חידושי מהרא"ך חלק ב לו

שיעור ס' כו' עיי"ש. אינו מובן לע"ד כלל דהיכא שהרוטב היתר היא אפילו שמובלע בחתיכות נמי מצטרף לבטל הכזית רוטב איסור דכשנבלע רוטב בהחתיכות ממילא יש בחתיכות יותר משלשים נגד הטעם של הכזית רוטב באיסור:

סימן צג. סעיף א עיין בכו"פ (אות א') שהקשה קושי' עצומה מה דמשני הש"ס בע"ז (דף ע"ו) דכל יום נעשה גיעול לחבירו וכו' היינו דהגיעול הי' טרם שנעשה נותר והגיעול הוא ע"י בישול, זה תינח אם אמרינן דמריקה ושטיפה היה בזמן שנעשה נותר להכי הוצרך הש"ס לומר דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו, אבל הרמב"ם דפוסק (בפ"ה מה' מעה"ק הי"ד) דמריקה ושטיפה נעשה תיכף אחר אכילה טרם שנעשה נותר, א"כ אמאי הוצרך הגמ' לומר דכל יום ויום נעשה גיעול, בל"ז הא המריקה ושטיפה הי' טרם שנעשה נותר. ולפענ"ד תמוה לי עוד שהרי ר"ט אית ליה סברא זו אבל רבנן אין סוברים כן כדאיתא בזבחים (דף צ"ז) וא"כ קשה אמאי סגי לרבנן השפוד והאסכלא מגעילן בחמין ודוחק לומר דסיפא לא אתא כרבנן רק כר"ט:

ונראה לתרץ דהנה התוי"ט כתב דבהכי פליגי ר"ט ורבנן דר"ט סובר דמריקה ושטיפה הוא לאחר שנעשה נותר ורבנן סברו דהוא קודם שנעשה נותר. ולפי"ז מיושב לנכון דממ"נ א"ש המתניתין דשפוד והאסכלא מגעילן בחמין, לר"ט שסובר דמריקה ושטיפה לאחר שנעשה נותר לעומת זה סובר דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו, ולרבנן דלא סברו דכל יום ויום נעשה גיעול, לעומת זה סוברים דהמריקה ושטיפה הי' טרם שנעשה נותר בעודו שהי' היתר ולהכי מהני הגעלה וא"ש בעזה"י. ובזה מתורץ קושיות הפלתי צ"ג דהתוס' הקשו האיך בכל יום נעשה גיעול הא ממעט באכילה דשלמים דיש בהן בלוע חטאות ותי' התוס' דמין במינו בטל ברוב מהתורה וכלי מקדש אוקמא אדאורייתא. והקשה הפלתי דהא באותו משנה תני מריקה ושטיפה בצונן השפוד והאסכלא מגעילן והאי רבי הוא דסבר דמרו"ש בצונן, ורבי סובר מב"מ לא בטל מהתורה והאיך תני דהשפוד והאסכלא מגעילן הא ממעט באכילה, ולא שייך תירץ התוס' דאוקמי אדאורייתא עיי"ש, ולהנ"ל מיושב לנכון די"ל דרבי סובר כרבנן דמריקה ושטיפה טרם שנעשה נותר ולהכי סגי בהגעלה וא"צ לומר דכל יום נעשה גיעול לחבירו רק דמהני הגעלה כיון דמגעילו קודם שנעשה נותר התוס' בע"ז (דף ע"ו) הקשו למה הוצרך הכתוב שבירה בכלי חרס ומריקה ושטיפה בכלי נחושת אחרי בישול חטאת למ"ד נ"ט לפגם מותר, ואמאי הלא מותר לבשל בו לכתחילה אחר עמוד השחר יע"ש ברא"ש שביאר היטב הקושי' ונראה לתרץ ג"כ דברי רש"י חולין (דף צ"ח) שפירש דרבא ל"ל טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן וה"נ שמעינן לר"י והא דילפי לי' בפסחים מנזיר למשרת ליתן טע"כ ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא דה"ל נזיר וגיעולי נכרי ב' כתובין הבאין כאחד א"נ גיעולי נכרי חידוש הוא ומשרת להמ"ל ותמהו התוס' שם ובחדושי הרשב"א שהרי למאן דמוקי משרת לטכ"ע ס"ל דגעולי נכרי חידוש הוא ולא הוי שני כתובים ולמאן דמוקי משרת להמ"ל יליף מגעולי מדין ומנ"ל לאמוראי למיפלג על רבנן ור"ע דתרוייהו סברו טע"כ מדאורייתא ונראה לתרץ ולהביא ראי' לשיטת רש"י דקיי"ל דטכ"ע לאו דאורייתא דהנה התוס' בע"ז (דף ס"ז) ד"ה ואידך קדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא ולהכי יליף מינה ר"מ לאסור פגם בעלמא כו' ותימא דבפ' אילו עוברין לא ילפי רבנן מגעולי מדין משום דחידוש הוא והשתא כיון דסברו רבנן דקדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא א"כ ניליף מני' בעלמא דפגם אסור והיכי קאמר התם החידוש הוא דכל נותן טעלפ"ג בעלמא מותר ותירצו דאי לא כתיב משרת היה אמרינן דגעולי נכרי חידוש הוא אף כשהאיסור בעין הי' לשבח מ"מ כיון דעכשיו פוגמה הי' להיות מותר והי' שפיר חידוש דאסור לא הי' ילפינן מני' בעלמא אבל השתא דכתיב משרת לטכ"ע אמרינן שפיר דגיעולי מדין לא הוי חדוש כיון דידעינן דטכ"ע ממשרת א"כ גם בגעולי מדין אף דהוא רק טעם נמי אסור ורק משום דהוי לפגם שפיר ילפינן מני' דפגם אסור היכא דהי' בעין הי' לשבח ולא הוי כלל חידוש. וזה כוונת הש"ס בפסחים (דף מ"ד ע"א) דמשני על פירכת הש"ס ורבנן כיון דילפי ממשרת לטכ"ע אמאי איצטרך משרת נלף מגעולי ומתרץ הש"ס דאי לאו משרת הי' געולי חידוש אבל השתא לא הוי געולי חידוש וילפינן מני'. והנה שם זה הכלל כל שאין בהנאתו בנ"ט מותר אמר ר"י אמר שמואל הכי הלכתא הנטלפ"ג מותר, והשתא קשה אי קיי"ל טע"כ דאורייתא כרבנן דילפינן ממשרת אמאי מותר נטלפ"ג דהא קיי"ל דנטלפ"ג מותר אפילו אם הי' בעין הי' לשבח אע"כ דקיי"ל דנטלפ"ג מותר ורק בגעולי אסור והוי חידוש ולא ילפינן מיני' בעלמא גם לענין טע"כ ולהכי פירש רש"י דסבר דטכ"ע לאו דאורייתא והנה בקדשים לכ"ע טע"כ דאורייתא דילפינן אשר יגע בבשרה יקדש וביאר הרמב"ן דתרתי שמעינן מיקדש היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר ע"ש והנה כתוב בתורה מריקה ושטיפה בקדשים וקיי"ל דקדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא א"כ ילפינן מיני' לאסור נטלפ"ג בקדשים היכא דאם הי' האיסור בעין הי' לשבח כמ"ש התוס' הנ"ל אי ילפינן ממשרת לטכ"ע ילפינן מגעולי דנטלפ"ג אסור וכן בקדשים כיון דידעינן דטכ"ע אסור מהקרא דיקדש ילפינן ממריקה ושטיפה דנטלפ"ג אסור. ובזה מיושב מה דקשה אמאי הוצרך לילף טע"כ בקדשים מהקרא דיקדש נילף מן מריקה ושטיפה דצריך להיות בקדשים ומוכח דטכ"ע וכבר הרגיש בזה מהר"ם ברבי ז"ל, ולהנ"ל נכון דאי לאו דהי' ילפינן מיקדש טכ"ע, לא הי' ילפינן מן מריקה ושטיפה דהי' אמרינן דהוא חידוש דקדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא ולא הי' ילפינן מני' בעלמא היכא דנטלפ"ג בתערובות דמותר, אבל השתא דכתיב יקדש לענין טע"כ אמרינן דלא הוי חידוש הא דהוצרך התורה מריקה ושטיפה כיון דאם הי' האיסור בעין הי' לשבח וכמ"ש התוס' בע"ז הנ"ל לענין חולין כן אמרינן לענין קדשים וכנ"ל, ומיושב היטב קושי' הנ"ל דהוצרך התורה מריקה ושטיפה כיון דנטלפ"ג אסור בקדשים היכא דהי' בעין הי' לשבח וכנ"ל וא"ש בעזה"י ונכון:

הן הצגתי קצת חידושים ממסכת זבחים (דף צ"ו) מה ששייך לסימן זה:

בגמ' זבחים (דף צ"ו) בתוס' ד"ה ואם טש כו' ועוד דגבי שפוד והאסכלא מייתי בסוף ע"ז ההוא דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו מיהו ע"כ אין זה ראי' דלענין חטאת אין שייך לומר כן דבסוף ע"ז שרי לבשל חטאת והדר שלמים והרי ממעט באכילתן דמיתסרי לזרים ולנשים ועבדים וכו' ונראה לתרץ קושיות התוס' מהא דממעט באכילתן דהנה אא"ז ז"ל בחו"ד (סימן צ"ג) כתב ועוד אפשר דאין גיעולי כלים אסור בקדשים משום טע"כ אף דיש קרא לטכ"ע הבא מן הממש מקרא דאשר יגע בבשרה דהא בחולין אף דאיכא קרא דמשרת לטכ"ע לטעם הבא מן הממש איצטרך קרא אחרינא לגעולי נכרי ומגע"נ לא מצינן למילף לגעולי קדשים דהא הרמב"ם ס"ל טע"כ מדרבנן אלמא דס"ל דגע"נ חידוש הוא ולא מצינן למילף ממנה ה"נ לא ילפינן געולי קדשים רק דמ"מ בעינן שבירה ומריקה משום קפידת בליעת נותר כו' עש"ה. והנה בפירוש מבואר בהרמב"ם דגעולי כלים היינו געולי מדין דכתב הרמב"ם בה' מאכלות אסורות (ובפי"ז ה"א) קדירה של חרס שנתבשלו בה בשר נבילה כו' לא יבשל בה בשר שחוטה באותו היום כי לא אסרה התורה אלא קדירה בת יומא בלבד הואיל דעדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדירה ומדברי סופרים לא