חידושי מהרא"ך חלק ב לז

בשל בה לעולם עכ"ל, הרי שסובר דילפינן מגעולי נכרי גם לכלי של ישראל הבלועה מאיסור וכבר העיר בזה הגהות מהריב"פ זצ"ל, עכ"פ זכינו לדין דהא דאסור געולי כלים בקדשים הוי מגעולי מדין והנה בזבחים (דף צ"ז) יקדש להיות כמוהו וכו' תאכל כחמור שבה אמאי וניתי עשה ולידחי את לא תעשה אמר רבא אין עשה דוחה את ל"ת שבמקדש, ובגעולי כלים ילפינן מגעולי מדין בין אי נימא דהוי לאו דאהדרי' לאיסורא בין אי נימא דהוי עשה היינו לאו הבא מכלל עשה כמ"ש תוס' חולין (דף צ"ט) ותוס' ע"ז (דף ס"ז) והנה עשה דוחה ל"ת וכן דוחה לאו הבא מכלל עשה דלא עדיף מלאו דעשה דקום ועשה דוחה ולא שייך לתרץ תי' רב אשי דיקדש הוי עשה דהא געולי כלים לא ילפינן מיקדש דהקרא דיקדש מיירי בטעם הבא ע"י ממש וכן תירוץ רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש לא שייך דכיון דלא אסור מטעם יקדש להיות כמוהו רק מטעם געולי מדין עשה דמקדש דוחה ל"ת וכמ"ש רש"י בערכין (דף ק) גבי מתן ד' שנתערב במתן אחת דאמר ר"א ינתנו במתן ד' דעשה דזריקת דם דוחה ל"ת דבל תוסיף עיי"ש. מבואר כיון דל"ת דבל תוסיף אינו דוקא בקדשים רק בכל דוכתא דוחה עשה ל"ת וכן נמי געולי כלים דילפינן מגעולי נכרי לא הוי ל"ת שבמקדש ודוחה העשה הל"ת. ומתורץ קושיות התוס' דאינו ממעט כלל באכילת קדשים דיש בה בליעת חטאת מטעם דעדל"ת כקושיות הש"ס. ובע"ז פריך הש"ס שפיר על הא דשפוד ואסכלה דמגעילן דהא בעי ליבון, דכיון דאיכא בליעת נותר לא שייך לומר דיהי' רשאי לבשל לכתחילה בלי ליבון דהא כל מקום שאתה יכול לקיים שניהם אין עדל"ת ויכול ללבן, אבל קושיות התוס' מיושב דאין ממעט באכילת קדשים כיון דבעת שנתבשל לא הי' כלל איסור ורק דיהיה אסור משום דיהיה ממעט אח"כ באכילתן, ז"א דאח"כ יהיה רשאי לאכול מטעם עדל"ת וממילא דאין ממעט באכילתן כנ"ל וא"ש בעזה"י. ובזה מיושב קושיות הבית יוסף על הרשב"א שהוכיח מהא דכל יום נעשה גיעול לחבירו דבהתירא בלע סגי הגעלה במקום ליבון. והקשה הב"י דהי' קשה קושיות התוס' דהי' ממעט באכילה וע"כ צריך לתרץ כדברי תוס' דמין במינו מדאורייתא ברובא בטל ואוקמא אדאורייתא ואינו מוכח דינו של הרשב"א ז"ל ואי לא סבר כתירץ התוס' יקשה קושיות התוס' דהא ממעט באכילה עיי"ש ובנקה"כ, ולהנ"ל ניחא דהרשב"א סובר דלא קשה קושיות התוס' מהא דממעט באכילה משום דעשה דוחה לא תעשה וכנ"ל ומוכיח שפיר דינו והבן:

לדברי אא"ז זצ"ל הנ"ל בחו"ד (ס"ק ב') דאין געולי כלים אסור בקדשים משום טכ"ע אף שיש קרא לטכ"ע הבא מן הממש מקרא דאשר יגע בבשרה דבחולין אף דאיכא קרא דמשרת לטכ"ע מטעם הבא מן הממש איצטריך קרא אחרינא לגעולי נכרי ומגיעולי מדין לא מצינן למילף לגעולי קדשים דהא הרמב"ם ז"ל סובר טכ"ע דרבנן אלמא דס"ל דגע"מ חידוש הוא ולא מצינן למילף ממנו ה"נ לא מצינן למילף גיעולי קדשים רק דמ"מ בעינן שבירה ומריקה משום קפידת בליעת נותר אף אם אינו רוצה לבשל כלל אח"כ משום גזה"כ וכו' עכ"ל, ולפ"ז גם בב"ח אי נימא גע"מ חידוש הוא לא אסור בב"ח רק מטעם הבא מן הממש אבל כשאינו בא מממש לא אסור מהתורה אף בב"ח, אפשר ליישב בזה קושיות התוס' בחולין (דף ק"ח) תוס' ד"ה מבב"ח מ"ט לא גמרינן וא"ת דהכא משמע דנפקא לי' אביי טכ"ע מבב"ח ובפ' א"ע פליגי ר"ע ורבנן למר נפקא לי' טכ"ע ממשרת ולמר מגעולי נכרי ולהנ"ל י"ל דהנה דקדקו המפורשים על הא דקאמר אביי טעמא ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאס"ד מדרבנן מבב"ח מ"ט ל"ג אמאי האריך בלישנא לימא דטעמא ולא ממשו דאורייתא דיליף מבב"ח, ולהנ"ל יש לפרש דאביי לא יליף מגעולי נכרים משום דחידוש הוא רק יליף ממשרת והנה שה הוא טעם הבא מן הממש ולזה רצה אביי להוכיח דאפילו טעם שאינו בא מהממש נמי הוי דאורייתא דע"כ אתא קרא דמשרת להורות דאפילו לא בא מהממש נמי אסור דאל"ה רק דהקרא דהמשרת אתא רק טעם הבא מהממש לזה א"צ קרא דהא יכול למילף מבב"ח וזה דקאמר אביי טעמו ולא ממשו היינו שאינו בא מהממש נמי הוי דאורייתא דיליף ממשרת דאי סלקא דעתך מדרבנן והקרא דמשרת הוא רק בטעם הבא מן הממש לזה לא צריך קרא דמבב"ח מ"ט לא גמרינן אי חידוש הוא אפילו ליכא נ"ט נמי אע"כ דאפילו כשלא בא מהממש נמי אסור מהתורה ודחי רבא דלא יכול למילף מבב"ח דחידוש ורק דרך בישול אסרה תורה ומתורץ קושיות התוס' וא"ש בעזה"י:

ולדברי אא"ז החוות דעת הנ"ל הא דכ' רש"י בחולין (דף צ"ח ע"ב) די"ל דג"מ ומשרת הוי שני כתובין היינו דליכתוב ג"מ ויהי' מוכח אפילו טעם שאינו בא מן הממש ולמה כתיב משרת ולדברי הרב ר' יוסף מאורלייניש הכהן ז"ל דמגעולי מדין לא הוי רק עשה י"ל דלא הוי שני כתובין ע"פ דברי ה"ה ז"ל דהא דאין עונשין מן הדין הוא בליכא שום איסור אבל היכא דהוי איסור עשה אמרינן דלקי מקו"ח עיי"ש א"כ כיון דמגעולי מדין הוי עשה שפיר אי ניליף גם ממשרת יהי' חייב מלקות אף דאין עונשין מן הדין כיון דידעינן עשה מג"מ וא"כ איצטריך תרוייהו ולא הוי שני כתובין ע"ש:

וראיתי בספר ברוך טעם קושי' האיך יכול למילף מג"מ טכ"ע לפי דברי הרשב"א ז"ל שכתב דלסובר דמב"מ לא בטל הוא אפילו אי טכ"ע לאו דאורייתא דלא תלי' בנתינת טעם א"כ למאן דסובר מב"מ לא בטל האיך יוכל למילף מג"מ טכ"ע דלמא צותה התורה ליגעול דדלמא יבשל בה אח"כ מינו ולא תלוי בנ"ט. ונראה לתרץ ע"ד פלפול דהכו"פ בסימן (ק"ג ס"ק ז') הוכיח דגיעולי מדין לא הוי בת יומא לכ"ע בעת שהודיעם דיני הגעלה והא דקאמר בגמ' לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא הוא משום דבישל בה ישראל קודם שהודיעם דיני הגעלה וקיי"ל דבהוחמו מים בתוך מע"ל של בישול איסור מונין משעה שהוחמו המים עיי"ש והטעם שמונין משעת חימום המים הוא כמ"ש התוס' בסוף ע"ז דהמים נעשין נבילה עיי"ש והנה לשיטת רש"י ז"ל ור"ת ז"ל דסברי אי וכ"ע דאורייתא לוקין על חצי זית היתר ואיסור דנהפך ההיתר לאיסור ואיתעבד לי' כולו איסור שפיר אמרינן חנ"נ מדאורייתא וכמ"ש התוס' בחולין (דף ק"ח) גבי בב"ח הואיל דלקי על חצי זית בשר וחצי זית מחלב עיי"ש, אבל אי לא נימא נהפך אז לא אמרינן חנ"נ מדאורייתא רק מדרבנן ומבואר בספר מנחת כהן דאף להסוברים דבטכ"ע נהפך ההיתר לאיסור הוא רק במשא"מ אבל במין במינו כיון דלא יהיב טעמא אז אינו חייב מלקות רק באוכל האיסור לחוד כדי אכילת פרס ולא נהפך ההיתר להיות איסור עיי"ש שהוכיח בראיות ברורות ומיושב היטב דיליף שפיר מג"מ דטכ"ע דאי נימא דטעם לאו כעיקר ורק משום מב"מ והא באמת לא הי' ב"י משום דבשלו בה בנתים וא"כ ממ"נ אי הי' התבשיל אינו מינו אז לא אסור התבשיל ולא נעשה נבילה וממילא כשבישל הישראל אח"כ אפי' מינו שבישל הנכרי נמי יהי' מותר דהוי נטלפ"ג מעת שבישל הנכרי, ואי הי' התבשיל בנתים מין במינו א"כ כיון דמב"מ לא אמרינן נהפך ההיתר וממילא דלא נעשה התבשיל נבילה מדאורייתא וכנ"ל דכל הטעם דנעשה נבילה משום דנהפך וכו' אבל מב"מ דלא נהפך לא נע"נ וא"כ אינו מונין משעה שהוחמו בנתים ורק מעת בישול הראשון וממילא רשאי לבשל בו אח"כ ישראל אפי' מינו וכנ"ל וא"ש בעזה"י:

והנה אחי האברך החריף המופלג השנון מוה' נתן זאב נ"י תירץ בזה קושיות העולם דילמא ציותה תורה להגעיל משום בב"ח דהיינו דהנכרי בשל בשר והישראל בשל חלב או איפכא כן ביאר הקושי' אא"ז ז"ל בהחו"ד (בסימן פ"ז) ולהנ"ל ניחא היטב דבבישל בשר או חלב לחודי' והוחמו בה מים בתוך מע"ל אין מונין משטה שהוחמו דלא נעשה נבילה הואיל דהוי היתר וא"כ הוי אינו ב"י ולמה צריך להגעיל אע"כ משום שאר איסורין ומוכח טכ"ע מגע"מ וא"ש בעזה"י