חידושי מהרא"ך חלק ב מ

שלמדו מפי השמועה והם תורה שבע"פ, ואחד דברים שלמדו מפי דעתם בא' מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשום סיג לתורה לפי מה שהשעה צריכה, כל אחד מאלו השלשה הדברים מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל אחת מהן עובר בלא תעשה, הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך. והרמב"ן השיג עליו, א"כ כל דברי סופרים הוי לאו ועשה, היה לנו להחמיר בכל מילי דרבנן שהם מן התורה, כיון שהתירה ציותה לא תסור מכל הדברים וכן עשה על פי התורה אשר יורוך. ומהר"ם מטראנ"י האריך לתרץ דחכמים התנו מתחילה שלא יהי' העובר על דבריהם כעובר על דברי תורה אלא שיהי' קל ושילכו בספק דבריהם להקל, וכיון שכן אין אנו עוברים על מה שצותה התורה, שהתורה לא ציותה אלא שנשמע למה שאמרו חכמים, והם עצמם אמרו שלא ילכו דבריהם להחמיר אלא להקל, ושלא יהיה להם עונש כעובר על דברי תורה, וכ"ת א"כ אין מקום למה שכתב רבינו שכל מי שאינו עושה כדבריהם שהם עוברים בעשה ול"ת. דהא כיון שהם אומרים שמי שעובר על דבריהם לא יהי' לו עונש כעובר על דברי תורה. ותירץ דאהני לאו ועשה לזקן ממרא שחולק על שום דבר מדבריהם ואומר שאינו אמת כמו שתקנו הם, אבל מי שעובר על דבר אחד מדבריהם אפילו במזיד כיון שאינו חולק לומר שאינו אמת מה שצוו אלא לדרכו עושה וכ"כ בלח"מ. א"כ לדעת הרמב"ן דהא דספיקא דרבנן לקולא הוא מטעם דלא חמור איסורא, שייך לומר דמחמרינן בדבר שיש לו מתירין דקודם שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, אבל לשיטת מהר"ם דחכמים התנו בפירוש שיהי' הספק מותר לא שייך לומר קודם שתאכלנו באיסור דאין כאן איסור כלל, כמו ס' ממזר דהתירה התירה אף דאם נתברר אח"כ שהוא ממזר לא עבר. וע"כ דרב אשי כשיטת הרמב"ן דהא דספיקא לקולא משום דלא חמיר איסורא, ואפשר לומר בספיקא דמציאות לא קשה קושיות הרמב"ן אמאי מקילינן בספיקא דרבנן דיש לומר לשיטת הרמב"ם כל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא רק דרבנן החמירו ולא החמירו בספיקא דרבנן, ועיין בחוות דעת (סימן ק"י), אבל בספיקא דדינא לא שייך לומר דהתורה לא אסרה הספק דהא אנן מספקינן אם התורה אסרה או לאו גם לשיטת הרמב"ם מן התורה לחומרא וא"כ קשה קושיות הרמב"ן אמאי באיסור דרבנן ספיקא דדינא לקולא, וצריך לומר תרוצא דמהר"ם טראני, ודו"ק:

אלה דברי נכד הרב המחבר הרב הגאון החריף המפורסם מוה' יחיאל מיכל הכהן ז"ל. מעי' ב' יש מי שאומר וכו' עיין בש"ך (ס"ק ז') לא ידעתי למה כתב המחבר דין זה בשם יש מי שאומר שהרי הרשב"א והטור סוברים כן ואין חולק עליהם והכי מוכח נמי לפע"ד בש"ס רפ"ק דביצה דפריך התם אמ"ד דביצה שנולדה ביו"ט אסורה מדרבנן ממאי דתניא בברייתא וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות אמאי ספיקא אסור הא ספיקא דרבנן הוא ומשני דמיירי בספק טריפה ופריך א"ה אימא סיפא נתערבה באלף כולן אסורות אא"ב ספק יו"ט וספק חול הוי דשיל"מ דאפילו באלף לא בטל, אא"א ספק טריפה הוי דבר שאל"מ ותבטל ברובא כו' והשתא מאי פריך דלמא הך דספיקא אסור מיירי בביצה של ספק טריפה אלא ודאי כל כה"ג לא הוי דשיל"מ וצ"ע עכד"ה:

לפענ"ד נראה לתרץ דהנה הכסף משנה (בפ"ז מהלכות ע"ז) ביאר דעת הרמב"ם דפסק גבי טבעת של ע"ז שנתערב שרי בתערובות השני מס"ס (ובהמ"א פ' ט"ו) פסק גבי רמוני באדין דתערובות השני אסור ולא מהני ס"ס, ותירץ משום דהרמוני באדין הוי דשיל"מ דאפשר שיתפזרו הרמונים אף שאין המתיר ודאי עתיד לבא ס"ל לרמב"ם כי"א דלא כרשב"א עכ"ד, ולדברי הש"ך תקשי לדעת אלו סוגיא דשמעתין וכבר הרגיש בזה בס' מרכבת המשנה (הוא בס' עטרת פז חדושי ביצה). ונראה לתרץ דהנה הקשה בס' צמח צדק אמאי הוצרך הרשב"א לטעם שלא יהיה המתיר עתיד לבוא בודאי שהרי ממ"נ בטל אם טריפה בטל, ואם תהיה התרנגולת כשירה גם עתה הביצה כשירה ולא צריך לביטול. ונראה ליישב דהנה הפרישה (באות ב') כתב הא דביצה שנולד ביו"ט לא בטל מטעם דשיל"מ, תיפק לי' דהוי דבר שבמנין, וכתב דאפשר שלא אמרו דבר שדרכו למנות אלא ששם אסור קבוע ולא זה שלמחר יהיה מותרת, אבל בסמוך בספק טריפה צריכין לטעמא דבטילה דהא ממ"נ או מנין או דשיל"מ. וביאר דבריו הפ"מ במשבצות (ס"ק ב') דלא אמרו דבר שבמנין לא בטל אלא באם הוא לעולם אסור אבל דשיל"מ לא גזרו הלכך קאמר דהוי דשיל"מ כו' עש"ה ולפ"ז קשה אמאי בטל הביצה מספק טריפה, אפילו דלא הוי דשיל"מ כיון שאין המתיר עתיד לבוא בודאי, לא ליבטל מטעם דאילו הי' התרנגולת טריפה ויהיה דבר שבמנין לא בטל, אך לא קשה דהא ספק בדבר שבמנין ספיקא לקולא, ורק אם הספק בדאורייתא ספיקא לחומרא בדבר שבמנין או בדבר חשוב דהוי ודאי דבר שבמנין או חתיכה הראוי להתכבד, אבל אי הוי ספק אי הוי דבר שבמנין וכדומה הוי ספיקא דרבנן לקולא, אמנם עדיין קשה שהרי הא דספק אי הוי דבר שבמנין נגע לספק דאורייתא אם טריפה או כשר, ממילא דספיקא לחומרא אף שע"י גלגול נעשה דרבנן, אמנם ניחא דהא קיי"ל דביצה מתרנגולת טריפה כשנגמרה לאחר שנעשית התרנגולת טריפה אסור הביצה מדאורייתא, ואם נגמרה קודם שנעשית התרנגולת טריפה לא אסור הביצה רק מדרבנן, עיין לעיל (סי' פ"ו), ולפי"ז ביצה מתרנגולת ספק טריפה לא אסור הביצה רק מדרבנן דמדאורייתא הוי ס"ס דלמא כשירה התרנגולת את"ל טריפה דלמא נגמרה הביצה טרם שנעשה התרנגולת טריפה ולא אסור הביצה רק מדרבנן כיון דלענין דאורייתא הוי ס"ס, ולפי"ז שפיר בטל הביצה בתערובות אף דהוי דבר שבמנין כיון דהוי ספק דלמא תהי' התרנגולת כשירה ואין לומר דהוי ספק בדאורייתא, דז"א דהא אין מספקינין לענין הביצה דהוי ס"ס לענין הביצה ולא אסור רק מדרבנן שפיר הוי ספק בדרבנן כיון דדבר שבמנין לא בטל רק מדרבנן, ושרי בחד ספיקא דספק דרבנן לקולא דלמא תהי' התרנגולת כשירה והביצה כשר אפילו מדרבנן, אמנם הא קיי"ל דבדשיל"מ ספיקא לחומרא ונראה דאפילו הוי ספק אי הוי דשיל"מ אי לא נמי צריך להיות ספיקא לחומרא, דכל הטעם דספיקא אי הוי דבר חשיב דבטל מטעם דספיקא דרבנן לקולא, א"כ בדשיל"מ דגם בדרבנן ספיקא לחומרא צריך להיות אפילו אי הוי ספק אי הוי דשיל"מ נמי לא בטל דספיקא לחומרא, (ומ"ש הפ"מ לחלק בין ספק בגוף הדבר אי ספק הוי דשיל"מ עיי"ש לא מסתברא כלל לחלק בכך) אך לא משכחת לה לדין זה לשיטת הרשב"א דכל שאין המתיר עתיד לבוא בודאי לא הוי דשיל"מ, דהא דבדשיל"מ לא בטל הוא דוקא היכא דבודאי יהי' לו מתירין אבל אי ספק לא הוי כלל דשיל"מ ולא החמירו רבנן בזה כלל וא"כ שפיר בטל:

ולפ"ז מיושב היטב קושיות הצ"צ הנ"ל דשפיר הוצרך הרשב"א ז"ל לומר הטעם דלא הוי דשיל"מ הואיל דאין המתיר עתיד לבוא בודאי, דלולי זה הטעם לא היה בטל הביצה מספק דלמא הוי טריפה ולא בטל מטעם דבר שבמנין ואמאי יאכל עכשיו ע"י ספיקא דרבנן לקולא וכנ"ל והיה יכול להמתין עד שיתודע לו שיהיה בודאי כשר אבל משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי בטל הביצה אף דהוי ספק דבר שבמנין כנ"ל, ומיושב היטב קושיות הש"ך דמהש"ס לא מוכח כלל, דהנה בהו"א דהש"ס לא ידע עדיין דביצה לא בטל מטעם דבר שבמנין וכמבואר שם בהסוגיא וממילא דאין צריך כלל להטעם דלא הוי דשיל"מ כיון דאין המתיר עתיד לבא בודאי ורק דלא הוי דשיל"מ כקושיות הצ"צ, דממ"נ אי יהיה טריפה בטל ואי תהיה כשירה לא מצטרך כלל לביטול דגם עכשיו הוא היתר ומיושב דברי הכ"מ הנ"ל לשיטת הרמב"ם דלא ס"ל כהרשב"א. דגם אם אין המתיר עתיד לבא בודאי הוי דשיל"מ ולא קשה