חידושי מהרא"ך חלק ב מא

מסוגיא דביצה דשם בהו"א ממ"נ דהוי דשיל"מ וכנ"ל, אבל ברמוני באדין דלמא יתפרדו, וממילא דלפי המסקנא אי ביצה הוי דבר שבמנין לא בטל לשיטת הרמב"ם ז"ל לפי פי' הכ"מ הנ"ל, להכי כתב המחבר ז"ל בשם יש מי שאומר דהרמב"ם פליג על זה לשיטת הכ"מ וכנ"ל וא"ש בעזה"י ונכון:

סעיף ג' כלי וכו' עיין בש"ך (ס"ק ח') שהביא בכלי איסור שנתבטל צריך להשהות מעל"ע דלענין זה ה"ל כדשיל"מ מה"ת לכ"ע, והקשה בתשו' חתם סופר ז"ל חיו"ד סימן צ"ו) מהא דבגד שאבד בו כלאים דאין לו ביטול משום דע"י תערובות נאסרו א"א שיהי' תערובתן גורם היתר וכמ"ש התוס' ותמה מהא דעציץ נקוב בכרם שמותר כל שלא הוסיף מאתים וכן מחיצות הכרם שנפרצה וכתב הרמב"ן ז"ל שכל זה מטעם ביטול במאתים וק"ל הא היתר בהיתר כיוצא בזה לא שייך ביטול:

ונראה לתרץ עפ"י מה דפסקינן ברמ"א דדבר שלא ניכר מעולם בפני עצמו רק בתערובות בטל אפילו דשיל"מ, ופירש בש"ך (ס"ק י"ב) גיגית מלאה ענבים ויורד בשבת מבואר שם משום דמעולם לא נקרא בשם הדברים שאין מתבטלין וא"כ שפיר בעציץ נקוב בכרם דמעולם לא הי' הכלאים בפ"ע רק נולד בתערובות ולהכי בטל והא דכתב הפ"מ (בסי' ס"ט) דאם נתערב חד בתרי בד' שעדיין היתר הוא שרי אח"כ משש ועד הלילה מטעם או"ה דלכי מטי זמן האיסור לא הי' ניכר ולא חשוב וכאמור וא"ש. ונלע"ד דזה אינו דדוקא כל שלא נקרא שם עלי' מתחלה כלל, וכן בדם שלא פירש דלא נקרא שם ד על שפירש להכי בטל, אבל בחתיכות חמץ דשמו עלי' אך שנתערב בזמן ההיתר נמי לא בטל כיון דהוא חתיכה הראוי להתכבד כנ"ל:

הן ראיתי לכתב כאן קצת חדושים מהר"ן דנדרים (דף נ"ז) בסוגיא דשיל"מ דשייך בסימן זה:

. הר"ן בנדרים (דף נ"ז) כ' דלהכי דשיל"מ לא בטל משום דהוי כמב"מ ע"ש, ותמה עליו בתשו' רע"א ז"ל (סי' קפ"ט) מהש"ס ביצה (דף ד') רב אשי אמר לעולם ספק יו"ט ספק חול וכו' וכל דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל, דעיקר שנוי' קאי אהא דקתני וספיקא אסורה ולשיטת הר"ן מה משני ר"א ומה ענין בטול לספיקא, ואף דבספק דלחומרא בדשיל"מ הוי משום דיכול להמתין למחר ולא יצטרך להקל מטעם ספק, דרק בביטול האיסור לא ניחא להר"ן לומר טעם הזה משום דכיון שנתבטל לא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור כו' דלא הוי כלל איסור כשנתבטל, אבל לענין ספק שפיר י"ל דמה לנו לסמוך אספיקא כיון דישל"מ, אבל האיך מוכח מהא דדשיל"מ בטל דגם ספיקא לחומרא דהא דלא בטל הוא מטעם אחרינא. ונראה לתרץ דהקשה עוד בתשובת נב"י מה"ת (ס"ס נ"ג) לפמ"ש התוס' בכ"ד לרבי יהודא דמין במינו לא בטל והיינו דוקא בדבר לח הנבלל ומתערב דומי' דדם הפר והשעיר, אבל ביבש מודה ר"י דמב"מ בטל, א"כ ביבש ביבש אמאי לא בטל כמו ביצה שנתערב באלף. ונלע"ד לתרץ די"ל דהר"ן סובר נמי כתוס' דיש חילוק בין לח ליבש אך סובר טעם הדבר לחלק בין לח ליבש, דהנה שני טעמים יש בביטול האיסור א' מטעם דנהפך האיסור להיות היתר ומהתורה שרי אפילו א' לאוכלו וכמבואר בהפוסקים, וטעם השני משום כל דפריש מרובא פריש, והנה זה שייך ביבש ביבש ובלח בלח לא שרי רק מטעם א', והנה ר"י יליף מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר וקרי' לי' דם השעיר, א"כ מוכח דלא אמרינן נהפך המועט להיות כמו רוב דהא קרי' לי' דם השעיר ומוכח דלא נהפך, אבל אינו מוכח דלא אמרינן כל דפריש מרובא פריש, ולזה בלח בלח דאינו בטל רק מטעם נהפך סובר ר"י דאינו נהפך האיסור להיתר ויליף מדם הפר ודם השעיר, אבל יבש ביבש דשייך נמי כל דפריש מרובא פריש שפיר בטל מטעם זה, דזה לא מוכח דלא אמרינן כל דפריש, וזה הוא החילוק בין יבש ביבש ללח בלח. והש"ך ביו"ד (סי' ק"י ס"ק נ"ז) כתב דבדבר שיש לו מתירין אין להתיר בנפל א' מהן לים כ"כ בסדורו של שבת דבדשיל"מ לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש א"כ אין חילוק בין יבש ביבש ללח בלח, ולהכי אפילו ביבש לא בטל מין במינו, דכל החילוק הוא מטעם דביבש אמרינן כל דפריש, אבל בדשיל"מ דלא אמרינן כל דפריש אין חילוק בין לח בלח ליבש ביבש, ומיושב קושיות. הנוב"י הנ"ל. ושוב מצאתי שהר"ן גופו כתב דבדשיל"מ אפילו ספיקא אסור דל"א כל דפריש כו' גבי אין לוקחין ביצה מנכרים ביו"ט עיי"ש, ומיושב קושיות הנ"ל דשפיר הוכיח ר"א דדשיל"מ אפילו ספיקא אסור דכיון דלא בטל בדשיל"מ אפילו יבש ביבש מטעם דלא אמרינן כל דפריש כו' א"כ כ"ש דאמרינן ספיקא לחומרא וא"ש בעזה"י:

ולפ"ז מיושב מה שהקשה עוד שם בת' רמ"א ז"ל (סי' קפ"ט) על הש"ס עירובין (דף מ"ה) בתוס' ד"ה אב"ע הוי ספק דבריהם, אע"ג דהוי דשיל"מ ואמר ר"א ריש ביצה דאפילו באלף לא בטל אפילו בספק דבריהם בעירוב הקילו, ותמה דהא ר"א בריש ביצה לא הזכיר כלל מספק אלא דמשני על פירכות הש"ס אמאי ספיקא אסור דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל ה"נ ספיקו אסור, והרי גם בעירוב אמרינן דשיל"מ לא בטל כדאמר ר"א בביצה (דף ל"ט) גבי מים ומלח א"כ גם ספיקא לתסור, ואם נחלק בין ביטול לדין ספיקא א"כ איך למד ר"א גבי ביצה דין ספק מדין ביטול עכ"ד, ולהנ"ל ניחא דבאמת דברי הר"ן דבשיל"מ לא בטל משום מב"מ וא"כ אמאי לא בטל יבש ביבש רק כנ"ל משום דלא אמרינן בזה כל דפריש מרובא פריש א"כ מוכח מכ"ש דספיקא אסורא, ומיושב היטב דגבי מים ומלח דלא הוי יבש ביבש שפיר אמרינן דלא בטל משום דהוי מין במינו ובאמת בעירוב הקילו בספיקא כמ"ש התוס', ואפ"ה לא בטל דשיל"מ באשה ששאלה לחברתה מים ומלח משום דלא שייך שם כל דפריש מרובא פריש ולהכי לא בטל מטעם מב"מ, אבל ספיקא לקולא ור"א דהוכיח בריש ביצה דדשיל"מ אפילו ספיקא אסור הוא רק מביצה יבש ביבש וא"ש בעזה"י. ובהסברא הנ"ל דיש חילוק בין יבש ביבש ללח בלח במ"ב, יש לתרץ דברי רש"י ז"ל ביבמות פ"א גבי חתיכה של חטאת שנתערב במאה חתיכות טהורות ר"י אמר לא תעלה ובתוס' ד"ה רבי יהודא אומר לא תעלה פי' בקונטרס משום דקסבר מין במינו לא בטל, ואין נראה דדוקא בדבר המתערב אית לי' לר"י דמין במינו לא בטל כו' ולהנ"ל ניחא דבעלמא י"ל דמודה רש"י לסברת התוס' דיבש ביבש בטל לרבי יהודה וא"ש בעזה"י:

ובזה יש לתרץ קושיות המגן אלף (בסי' תמ"ז ס"ק כ"א) שהקשה לשיטת הסוברים דכשנתבטל קודם הפסח חזר וניער בפסח, והקשה מהא דמעלין המדומע בא' ומאה וכתבו התוס' דאפילו לר"י משום דיבש ביבש בטל הא קמח בקמח מיקרי לח בלח א"כ האיך מעלין המדומע בתבואה הא אם יטחנו יהי' לח בלח ומין במינו לא בטל, אלא ודאי אינו חוזר וניער וא"כ כ"ש לדידן דחמץ במשהו דרבנן דאינו חוזר וניער ע"ש, ולהנ"ל מיושב נכון דהא לח בלח יהי' נמי שייך לומר כל דפריש כו' והעלה האיסור ועתה כל מה שבכרי הוא הרוב שהוא היתרא אבל בחמץ דהחמירו חז"ל שלא ליבטיל דחמץ בפסח במשהו שפיר י"ל דחוזר וניער וא"ש. וכיון שבררנו די"ל דגם רש"י מודה לסברת התוס' דיבש ביבש בטל לר"י, יש ליישב מה שהקשה תוס' חולין (דף צ"ח) תוס' ד"ה רבא אמר לא נצרכה אלא לטע"כ כו' והשתא תימא כיון דהכא לא איירי בטעם גמור מי דחיק לפרש דרבא אית ליה טע"כ לאו דאורייתא ועוד תימה דע"כ אין כ"ש אוסר בקדשים כו', והנראה לתרץ דברי רש"י ז"ל, דהנה עוד קשה לי דהרי רש"י סובר דרבא אית לי' מין במינו לא בטל כר"י, א"כ אמאי לא מפרש כאביי זה היתר הבא מכלל איסור משום דהוי מין במינו, ונראה לתרץ דהרשב"א ז"ל הקשה הא ביבש ביבש בטל מין במינו ורק לח אינו בטל ותירץ דהרוטב ומוהל היוצא מהזרוע הוי לח והוי מין