חידושי מהרא"ך חלק ב מג

איסור ולהכי כשפגם לבסוף לא בטל האיסור כנ"ל, וכן פגום ולבסוף השבית דקיי"ל היכא דבטל ברוב והוכר אח"כ האיסור אסור כמ"ש במ"ז (ק"ט ס"ק ד') עיי"ש, ולהכי כשפוגם מתחלה דבטל ברוב ואח"כ השביח כיון דהטעם אוסר הוי כהוכר האיסור וכמ"ש הרשב"א במבא"מ דלהכי אינו בטל משום דחיך אוכל יטעם כיון דמורגש הטעם הוי כהוכר האיסור ולהכי שפיר אסור בפגום ולבסוף השביח וכנ"ל וא"ש:

סימן קד. סעיף א עכברא דדברא נותן טעם לשבח הוא שהרי עולה על שלחן מלכים אבל עכברא דמתא מספקא לן אם משביח בשכר וחומץ או אם הוא פוגם וכו':

גרסינן במס' ע"ז (דף ס"ח) ההוא עכברא שנפל לחביתא דשכרא אסרו רב להאי שכרא אמרו רבנן קמי דר"ש נימא דסבר נט"ל אסור, אמר להו ר"ש בעלמא סבר רב נט"ל מותר והכא חדוש הוא דהא נימאס מאיס ובדיל אינשי מניה אפ"ה אסר רחמנא הלכך נותן טעם לפגם נמי אסור, פירש"י דהא איסור שרץ חידוש הוא דהא ממאיס ובלא אזהרה בדילי אינשי מיניה למה לי דאזהר רחמנא עליה ש"מ אפילו נותן טעם לפגם נמי אסור, וע"כ דכוונת רש"י דאי אמרינן דהתורה לא אסרה רק בגוף השרץ למה ליה להתורה להזכיר דהא ממילא ימנע מאכילה כי מי יאכל שרץ דהא נמאס, א"ו דהתורה לא אסרה אלא כשיתערב בשום דבר ונותן טעם שלא יהא נמאס וע"כ דנותן טעם לפגם אסור. והקשו בתוס' על פירש רש"י ולזה פירשו דחידוש הוא לומר להיות מותר משום דהוי פגם ונט"ל מותר בעלמא. ונלע"ד דרש"י לא רצה לפרש כשיטת התוס' דהחדוש הוא דנט"ל מותר דתני' לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה כל הראוי לגר קרוי' נבילה ושאינו ראוי לגר אינו קרוי' נבילה ור"מ ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא ור"ש סרוחה מעיקרא לא צריכא קרא, והקשו בתוס' בבכורות (דף כ"ג) דבר פדא ס"ל דנבילה שנפסלה מאכילת אדם אינו מטמא ור"י ס"ל דמטמא רק כשנפסלה מאכילת כלב אינו מטמא ואמר בר פדא דכתיב לא תאכלו כל נבילה לגר הראוי לגר קרוי' נבילה שאינה ראויה לגר אינה קרוי' נבילה, ור"י ס"ל דמטמא דהקרא אתא למעוטי סרוחה מעיקרא, והקשו בתוס' דבבכורות משמע דר"י מוקי לקרא לסרוחה מעיקרא ובע"ז ס"ל דנותן ט"ל מותר כר"ש ע"כ דס"ל דלסרוחה מעיקרא לא צריך קרא ותירצו דלענין איסור אכילה ודאי לא צריך קרא דמעיקרא עפרא בעלמא הוא אבל לענין טומאה הו"א דמטמא אע"ג דלא חזי לאכילה מידי דהוי אשרץ וש"ז ודם נדה, וקשה טובא דאיך יכול ר"י למילף מהך דנבילה שאינו ראוי לגר מותר באכילה אפילו בלא הוסרח מעיקרא, כיון דצריך למוד לענין טהרה דאינו מטמא בסרוח מעיקרא, ואיך אפשר למפסק להך קרא לתרתי פיסקא. ומצאתי בנב"י שעמד בזה ורצה שם לחדש פי' רחוק בכוונת התוס' ע"ש. ונלע"ד דהנה קשה דמנ"ל לש"ס למילף מלא תאכל כל נבילה שאינה ראוי לגר אינה קרוי' נבילה דלמא קרוי' נבילה רק דהתורה התירה נבילה כיון שאינה ראוי לגר דאי אינה קרוי' נבילה בודאי דאינו מטמא, אבל אי קרוי' נבילה רק שמותר באכילה יכול להיות שמטמא, ולזה נראה דדרשינן בש"ס דהא דכתוב אצל אכילה לגר אשר בשעריך תתננו ואכלו מוכח דנבילה שאינה ראוי לגר מותר באכילה דאל"כ אמאי כתבה תורה אצל אכילה לגר אשר בשעריך תתננו ולא אצל טומאה, א"ו להורות דנבילה שאינה ראוי לגר מותר באכילה, והא דכתיב לא תאכל כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננו ואכלו, ולא כתוב נבילה לא תאכלו כי כל לאוין של אסור אכילה כתיב מקודם אזהרה על הדבר, כמו כל דם לא תאכלו חלב שור וכשב ועז לא תאכל, לבד באבר מן החי כתיו לא תאכל הנפש עם הבשר, ובגיד הנשה כתיב לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, ובבשר בחלב כתב לא תבשל, לא קשה דלאוין שאיננו באיסור אכילה בכולהו כתיב אזהרה מקודם כמו לא תעבוד בבכור שורך ובשאר לאוין אולי איכא איזה דרשה, א"כ בנבילה דכיון דכתיב לא תאכל כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננו דרשינן נבילה לגר אשר בשעריך תתננו דאינו קרוי נבילה כלל ואינו מטמא, ואמר ר"י דוקא בסרוחה מעיקרא ממעטינן דאינו קרוי' נבילה כלל אבל בשאינו סרוחה מעיקרא קרוי נבילה, רק מ"מ מותר באכילה דכיון דכתיב אצל אכילה לגר אשר בשעריך תתננו ידעינן שאינו ראוי לגר מותר באכילה כנ"ל נכון. וקושיות התוס' על רש"י לא קשה דכיון דהא דילפינן דנט"ל מותר בנבילה שאינו ראוי לגר, לא הוה כלל שרץ חידוש, דדוקא בנבילה דכתיב לא תאכלו וצריך כזית, נבילה שאינו ראוי לגר לא הוה אכילה כלל ומותר, אבל בשרצים אמרינן במעילה (דף ט"ז) אר"י אכילת שרצים לוקה עליו בכזית מאי טעמא אכילה כתיב בה ופרש"י ואכילה אינה פחותה מכזית, והתני ר"י בר חנינא והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור לא תשקצו את נפשותיכם פתח הכתוב באכילה ומסיים בטומאה מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה, אפי' במובדלין דיבר הכתוב היינו שמונה שרצים כלומר ח' שרצים שבתורה, וכיון דאסורין בכעדשה אף דאין אכילה פחות מכזית כיון דכאן לא אסרה תורה אכילה בלשון לא תאכל רק בלשון לא תשקצו את נפשותיכם, וכיון דאין צריך כזית גם שאינה ראוי לגר אסור, דנהי דנבילה שאינו ראוי לגר מותר היינו דוקא באותן אסורין שאסורין באכילה דוקא וצריך כזית, אבל מה שאסור בכעדשה אף שאין אכילה פחות מכזית גם נבילה שאינו ראוי לגר אסור אף דלא הוה אכילה כמו דאסור אף פחות מכזית ולוקין על כעדשה, ולכן פירש"י דהחדוש הוא דלמה אסרה התורה כלל, והא דהקשה הש"ס אלא מעתה לטמא לח ויבש כיון דחידוש הוא, פירש"י ג"כ כיון דבדילי אנשי ממגעו למה אזהור רחמנא א"ו דאזהור כשהוא יבש דלא ממאיס, ולא רצה לפי' כפי' התוס' דהחידוש הוא דסרוחה מעיקרא אינה מטמא, דזה אינו חידוש דנבילה דצריך כזית למטמא לאחרים במשא או במגע כשסרוח מעיקרא ואינו ראוי לגר אינו מטמא, אבל שרצים דמטמאין במשהו או בכעדשה (עיין תוס' חולין (דף ק"ב) ומ"ש שם) גם סרוח מעיקרא מטמא, ולזה פירש החידוש בענין אחר. עיין במהרש"ל במסכתא שבועות (דף כ"ג ע"ב) ד"ה דמוקי לה כדברי הכל, וז"ל שם דא"כ מ"ט דר"ש דפוטר היינו משום דמחייב בכל האיסורים בכל שהוא א"כ הוא הדין דמחייב שלא כדרך הנאתן (וע' בחי' מהרא"ך חלק או"ח בסימן תמ"ב מ"ש כעין זה ע"ש) סימן קו. מנכד הרב המחבר הגאון החריף המפורסם מוה' יחיאל מיכל הכהן ז"ל. הנה עיין בטור שכתב בשם הרשב"א דחתיכה שבלעה איסור ונתבשלה אח"כ שיש ס' כנגד האיסור החתיכה אסורה דדלמא לא פלטה כל הבלוע ותמה הב"י דלטעמי' קפילא אם יש בה טעם, ונראה לתרץ דהקשו האיך סומכין על נכרי מסל"ת דהא אינו נאמן רק בעדות האשה, ותירץ הכו"פ ע"פ דברי הריב"ש ז"ל דטעימה לא אסור רק מדרבנן א"כ יכול הישראל לסמוך על הנכרי שהישראל יכול ליטעם דבאיסור דרבנן מהני מסל"ת ושוב ידע הישראל בעצמו אם יש בה טעם או לא, ומבואר ביו"ד במחבר ז"ל (סימן קל"ב) דהנכרי אינו נאמן על הכשר כלים במסל"ת ופירש הש"ך ז"ל שם משום דאפילו באיסור דרבנן היכא דאיתחזק איסורא לא מהימן במסל"ת עיי"ש, א"כ ניחא היטב כיון דהחתיכה נאסרה בודאי רק עכשיו אם פלטה הטעם הוי איתחזק איסורא ולא מהימן אפילו לגבי דרבנן א"כ לא יכול הישראל אפילו למטעם ולהכי לא סמכינן בזה על מסל"ת, וכנ"ל וא"ש בעזה"י: