חידושי מהרא"ך חלק ב מב

במינו, וחוזר והקשה דהא קיי"ל דאזלינן בתר שמא אף שטעמן שוין והרוטב עם הבשר לא שוי בשמא, ותירץ דאביי לשיטתו דסובר דאזלינן בתר טעמא ולא בתר שמא עיי"ש, ולזה ניחא דהוכיח רבא לומר אקימתא אחרינא ולא לענין מין במינו כיון דרבא סובר דאזלינן בתר שמא, והוצרך לומר משום טע"כ דאסור בקדשים. אמנם עדיין קשה לכאורה מש"ס חולין (דף ק"ח) חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא וכתבו התוס' בשם הר"ש ז"ל דלמ"ד מב"מ לא בטל צריך ששים בחתיכות לבטל הרוטב דהוי מב"מ עם רוטב דחתיכה נ"נ, והתוס' דחו דרק בב"ח דהוי גוף האיסור דלוקה על חצי זית בשר וחצי זית חלב כו' והנה הרשב"א בחולין (דף ק"ח) קסבר אפשר לסוחטו אסור וכו' שאם אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה משא"כ בשאר איסורין לפי שאין היתר מצטרף לאיסור אלא בקדשים בלבד עיי"ש, משמע דבקדשים אמרינן חנ"נ כמו בב"ח, א"כ הרוטב היינו המים הנכנס בהזרוע קבלו טעם הזרוע ואח"כ כשמפליט הזרוע הרוטב יאסר הרוטב השאר רוטב דמין במינו לא בטל ויאסור גם הזרוע מהרוטב, ואי נמי סליק את מינו ויצטרך ששים נגד הזרוע ונגד הרוטב והא לא הוי באילו ששים וק' רק נגד הזרוע גם ברוטב לא היה ששים נגד הזרוע דבכל ענין התיר הכתוב, אך לא קשה כלל דזה באמת כוונת רבא לא נצרכה אלא לטע"כ דבקדשים אסור ופירש התוס' ד"ה גלי רחמנא דהיינו היתר מצטרף לאיסור וכיון דרבא פסק מין במינו לא בטל כמ"ש רש"י א"כ הוי היתר הבא מכלל איסור מטעם הרוטב שהיה נבלע בזרוע כנ"ל והכא שרי א"כ הוי היתר הבא מכלל האיסור. והנה רש"י ז"ל בחולין (דף ק"ט) סוף הסוגיא דטיפת חלב פסק כשיטת הר"ש הנ"ל דאם אמרינן חנ"נ הוי ממש מין במינו וי"ל הטעם דידוע שיטת רש"י דבטעם כעיקר נהפך ההיתר לאיסור ולוקה נמי בחצי זית הנבלע בהיתר דאיתעבד ליה כולו איסור ולהכי אפילו אי אמרינן טע"כ דרבנן אפ"ה כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא, ולהכי הוי ממש מין במינו ובכל האיסורין נמי צריך בחתיכות לבטל הרוטב משום דרוטב ברוטב הוי מין במינו ולא קשה קושיות התוס' דהא לא הוי כולו איסור דז"א לפי שיטת רש"י ור"ת ז"ל דגם בטכ"ע נעשה כולו איסור ולקי בחצי זית הנבלע ודמי לבב"ח, ולפ"ז קשה אמאי הוצרך רבא לומר דלא נצרכה אלא לטכ"ע דבקדשים אסור דהא גם בחולין אסור היכא דנתן טעם אם סובר טע"כ דאורייתא א"כ ברוטב יש טעם הזרוע ונעשה כולו איסור והוי מין במינו ויאסר שאר הרוטב, ולמה הוצרך לומר דבקדשים אסור הא גם בחולין כה"ג אסור וממילא הוי מב"מ וכנ"ל. ומיושב היטב דכתב רש"י ז"ל שפיר דרבא ל"ל טע"כ בחולין וא"כ מהתורה אינו יכול לאסור הרוטב ורק בקדשים והוכיח רש"י שפיר דרבא ל"ל טע"כ בחולין אפילו היכא דיהיב טעמא וכנ"ל, ומיושב גם קושיות התוס' דבקדשים אין איסור בכל שהוא, דבאמת אין אסור בקדשים כל שהוא מין באינו מינו אבל לא מין במינו לשיטת רש"י שכתב דרבא אית לי' מב"מ לא בטל והכא הוי מין במינו מהטעם הרוטב הנפלט מהזרוע וכנ"ל וא"ש בעזה"י:

לפי זה נ"ל ליישב דברי הרמב"ם דפסק כרב בטבעת של ע"ז שנתערב במאה טבעות ונפל א' מהם לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפל היינו דאסורא ובש"ס זבחים (דף ע"ד) פריך רבא לר"נ אפילו אחת בריבוא ימותו כולן אמאי נימא דמית איסורא א"ל רב דאמר כר"א דתנן ר"א אומר אם קרב הראש של א' מהם יקרבו כל הראשים כולם עיי"ש. א"כ הרמב"ם ז"ל שפסק כרבנן דימותו כולן ופסק בטבעת דהותרו כולן בנפל א' מהן, ולהנ"ל י"ל כך דהכ"מ הביא קושיא בשם מהרש"ק הא אין מבטלין איסור לכתחילה ואסור לכתחילה להמית א' מהן ולהתיר כולן ומאי פריך בש"ם, ונראה לתרץ דהכו"פ (בסי' ק"י ס"ק ז') כתב בהא דשנים אחרונים אסורים הטעם משום דהוי מבטל איסור אם היה. כל התערובות מותר ע"י מעשה שלו הרי מבטל איסור, אבל כשמניח שנים לאסור אין כאן מבטל איסור דעכ"פ שנים אסורים כו' עכ"ל עש"ה. והתוס' ד"ה נפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן כתבו משום דמדאורייתא ברובא בטל מש"ה הקילו כאן והנה לכאורה קשה שהרי רב פסק כר"י דמין במינו לא בטל מהתורה, אמנם ניחא דזה דוקא לח בלח אבל יבש ביבש מודה ר"י דבטל מהתורה, והנה ביארנו לעיל הטעם משום דביבש שייך כל דפריש א"כ אף דלא סובר דנהפך האיסור להיתר אבל כל דפריש מרובא פריש סובר, ולהכי מותר יבש ביבש, א"כ כיון דכל טעם ההיתר משום כל דפריש כו', א"כ שנים אחרונים אסורים דלא שייך כל דפריש מרובא פריש, ולפי"ז לא הוי מבטל איסור לכתחילה וכנ"ל בפלתי, ולהכי פריך שפיר בש"ס אמאי מותר כולם נמית חד מינייהו וישתרו כולן לבד משנים האחרונים ולא הוי מבטל כל האיסור וכנ"ל, ומיושב דברי הר"מ דלפי מה דקיי"ל כרבנן דמין במינו בטל אמרינן דהוי מטעם נהפך האיסור להיתר ומשתרי מהדין כולו אף שנים אחרונים ושפיר חשיב למבטל איסור ולהכי לא אמרינן דנימת חד וישתרו כולן רק ימותו כולן משום דאין מבטלין איסור לכתחילה, ובטבעות דשרי הוא רק בנפלו וא"ש בעזה"י:

עד כאן דברי נכד הרב המחבר סימן קג. בחו"ד (סעיף א' ס"ק א') הביא מדברי הש"ס והפוסקים דבכל איסורים אפילו בב"ח וכלאי הכרם מותר נט"ל מדלא חילקו וכתבו בסתם כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר עכ"ל לכאורה מבואר כן במחבר וברמ"א (סעיף ז') אך מה שהקשה מרב על כרו"פ מכלאי כרם ומי"נ, לכאורה נראה דלסברת הרשב"א דמסברא ידעינן כיון דטעם כעיקר ממשרת ילפינן ולא נילף טעם פגום, א"כ בב"ח דטעם כעיקר לא צריך למילף ממשרת דבב"ח גופו טעם כעיקר אסור כמבואר בפסחים (דף מ"ד) א"כ גם נט"ל אסור כמו בשלא כדרך הנאתן:

שוב ראיתי דדברי הרב נכונים דהא בשר וחלב קודם שיעשה בשר בחלב מודה הכרו"פ דטעם פגום מותר, א"כ ליכא למילף מב"ח דטעם פוגם אסור לאחר שנעשה בב"ח והבן:

מנכד המחבר ה"ה הרב הגאון החריף המפורסים מהו' יחיאל מיכל הכהן ז"ל. עיין בטור שכתב שפוגם מתחלתו ועד סופו אבל אם השביח ולבסוף פוגם וכו' ובש"ס ע"ז (דף ס"ב) איתא השביח ולבסוף פוגם ופוסקים הוכיחו פוגם ולבסוף השביח וכ"כ הב"י בשם הרמב"ם והרשב"א ז"ל וטעמם משום דכ"ש הוא השתא פגם לבסוף אסור מפני שהשביח מתחילה אף ע"פ שאותו שבח ע"מ לפגום הוא, פוגם תחילה כ"ש דאסור דהא פגם זה אינו פוגם כיון שהוא ע"מ להשביח עכ"ל שם בב"י. ונראה להבין הטעם דהשביח ולבסוף פגום דאסור, דלכאורה אינו מובן דהא השתא הוי פגום ואמאי אסור ומה נפקא מינה במה שהיה השביח מעיקרא. ונראה עפ"י דברי אא"ז זלה"ה בהחו"ד (סי' ק"ו א') בבאורים הא דאפשר לסוחטו אסור אף דלא נשאר רק משהו, דהמרדכי כתב בהא דיבמה שרקקה דם דא"א בלי צחצוחי רוק הא דלא בטל הרוק בדם הוא משום דלא היה ניכר קודם ביטול לא שייך ביטול ברוב. והנה כל שיש טעם האיסור בחתיכה הוי כל החתיכה גוף האיסור דנהפך היתר לאיסור דטכ"ע מש"ה משהו איסור שנשאר בחתיכה לא נתבטל בחתיכה כיון שקודם הביטול לא היה ניכר ההיתר דהא היה על היתר ג"כ שם איסור לכך לא מבטל להאיסור ע"ש. והרשב"א ז"ל כתב דהא דנטלפ"ג מותר הוא מטעם ביטול ברוב כיון דאין הטעם אוסר בטל גוף הדבר ברוב כמו מב"מ, ולהכי שפיר בהשביח ולבסוף פוגם אסור כיון דמתחילה כשהשביח היה הכל