שנים יהיה השאר מותרין ולהנ"ל א"ש דהא הרמב"ם מצריך בדבר חשוב שלשה ספיקות והכא הוי דבר חשוב דהוי חהר"ל דגם כבש שלם מקרי חהר"ל כמבואר בחו"ד (סי' ק"א ס"ק ה' בביאורים) ולהכי כולן יוצאין לבית השריפה ולא מהני כשישרף שנים דישתרי השאר מטעם ס"ס וכנ"ל וא"ש בעזה"י:

סעיף ו' רמ"א והא דאסור אם הפרישו במתכוין וכו' עיין בט"ז (ס"ק ז') ותמהתי דהא בהדיא אמרינן בזבחים (דף ע"ג) דלא מהני זה דפריך התם אבעלי חיים שנתערבו דאסורין כולן לקרבן וכו' ופריך נכבשינהו דניידו ונימא כל דפריש מרובא קא פריש פירוש ואז לא יהיה שום קביעות ומשני רבא גזירה שמא יקח מן הקבוע הרי בהדיא דאפילו בעקירת כולן לא מהני וכו'. ונלע"ד נכון דע"כ לא פליג ר"י על ר"ת דמחלק בין קדשים לחולין אלא לענין גוף הדין דלא שרי באם פירשו יחידים משם דבזה ס"ל לר"ת דבחולין שרי אפילו בכה"ג אפילו פירשו בפנינו רק שלא יפזר אותם בידים אלא גם בחולין אסור דמאי שנא כיון שנתנו ע"ז שם קבוע אבל מ"מ באם ניידו כולם בזה מותר מן הדין רק משום גזירה שמא יקח מן הקבוע בזה מודה ר"י דבחולין לא גזרו כ"כ דבקדשים החמירו יותר כו' עש"ה:

ובזה יש לתרץ קושיות התוס' זבחים (דף ע"א ע"ב) ד"ה ובטרפה בגמ' דייק האי טריפה ה"ד אי ידע לה ליזיל ולשקול ומפרש ר' ירמי' כגון שנתערבו בולד טריפה ור"א הוא כו' והקשה הר' אפרים כיון דלא ידיעא מה מועלת כאן רעי' דלמיכלה אי אפשר משום ספק טריפה ולנכרי ולכלבים אי אפשר דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ומחיים נמי לא אפשר להנות דפסולי המוקדשין אסורים בגיזה ועבודה וכו' ע"ש. ולהנ"ל מיושב לנכון דמועלת כאן רעי' בשיפדה ויהי' חולין שוב יהיה מותרת לאכילה כשנכבשינהו כולן דניידו דבחולין שרי כשפירשו כולן ורק בקדשים אסור ואף שכתבו התוס' דלא עבדינן תקנה ברעי' כיון דלאחר רעי' לא משתרי נמי אלא מטעם כל דפריש עיי"ש, סברא זאת לא שייכא רק באם נתערב שור הנסקל או חטאת המתות דהדין דימות רק דניעבד תקנה ברעי' שפיר כתבו התוס' כיון דלא יהי' שרי אח"כ רק מטעם דכל דפריש לא עבדינן תקנה רק ימותו דהא הדין דימותו כשלא נתערב בהן כן נמי בנתערב מטעם המבואר בגמרא, אבל כשנתערב טריפה דגם טריפה בפני עצמו ירעה ויפדה בודאי גם כשנרערב בהכשרות ירעו עד שיסתאבו, רק קושיות התוס' דמה מהני רעי' וכנ"ל, ובזה שפיר י"ל דמהני כשיפרשו כולן וכנ"ל ועבדינן תקנה ברעי' וזה פשוט וא"ש:

אמנם בעיקר קושיות הט"ז שהקשה מל הר' שכנא ותירץ לחלק דגם הר"י מודה דבקדשים גזרינן יותר, הו דוחק דהא בפירוש כתבו התוס' דאין סברא להחמיר בשאר איסורין יותר מקדשים. ונלע"ד לתרץ קושיתי ולבאר דלא קשה כלל דכשפירשו כולן שפיר יש חילוק בין קדשים לחולין, דהנה הרא"ש בפ' גיד הנשה כ' דיבש ביבש שבטל ברוב מותר לאוכלו כאחת דנהפך איסור להיתר והביא ראיות וא' מהראיות מהא דפריך הש"ס ונכבשינהו דניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני שמא יבואו י' כהנים ויקריבום בבת אחת ופריך אטו מגיסא אסורא וכו' כלומר אחרי שהותרו בפרישתן וכי בשביל שחזרו לקביעתן יאסרו והכא נמי אחרי שהותרו ביבש ונהפך האיסור להיות היתר שוב אינו חוזר לאסור ע"י בישול כו' עייש"ה. וצריך לתרץ לשיטת הפוסקים דאסור לאכול כולן בבת אחת דנהי דמהתורה נהפך האיסור להיתר אבל מדרבנן אסור לאכול ביחד כמ"ש הרשב"א בתהה"א, וא"כ מה פריך בגמ' אטו מגיסא אסורא, ונראה לומר דלא קשה כלל דהנה בש"ע (ק"ט) חד בתרי בטל ומותר לאוכלן אדם אחד כל אחת